מלבי"ם על שיר השירים א ה
<< | מלבי"ם על שיר השירים • פרק א' • פסוק ה' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם כְּאׇהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר כִּירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה׃
משל:
(ה) "שחורה", הרעיה הזאת [לבל ירגישו כי עם דודה מדברת], משיבה פניה אל בנות ירושלים השומרים אותה, אומרת להן דעו כי הגם שאני נראה שחורה, [כי ישבה תמיד תחת השמש עם הצאן] אין השחרות הזה כשחרות הכושית שהיא עצמי לה ובלתי סר בשום אופן, כי בעצם אני נאוה ושחרותי היא רק מקרה אצלי. וכל מקרה יסור בקל בסור סבתו. וכן אם לא אשב תחת השמש אהיה נאוה כבתחילה, כי אהלי קדר הם בעצם כיריעות שלמה, ויוכלו להתכבס ולשוב אל לבנותן, יען שהם לבנים מצד עצמם ושחרותם היא רק מקרה ע"י השמש. אבל:
מליצה:
(ה) "שחורה" הנפש החושקת אל הדיבוק הנפלא הזה שהיא ההשגה הנבואית. בראותה כי אין דודה השמיימי יכול ע"ז עתה לנשק אותה בדבור פנים אל פנים, ולהמשיך אותה מחדרי המלך שהיא הגויה. כי בנות ירושלים שהם כחות הגויה מקיפים אותה והיא נאחזת בסבך ביניהם. משיבה פניה אל כחות הגויה שכניה שהם בנות ירושלים. אומרת להן, דעו כי הגם שאני נראה שחורה בחיצוניותי (כי מראה השחרות בולעת חלקי האור לפנים כנודע בחכמת הטבע. וזה משל על שחלקי האור הרוחני בלועים בה. נסתרים בתוכה בלתי מתגלים ר"ל שהם בה בכח ולא בפועל) בכ"ז אני נאוה בעצמותי. כי עצמותה היא אור יקר הולך אור צח ומצוחצח. ומה שאני שחורה היא רק מקרה קרה לי ע"י שאני כלואה בחומר נגד השמש כמו שיתבאר ועת אתכבס מכתמי החומר ולא אהיה נגד השמש אז ישובו אהלי קדר להיות כיריעות שלמה. אבל:
<< · מלבי"ם על שיר השירים · א ה · >>