התורה והמצוה ויקרא ו כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן עב[עריכה]

ויקרא ו כג:
וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ח:

[א] "...חטאת" - אין לי אלא חטאת; מנין לרבות כל הקדשים?    תלמוד לומר "וכל חטאת", דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יוסי הגלילי: עקיבא! אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא חטאת!   אם כן למה נאמר "וכל"?
   שיכול אין לי אלא חטאת יחיד; חטאת צבור מנין?    תלמוד לומר 'כל'.
   אין לי אלא חטאת זכר; חטאת נקבה מנין?‏[1]    תלמוד לומר "וכל חטאת".

ר' אליעזר אומר אף האשם שנאמר "כחטאת כאשם" (ויקרא ז, ז).


וכל חטאת אשר יובא מדמה:    דעת רבי עקיבא שאזהרה זו כוללת כל הקדשים ותפס שם 'חטאת' לרבותא -- אף שיש מין חטאת שדמה נכנס לפנים (והוה אמינא שאינו פוסל בו) -- וכל שכן בשאר קדשים. (ועיין באילת השחר כלל צד).

ובזבחים (דף פב.):

אמר ר' יהודה אמר שמואל משל למה הדבר דומה, לתלמיד שמזג לרבו בחמין וא"ל מזוג לי. א"ל במה. א"ל לא בחמין אנו עסוקין עכשיו בין בחמין בין בצונן. ה"נ מכדי בחטאת עסיק ואתי חטאת דכתב רחמנא למה לי. אלא לאו חטאת קאמינא לך אלא כל קדשים.
מתקיף לה ר' הונא בריה דר' יהושע מכדי אתרבי כל קדשים לענין מריקה ושטיפה חטאת דכתב רחמנא למה לי. שמע מינה חטאת אין מידי אחרינא לא. והא לא דמיא אלא לתלמיד שמזג לרבו בין בחמין בין בצונן א"ל אל תמזוג לי אלא חמין. אלא טעמא דר"ע מחטאת וכל חטאת...


רב יהודה אמר שמואל, דעתו שרבי עקיבא מוכיח דעתו ממה שהזכיר שם 'חטאת' בחנם. דהוה ליה לכתב "ואשר יובא מדמה" כמו שכתב "ואשר יזה מדמה", דהא בחטאת מדבר עד הנה. ועל כרחך שאמר "וכל חטאת" לרבותא --אף כל חטאת -- מפני שיש סברה שאף שיפסול בכל הקדשים לא יפסול בחטאת; דיש חטאת שדמו נכנס לפנים.

ונשא משלו: שהרב שראה שתלמיד מוזג מעצמו בחמין למה יאמר לו "מזוג"? והלא מוזג?! ועל כרחך מפני שהיה בדעתו לעכב עליו שלא ימזוג בחמין ומתנחם ואומר תוכל למזוג אף בחמין כמו שאתה מוזג, וכל שכן בצונן.   הרי שממה שאמר לו "מזוג בחמין" למותר - ידעינן שפירוש דבריו אף בחמין וכל שכן בצונן. והוא הדין במה שכתב "וכל חטאת" למותר פירושו אף כל חטאת, וכל שכן יתר קדשים.

ורב הונא הקשה עליו דהא לדעת רבי עקיבא הכתוב הקודם מדבר בכל הקדשים ובזה י"ל שמה שכתב "וכל חטאת" - דוקא חטאת; שאם יאמר "אשר יובא" סתם יהיה מוסב על כולם. וזה דומה לתלמיד שמזג בין בחמין בין בצונן וכולי.

ומסיק שרבי עקיבא למד זאת ממלת "כל" שהיא מיותר דהא באמת אין דין זה נוהג בכל החטאת דהא חטאת הפנימיות דמם נכנס לפנים ואיך אמר "וכל חטאת"? ומזה מוכח דשם 'חטאת' פה לא נגזר מפעל 'חטא' (בקל, שבא לכפר חטא) רק מפעל חִיטֵא מבנין הכבד כמו "וחטאת על המזבח" (שמות, כט), "ויחטא את המזבח" (ויקרא, ח). [ומצאנו ממנו שם 'חטאת' -- "הזה עליהם מי חטאת" (במדבר, ח). וכן פירש ר' יוחנן ביומא (דף סא.) לדעת ר"א ור"ש מ"ש "מדם חטאת הכפורים" ששם 'חטאת' נגזר מפעל 'חטא' בכבד כמו שבארנו בפר' אחרי (סימן ?), עיי"ש.] ופירוש "וכל חטאת": כל הזיה וחיטוי דם מכל קרבן שיהיה. ותפס לשון 'חטאת' לכלול גם החטאת עצמו שמן הסברה הייתי מוציאו יען שיש ממנו לפנים.


ור' יוסי הגלילי לא אבה עליו להוציא מלת 'חטאת' ממשמעותיה הפשוט והשיב שההכרח שיכריחו לזה ממלת "כל" אינו הכרח כי י"ל שכולל חטאת צבור (כי פה מדבר בחטאת יחיד).

ומה שאמר "חטאת נקבה מנין?" -- אמרו בגמרא דצריך לומר "חטאת זכר מנין?" כי חטאת יחיד רובם נקבה וכולל במלת "כל" אף חטאת זכר. ופירושו: או שכולל חטאת צבור או שכולל חטאת זכר (בזה מיושב קושיית התוספות ד"ה אין לי).  ובאר בגמרא שם דר' יוסי הגלילי השיב זה לשטת רבי עקיבא כי הוא עצמו מפרש הכתוב דפה לענין אחר כמו שיבואר (בסימן עז).

ור' אליעזר סבירא ליה גם כן דלא כרבי עקיבא רק סבירא ליה דאשם דינו כחטאת ממה שכתוב "כחטאת כאשם".

סימן עג[עריכה]

ויקרא ו כג:
וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ח:

[ב] "אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ"-- אפילו מקצת דמה.   מכאן אמרו: חטאת שקבל דמה בב' כוסות,
    יצא אחד מהן לחוץ -- הפנימי כשר.
    נכנס אחד מהן לפנים -- ר' יוסי הגלילי מכשיר בחיצון וחכמים פוסלים.

אמר ר' יוסי הגלילי, ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת -- בחוץ -- לא פסל הדם שבחוץ את הדם שבפנים; מקום שאין מחשבה פוסלת -- בפנים -- אינו דין שלא יפסול הדם שבפנים את הדם שבחוץ?!    תלמוד לומר "מדמה"-- אפילו מקצת דמה.


[ג] אמר להם: קל וחומר ליוצא מעתה! ומה אם במקום שאין מחשבה פוסלת -- בפנים -- פסל הדם שבפנים את הדם שבחוץ; מקום שמחשבה פוסלת -- בחוץ -- אינו דין שיפסול הדם שבחוץ את הדם שבפנים?!    תלמוד לומר "אשר יובא"-- הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל.


אשר יובא מדמה:    מבואר ששימוש המ"ם מורה על הקצתית וחלק מן הכל, ואם כן ממה שלא אמר "אשר יובא את דמה", רק "מדמה", היינו אפילו מקצת דמה; שאם קבל הדם בשני כוסות והביא אחד מהם לפנים - פוסל.

ור' יוסי הגלילי לשטתו דסבירא ליה [במשנה ח'] שפסוק זה מדבר מחטאת הפנימית ולמד דדם חטאת שנכנס לפנים פסול ממה שאמר אהרן לבניו על ששרפו שעיר החטאת "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" - מבואר שאם היו מביאין הדם אל הקדש יפה עשו ששרפוה. (כמ"ש בפרק זה משנה ח' ובפרשת שמיני פרק ב מ"ה) ושם כתוב "את דמה" ואין ראוי לפסול רק אם הביא כל הדם. לכן סבירא ליה לר' יוסי הגלילי שאם קבל דמה בשני כוסות והביא רק אחד מהם לפנים - אינו פוסל.

והנה ר' יוסי הגלילי משיב לחכמים מדין קל וחומר. דהלא חוץ עדיף מפנים; דאם שחט על מנת לזרוק בחוץ - פסול, ועל מנת לזרוק בפנים - אינו פסול. והשתא אם מקצת הדם אינו פוסל בהוציאו לחוץ - כל שכן שלא יפסל אם הכניסו לפנים.    והשיבו חכמים תלמוד לומר "מדמה" - אפילו מקצת דמה.  רוצה לומר הכתוב דוחה את הקל וחומר.


עוד השיב ר' יוסי הגלילי [במשנה ג'] דאם כן נדון קל וחומר זה שיפסל מקצת הדם ביוצא. והשיבו לו תלמוד לומר "אשר יובא" -- הנכנס פסול ואין היוצא פסול.    באור הדבר, כי היציאה והביאה וכן ההוצאה וההבאה, תהיה תמיד בבחינת כוונת המדבר. כשישקיף על התנועה ממה שממנו -- ישמש בלשון יציאה והוצאה, וכשישקיף על התנועה אל מה שאליו -- ישמש בלשון ביאה והבאה.

