מלבי"ם על עזרא ט ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(ו) "בושתי ונכלמתי", מבואר אצלי שהבושה הוא מעצמו, והכלימה הוא מאחרים, ומפרש מ"ש "בושתי" כי "עונותינו רבו למעלה ראש", העון הוא עיות השכל שהוא בראש, והם עלו למעלה מן הראש ומתפשטים לחוץ, וע"ז י"ל בושה בפ"ע, ונגד "ונכלמתי" אמר "ואשמתנו גדלה עד לשמים האשמה", הוא חיוב העונש, ועל ידו היה לנו כלימה מאחרים [עמ"ש ישעיה סי' נ"ד]:  

<< · מלבי"ם על עזרא · ט ו · >>