מלבי"ם על תהלים נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · נג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח על מחלת", מזמור זה כבר בא למעלה סי' י"ד בשינוי קצת, ובארתי שם שהראשון הוסד מדוד המלך על שניצול ממלך אדיר וחילו הגדול שבאו עליו, ובימי חזקיהו שנעשה להם נס במפלת סנחריב מצאו שמזמור הזה מכוון לענינם, ותקנוהו לאמרו על מחלת שהוא מין כלי זמר מיוחד, ואמרו שדוד ראה ברוח הקודש את העתיד ושרמז עליו, וע"כ אמר שהוא משכיל לדוד, שדוד השכיל על דבר בשכל טוב שהוא השגת רוה"ק, ונחזיר פה את הענין בקוצר:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר נבל בלבו אין אלהים", סנחריב כפר בה' ושלח את שלוחיו לחרף אלהים חיים, וגם כל חילו כולם "השחיתו והתעיבו עול, ואין עושה טוב" גם טוב נימוסי:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהים", והגם שנמצא בינימו איזה שרים שנתנו כבוד לה' כמו שאמרו חז"ל שנצולו נבוכדנצר ועוד איזה שרים, והיה לנ"נ זכות שחס על כבוד ה' בעת ששלח מרודך בלאדן ספרים אל חזקיה והקדים שם חזקיה לשם ה' ורץ אחר השליח והחזיר אותו, שמזה נראה שלא כחש בה', בכל זה "אלהים" היודע תעלומות לב "השקיף משמים על בני אדם לראות אם יש" ביניהם אחד "שידרוש את האלהים" מצד שהוא "משכיל", היינו שישכיל בשכל טוב להשכיל את ה' ושידרשהו באמת, וראה כי.

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כולו סג" שהיה באמת כסף סגים מצופה על חרש, כי היה זה רק מן השפה ולחוץ כי "יחדיו נאלחו" ונתעבו" ואין עושה טוב אין גם אחד" גם האחד שנראה קצת שנתן כבוד לה' שהוא נבוכדנצר, לא דרש אותו באמת ולא עשה טוב כי היה רשע כחבריו:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה-ו) "הלא ידעו", בארתי שם שבימי דוד נפל פחד על הדור בעבור חטא שמצאו שלא ברכו ברכת השבח על המזון ויתר הנאות העולם, ועשו תשובה ע"ז ותקנו מאה ברכות בכל יום, וא"כ הלא צריך לפועלי און אוכלי עמי לדעת שעם ה' בחטא "שאכלו לחם וה' לא קראו שם פחדו פחד", שהם פחדו מה' ומענשו בעבור חטא קטן שהיה בידיהם שלא קראו וברכו את ה' על הלחם שאכלו, ומזה נראה איך היו ישראל צדיקים אז ועבדו את ה', והיה להם להתירא מגוי צדיק (וכמש"ש כי אלהים בדור צדיק), ע"ז אמר עתה באמת "לא היה פחד", אחר שפחדו מה' ותקנו מעשיהם לא נתקיים הפחד שפחדו מסנחריב, "כי ה' פזר עצמות חנך", שמחנה סנחריב שחנו על ירושלים פזר ה' את עצמותיהם השרופות "הבישתה" בל יאספו ולא יקברו "כי אלהים מאסם":

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי יתן", באשר היו מקוים בעת ההיא על הישועה הגדולה לקבץ נדחי ישראל שהגלו אז ע"י סנחריב, ושיבא הגאולה העתידה שהיה אז עת הכושר לזה (כמ"ש ישעיה סי' י"א וסי' מ"ט) בקש "שיתן שמציון יבא ישועת" כלל "ישראל" ע"י "שישיב ה' שבות עמו" ויבא זמן הגאולה, ואז "יגל יעקב" שהם עשרת השבטים הנדחים, "וישמח ישראל" שהם בני יהודה, וגיל מורה על דבר מתחדש, ושמחה היא השמחה התמידית, כי לישראל שהם שבט יהודה לא יתחדש דבר חדש, אבל ליעקב שהם עתה אובדים ונדחים יהיה זה דבר מתחדש שע"ז שייך לשון גילה: