מלבי"ם על שיר השירים ב יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משל:

(יב) "הנצנים". מוסיף לאמר שגם כבר יצאו הצמחים מן הארץ, הוסיף עוד שהגיע עת הזמיר שהעופות המשוררים יתנו זמירות בימי האביב, מוסיף עוד שגם התור [שהוא מעופות הנסיעה כמ"ש ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה. שדרכה להתרחק בעת הסתיו לארצות החמים ואינה שבה עד תזרח שמש ומרפא בכנפיה], גם היא שבה וקולה נשמע בארצנו:

מליצה:

(יב) "הנצנים". מוסיף עוד שגם החלו הזרעים האלהיים אשר נזרעו בנפש בעת חול עליה הרוח (שבימי הסתיו ותרדמת הנפש התעלמו והיו בה בכח) להתגלות ולצאת אל הפועל עד שנראו בארץ, מוסיף עוד שעת הזמיר הגיע ר"ל כי הנפש האלהית יש בה שתי מדרגות, א) נשמה אשר בגוף הבלתי נפרדת ממנו כל ימי חייו, ב) מדרגה גבוהה הנקראה חיה ויחידה הבאה אליו ממרום לפי מעשיו וקדושתו והיא נפרדת ממנו בעת הסתיו ותרדמת הנפש (כמ"ש זכה יתיר יהבין לי' נשמתא וכו'). והנה הנשמה במדרגה הראשונה דומה כצפור הזמיר שבעת הסתיו אינו מזמר ובכ"ז לא יתרחק ממדינתו רק תשכון כיונה בעברי פי פחת בחגוי הסלע כן בעת תרדמת הנפש והשכל תשכון בגויה והיא נאלמה ולא תשורר ואמר כי עתה כי הקיצה הנפש מתרדמתה עת הזמיר הגיע כי תשיר את שיר ה' ותתנשא בנעים זמירות הנבואה וההשכלה שהוא שיר הנפש. ומוסיף לאמר שגם קול התור שהיא מדרגת חיה ויחידה הנשפעת ממרום שעד עתה התרחקה מפני הסתיו לארץ צלצל כנפים ולמעוני שחקים עתה נשמע קולה בארצנו כי שבה לשכון כבוד ע"י התעורר הרוח הקדוש:

<< · מלבי"ם על שיר השירים · ב יב · >>