מלבי"ם על רות א ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(ח) "ותאמר נעמי". נעמי חשבה תחלה שמה שהולכים אתה בדרך של ארץ יהודה כוונתן רק ללוותה שלא תלך יחידי ודעתן ללותה עד ארץ יהודה בתורת לויה ואח"ז ישובו משם לארץ מואב. עז"א להם לכנה היינו שילכו לדרכן שהיא בארץ מואב כי אינה צריכה ללויה, ובאשר בלכתן להתישב בארץ מואב יש להם ברירה להתישב בעיר אחת מערי מואב בפ"ע או לשוב אל בית אמם, אמרה עצתה שובנה אשה לבית אמה, שכמו שדבקתם בי כי הייתי לכן כאם טוב יותר שתשובו לאמכן האמתית, עתה פרשה דבריה נגד מ"ש לכנה היינו שלא יתלבטו בדרך לצרכה כדי ללוותה, עז"א יעש ה' עמכם חסד ר"ל כבר עשיתם עמדי חסד די והותר בין עם המתים ובעודם חיים שהיו טובות לבעליהם ובין עמדי, וחז"ל פי' עם המתים שנתנו להם תכריכין ועמדי שמחלו להן כתובתן, שמחוקי מדינת מואב היה צורך הקבורה מעזבון המת וגם היה צריך לתת להם כתובתן והם ויתרו כ"ז משלהם שזה אינו מצד הדין רק מצד חסד וכבר עשיתם חסד די והותר עד שבודאי כן יעשה ה' עמכם חסד כי לא יקפח שכר הראוי לכם לפי חסדכם, עז"א יעש ה' ר"ל זה יעשה בודאי מצד דרכו לשלם לאיש כמעשהו:


 

<< · מלבי"ם על רות · א ח · >>