מלבי"ם על עמוס ו יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"הירצון בסלע סוסים", הסלע שהוא ההר הקשה והחד הסלעיי אינו ראוי למאומה, שא"א לעשות עליו דרך סלולה שירוצון בו סוסים בעת מלחמת, וכן אינו ראוי "לחרוש" עליו "בבקרים" לעשות בו שדי תבואה, וזה משל אם על ארצם שנעשית כסלע וצור החלמיש ולא יוכלו ללחום בו ביום קרב להנצל מן החרב ולא לזרוע בו תבואה להנצל מן הרעב (וכן ירמוז על לבבם שנעשה כסלע ולא יוכלו לעמוד במלחמת היצר, ולא לקבל זרע המוסר והדעת). ומבאר כי תנאי נצחון המלחמה הוא אם יעשו משפט בין אדם לחברו כמו שנזכר ביהושפט דה"ב (סי' י"ט וסי' כ') שכאשר העמיד שופטים בכל עיר ועיר נצח את איוביו מסביב, וכמ"ש חז"ל חרב בא לעולם על עוות הדין, ואתם "הפכתם לראש משפט" תחת שהמשפט ימתיק כל מרורות, ובקיבוץ המדיני יחיו חיים ערבים אם יש משפט בין אדם לחברו. הפכתם אותו למרורות. ותנאי הזריעה ושיצמחו שדי תבואות הוא הצדקה בין אדם למקום, שעי"ז ישגיח ה' עליהם ויתן מטר ארצם בעתו, ואתם הפכתם "פרי צדקה ללענה" שתעשו הפך הצדקה לעבוד ע"ז ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה תשאה שממה:

ביאור המילות

"משפט, צדקה". (ע"ל ה' כ"ד):

 

<< · מלבי"ם על עמוס · ו יב · >>

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.