מלבי"ם על רות א ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | מלבי"ם על רותפרק א' • פסוק ו' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


רות א', ו':

וַתָּ֤קׇם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שׇׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד יְהֹוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃


השאלות

(ו)    למה כפל ותשב ותצא מן המקום ותלכנה בדרך:

(ו) "ותקם היא וכלותיה". הנה כלם הסכימו לצאת מן המקום הזה כי חשבו שמזל המקום גורם, ולפ"ז בהיציאה ממה שממנו היו כולם שוים, אבל בהליכה אל מה שאליו רק נעמי לבדה גמרה בדעתה לשוב משדי מואב. שהשיבה מציין השב אל מקום שהיה שם כבר, ע"ז לא הסכימה רק נעמי, ועז"א ותשב משדי מואב, שהיא גמרה כן בדעתה בעודה בשדי מואב אבל הם לא הסכימו לזה בעודם בשדי מואב רק אח"כ כמו שיתבאר. כי שמעה בשדה מואב, ר"ל כי היא לא שבה מפני מזל הרע של המקום ומפני יראת מות שאז הי' די אם תצא ממקום זה למקום אחר במואב, רק היא שבה מפני כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, ואחר שהיא לא יצאה רק מפני הרעב ורק לגור עד יפסק הרעב ולכן כששמעה שלא ישאו עוד חרפת רעב שבה לא"י, ובמדרש ממי שמעה מרוכלים המחזירים בעיירות, ומה שמעה כי פקד ה' את עמו, כתוב א' אומר כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב א' אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כיצד בזמן שישראל זכאים הוא עושה בעבור עמו ונחלתו ובזמן שאין ישראל זכאים הוא עושה בעבור שמו הגדול, ר"ל אחר שאמר הלשון ששמעה כי פקד ה' את עמו זה א"א ששמעה כן מאנשי מואב שהגם שהם קרובים לא"י והיו יודעים את הנעשה שם לא רגיל על לשונם לומר הלשון כי פקד ה' את עמו שהם לא האמינו בה' ולא בקשר שי"ל עם ישראל שהם עמו וע"כ אומר ששמעה מרוכלין המחזירים בעיירות והביאו דברים מא"י למכור בשדה מואב וזה סימן שפסק שם הרעב, ומפרש עוד שבעבור מה שפסק הרעב לבד לא היתה שבה עדיין שאחר שהרעב בא בסבת רוע המעשים כמ"ש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב ופי' במד' שבא הרעב בעבור שלא היה ביניהם משפט ושפטו את שופטיהם ושופטיהם היו צריכים להשפט, א"כ כל עוד שלא הטיבו מעשיהם איננה בטוחה שלא ישוב הרעב שנית רק שהיא שמעה שה' פקד את עמו ר"ל שלא עשה זה בעבור שמו רק בעבור העם שהיטיבו מעשיהם והיו ראוים לפקידה ע"י שהם עמו ונחלתו ועי"כ פקדם לתת להם לחם שיהיה נתינה קבועה וקיימת: