התורה והמצוה ויקרא יא לו
ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קמג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ט:
[א] אילו אמר "מקוה מים יהיה טהור" -- יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור -- תלמוד לומר "מעין"; מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים... תלמוד לומר 'בור'.
אי בור יכול אפילו בור שבספינה יהיה טהור?... תלמוד לומר "מעין"-- מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע.
אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור: כתב רשב"ם לפי פשוטו אין המים מכונסים בקרקע מקבלים טומאה אלא כמו שפירש למעלה "משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא". וכן פירש הרמב"ן. וזה אמת לדידן דקיימא לן דיש טומאה למשקין מן התורה וגם לא קיימא לן כר"י דסבירא ליה דמה שכתב "בכל כלי" בא להורות דמשקין מטמאין כלים רק פירושו שהמשקה לא יטמא רק כשהוא בכלי, לא במחובר. ועל זה פירש כאן "אך מעין ובור וכולי טהור" ואין מקבל טומאה.
ובכל זה כבר יהיה פסוק זה דברי מותר. דהלא ממה שכתב "בכל כלי" ידעינן שאם אין המשקה בכלי רק בקרקע הוא טהור. לכן פירשו בו חכמים עוד כוונה שניה דרושיית שלכן אומר שנית דמי מעין ובור אינו מקבל טומאה למען נלמד ממנו לכל מקום דכתיב "במים יובא" או "ורחץ בשרו במים" היינו במים כאלה הבלתי מקבל טומאה. כי גם הסברה מחייבת שלא יטבול במים שבכלים, שאחר שהם מתטמאים, בבוא הטמא לתוכם איך יטהרו את הטמא?
והנה שם מקוה מים יפול על כל מקום שנתקבצו שם מים, בין על ידי שמים -- "ולמקוה המים קרא ימים", בין על ידי אדם -- "נטה ידך על מימי מצרים וכולי ועל כל מקוה מימיהם" (שמות ז, יט) (שכולל גם הנקוים על ידי אדם). ואם היה הכוונה שגם הנקוה על ידי שאיבה כשר -- היה לו לכתוב "מקוה מים יהיה טהור", ולמה הוסיף מעין ובור? אך שבא ללמד מקוה מים הנעשה על ידי מעין ובור. והנה המעין מתמלא בידי שמים ולא חלו בו ידי אדם כלל, והבור הוא מים מכונסים על ידי גשמים וחלו בו פעולת אדם. ומזה ידעינן שהמקוה תהיה על ידי שמים ממי גשמים (לאפוקי אם מלא בכתפו מים שאובים) ולא יוזק אם חלו בו פעולת אדם כמו המניח קנקנים לראש הגג לנגבן ונתמלאו מי גשמים (והוא פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע (משנה, מקואות ב, ז)) משום דאין בו תפיסת יד אדם -- כשר.
ודעת הרמב"ם (פ"ד מהל' מקואות ה"א) ותוספות פסחים (דף קט.) והר"ן בשם ר"י בן מיגש והרמב"ן בשם הדר"י וכן דעת הגאונים שכל מה שנאמר פה הוא אסמכתא; דפסול מים שאובים הוא דרבנן. ובין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הראב"ד (פט"ו מהל' טומאת אוכלים) מבואר דמים שבקרקעות אין מקבלים טומאה בעודן מחוברים ולא משכחת בהו טומאה רק אם נפלו מים תלושין טמאים לתוכם ברצון ולא היה בהם מ' סאה לבטלן על ידי השקה. ולפי זה במ"ש שרק בכל כלי יטמא אבל מקוה מים טהור כולל גם השאובים.
ומבואר אצלינו שכל מקום שיאמרו שהדרוש הוא אסמכתא דבריהם סובבים על שורש אחד הקבוע אצלינו שלא היה כח ביד חכמים לגזר דבר שהתירו מפורש בתורה וכמ"? הט"ז ביורה דעה (סימן קיז) ובארנו כוותיה במקום אחר לישב המון קושיות אשר הקשו עליו בעלי תריסין. ולכן במקום שגזרו חכמים דבר שידומה שמבואר הפוכו בכתוב -- בארו כי יש לפרש הכתוב באופן שיסכים עם תקנת חכמים. וכן אמרו פה שהיתר של מים שאובים לא התבאר בכתוב כי יש לפרש דמקוה דומיא דמעיין ובור שלא חלו בם ידי אדם.
סימן קמד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ט:
אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא! תלמוד לומר "אך מעין"-- המעין מטהר בכל שהוא והמקוה במ"ם סאה.
אך מעין ובור מקוה מים: יש הבדל בין מעין ובין עין. שהעין הוא הנמצא בעמק עד שלא יתפשטו המים חוצה כמו "ותרד העינה ותשאב"; והמעין מצייר נביעת המים והתפשטותם חוצה, בין אם העומק סביבו מעט או רב. שהמים מתפשטים כמו שכתוב (תהלים עד, טו) "אתה בקעת מעין ונחל", "ומעיין יצא מבית השם והשקה את נחל השטים", "המשלח מעינים בנחלים", "יפוצו מעינותיך חוצה". ומזה אמר [במשנה ג'] שהמעין מטהר בזוחלין.
ויש הבדל בין מעין ובין באר; שגם הוא נובע כמו שכתוב "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך" ואמר (עבודה זרה יט, א) בתחלה מבורך ואחר כך מתוך בארך, ופרש"י בור מים מכונסים ובאר מים נובעים. ובזהר ריש פרשת נח בור לית ליה מדיליה אלא מה דיהבין בגויה באר מים דנבעין . ותמצא שבעל הלשון ישמש תמיד על הבור בלשון 'חציבה' -- "לחצוב להם בורות" (אם לא במקום שהבור ריק, אין בו מים) ועל הבאר בלשון 'חפירה וכריה'. כי אחר שהבור מכונס ממי גשמים יחצבוהו בקרקע קשה שעל זה נופל לשון 'חציבה', רק הבאר נברא בעומק ויש בו מים רבים, והמעין נובע לפעמים על פני האדמה ומימיו מועטים. וזהו שאמר פה אי מה מעין מטהר בכל שהוא. ודריש ממה שכתוב "אך מעין", שמבואר אצלינו שמלת "אך" ימעט במשפט הזה עצמו -- אם הוא אך מעין יהיה טהור -- הגם שאין לו סגולה אחרת, ואך במעין נוהג זה.
והנה הרשב"א למד מכאן דמן התורה גם לטבילת אדם אין צריך מ"ם סאה במעין דדוחק לאוקמי בכלים דוקא. אולם לתוספות ורא"ש דסברי דאף במעין צריך מ"ם סאה יפרשו שר"ל שאם יש כל שהוא מותר להוסיף עליו שאובים, דשאובין דאורייתא לדידהו. ולהרמב"ן דסובר שאובים דרבנן הוא סבירא ליה באמת דמעין מטהר האדם בכל שהוא.
סימן קמה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ט:
[ב] מנין אם טמא יטהרנו? תלמוד לומר 'מקוה ומעין יהיה טהור'.
- אין לי אלא מעין את המקוה; מנין מקוה את המקוה? מקוה את הבור? בור את הבור? בור את המקוה מנין?
- תלמוד לומר 'מעין יהיה טהור', 'בור יהיה טהור', 'מקוה מים יהיה טהור'.
[ג] אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין... תלמוד לומר "אך מעין" -- המעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן[1].
מעין ובור מקוה מים יהיה טהור: דרך הכתוב שבמקום שיזכיר דין אחד על שנים או שלשה דברים ידבר בלשון רבים (אם לא שבא מלת "או" לחלק שאז ידובר לפעמים גם ביחיד) -- "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח", "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" (במדבר, ו), "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ראשיתם" (שם, יח), ודומיהם רבים. וכן היה לו לכתוב "יהיו טהורים".
ושנו חכמים דיצויר מקוה אחת הנעשית משנים או שלשה אלה; שאחד חסר והשני משלימו כמו ששנינו (פרק ו דמקואות) מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב.
וממה שלא חשב מעין את המעין משמע כדעת הרמב"ם והראב"ד דבמעין די בכל שהוא גם לטבילת אדם.
ומה שאמר [במשנה ג'] אי מה מעין מטהר בזוחלין וכולי ת"ל אך -- התבאר (בסי' קמד) ובילקוט גרס זה בסוף משנה א והוא נכון.
סימן קמו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ט:
[ד] "מקוה מים"-- לא מקוה כל משקים כולם; פרט לשנפל לתוכו מי כבשים ומי צבעים ושינו את מראיו, דברי רבי מאיר. שהיה רבי מאיר אומר כל הפוסלו בשלשה לוגין פוסלין אותו בשינוי מראה. מי כבשים ומי צבעים פוסלין אותו בשלשת לוגין ופוסלין אותו בשינוי מראה.
רבי יוסי אומר כל הפוסל בשלשה לוגין אין פוסלין אותו בשינוי מראה.
מקוה מים: דוקא מים לא יתר משקים. ודברי ר' יוסי מבואר (במשנה ג' פרק ז דמקואות). ומכאן מבואר כדברי התוספות יו"ט שם דהא ר' מאיר פליג אר' יוסי. והרמב"ם פסק כר' יוסי משום דהגמרא מכות (דף ג.) פריך מיניה, עיי"ש.
סימן קמז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ט:
[ה] "ונוגע בנבלתם יטמא" -- הלל אומר אפילו הם בתוך המים. שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה את הטמאים מטומאתן והמקוה מעלה את הטמאים מטומאתן -- מה הארץ מצלת את הטהורים מליטמא אף המקוה יציל את הטהורים מליטמא... תלמוד לומר "ונוגע בנבלתם יטמא"-- אפילו הם בתוך המים.
[ו] ר' יוסי הגלילי אומר "ונוגע בנבלתם יטמא"-- במגע הם מטמאים ואין מטמאים במשא.
- והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שלא עשה דמה כבשרה-- מטמאה במשא, שרץ --שעשה דמו כבשרו-- אינו דין שיטמא במשא?!
- תלמוד לומר "ונוגע בנבלתם יטמא" -- במגע הם מטמאים ואין מטמא במשא.
[ז] רבי עקיבא אומר "ונוגע בנבלתם יטמא"-- לרבות כלי עצם.
- הלא דין הוא! מה אם העץ --שאביו טהור-- כלים הנעשים ממנו טמאים[2], העצם --שאביו טמא-- אינו דין שיהיו כלים הנעשים ממנו מקבלים טומאה?!
- לא! אם אמרת בעץ -- שהוא מכשיר בבית המנוגע! תאמר בעצם שאינו מכשיר בבית המנוגע?! הואיל ואינו מכשיר בבית המנוגע -- לא יהיו כלים הנעשים ממנו מקבלים טומאה!
- תלמוד לומר "והנוגע בנבלתם יטמא"-- לרבות כלי עצם.
ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: הרי הוא אומר (במדבר לא, כ) "וכל מעשה עזים"-- לרבות דבר הבא מן העזים, אפילו מן הקרנים ומן הטלפים. ושאר בהמה וחיה מנין? תלמוד לומר "וכל מעשה". אם כן למה נאמר עזים? פרט לעופות.
ונוגע בנבלתם יטמא: זה מיותר שכבר אמר "כל הנוגע בהם יטמא". ואמר הלל שמלמד שהנוגע בנבלתם אף במעין ומקוה טמא, ולא נדון כמו שהארץ מעלה את הטמאים מטומאתן (שאם זרע מאכל טמא בארץ ונשרש בו - נטהר) והיא מציל את הטהורים מטומאה (שהמחובר לקרקע טהור) -- כן המים שמעלה מטומאה תציל מטומאה כל שהיא בתוך המים. לכן אמרו שטמא כשנוגע בנבלתה אף תוך המקוה.
ור' יוסי הגלילי מפרש שכפל זה לדייק -- רק נוגע יטמא, לבל נאמר שמה שכתב תחלה "כל הנוגע" הוא לאו דוקא רק רצונו לומר אף נוגע וכל שכן נושא שטומאתו חמורה יותר. כי מן הסברה נאמר שאם בבהמה שלא עשה דמה כבשרה נושא טמא -- כל שכן בשרץ. קמ"ל שנית שרק הנוגע טמא.
ורבי עקיבא מפרש שבא לרבות כלי עצם שלא נזכרו בין הכלים שחשב בפסוק לב. (ואמר שאין ללמוד מן הדין שאם כלי עץ טמאים אף דפשוטי כלי עץ טהורים -- כל שכן כלי עצם שבא מדבר טמא דבהמות וחיות מתות. כי יש להשיב דעץ חמור שמוכשר לקבל טומאה בבית המנוגע דכתיב "ונתץ את אביו ואת עציו").
ור' ישמעאל בנו של ריב"ב למד לה ממה שכתב במלחמת מדין "וכל מעשה עזים" היינו דבר הנעשה מעזים וסבירא ליה דעזים שם הדוגמא, ר"ל דבר הנעשה מעצמות בהמה הדומה לעזים לאפוקי עופות. ומובא בחולין (דף כה.).