למשל, "ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' וכולי וישארו שני אנשים במחנה ולא יצאו האהלה" (במדבר, יב) -- הרי שימש בין על לכת משה מן האהל אל המחנה ובין על לכת הזקנים מן המחנה אל האהל בלשון 'יציאה'. כי מדבר בבחינת מה שממנו. וכן היה יכול לשמש על שניהם בלשון 'ביאה'; אם היה מדבר בבחינת מה שאליו. וכן בריש שבת תנא הכנסה נמי הוצאה קרי ליה.

ולפי זה פה שמדבר באמת בבחינת מה שממנו (שמוציאין את הדם ממחיצתו שהיא בעזרה אל ההיכל) היה ראוי שיאמר "וכל חטאת אשר יוציא מדמה אל אהל מועד", כי אינה 'הבאה' כי אין זה מקומו, רק 'הוצאה' ממחיצתו. והגם שההיכל פנימי נגד העזרה ובצד זה ישמש בלשון הבאה שיורה מן החוץ אל הפנים -- למה השקיף בעל הלשון על בחינה זו אחר שהפנים אינו המקום הנרצה? היה לו להשקיף רק על בחינה שמוציא הדם ממקומו-הראוי אל מקום שהוא חוץ ממחיצתו ובבחינה זו ראוי לדבר בלשון 'הוצאה', לא בלשון 'הבאה'.   ועל כרחך שבא ללמד שרק אם מביא מן החוץ לפנים מקצת הדם - פוסל; לא אם מוציא מן הפנים לחוץ, שאז אין מקצת דם פוסל.

וכל פסקא זו מובאת בזבחים (דף פב.).

סימן עד[עריכה]

ויקרא ו כג:
וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ח:

[ד] "אל אהל מועד..." . אין לי אלא אהל מועד; שילה ובית עולמים מנין?    תלמוד לומר "לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ".


אל אהל מועד לכפר בקדש:    יש מקומות הרבה שתפס שם "אהל מועד" בדוקא.

  • כמו בכל מקום שהזכיר שם זה אצל מלאכת המשכן
  • וכן במה שכתוב בשמן המשחה "ומשחת בו את אהל מועד", והמקדש וכליו לא היו צריכים משיחה כמו שאמרו כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן
  • וכן במה שכתוב בקטורת (שמות ל, לו) "ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד" - לדורות היה מונח בלשכת בית הקטורת

ובמקומות הרבה נאמר שם "אהל מועד" לדוגמא כמו: "אל פתח אהל מועד יקריב אותו", "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד", "והביא אותו אל אהל מועד", וכדומה.

וכפי הסברה, במקום שבא רק לציין המקום - כמו "אל פתח אהל מועד יקריב" - מובן שהוא הדין בבית עולמים יקריב אל פתח המקדש. ולכן פשיט ליה בעירובין (דף ב.) שמה שכתוב בשלמים "ושחטו פתח אהל מועד" הוא גם במקדש. ובחולין (דף כד.) צריך למעט שמה שכתוב "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנים יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד" אינו במקדש -- כי שם לא בא שם "אהל מועד" משום ענין קדושה, רק להראות המקום. והוא הדין כל כיוצא בזה.


אבל במקום שבא משום קדושת המקום - יש לטעות ש"אהל מועד" דוקא, שקדושתו משונה, ולכן הוצרך הספרא פה לרבות שילה ובית עולמים.

  • וכן במה שכתוב גבי שתויי יין "בבואם אל אהל מועד" אמר בספרא (שמיני פרשה א מ"ה) שילה ובית עולמים מנין? תלמוד לומר "חוקת עולם"
  • וביומא (דף נג.) גבי מעלה עשן אין לי אלא אהל מועד שבמדבר, שילה ובית עולמים מנין? האי מ"וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם" נפקא
  • ובספרא אחרי (פרק ד מ"ו) על "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" מנין לרבות שילה ובית עולמים? תלמוד לומר "לכפר בקדש" (מובא ביומא דף מד).
  • ובספרי נשא (פסקא ?) [מובא בסוטה (דף טז:) ובירושלמי שם פרק ב ה"ב ] "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" שילה ובית עולמים מנין?
  • וכן בשבועות (דף טז:) מצריך תרי קראי למשכן ומקדש. וכבר עמדו בזה בתוס' [ עירובין ב ד"ה אשכחן, יומא מד ד"ה בשילה, סוטה טז ד"ה ובית, שבועות טז: ד"ה או אידי, חולין כד ד"ה יכול]

אך כל אלה תלוים בקדושת המקום. וכן חלקו התוס' בשבועות שם בשם ר' חיים הכהן.


ובמקום שלא תמצא הערת רבותינו - תבין הדבר מעצמו; שכתוב שם "לכפר בקדש" או "חוקת עולם" וכדומה.

  • כמו בבגדי כהונה (שמות כח, מג) "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש"
  • ושם (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן...אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש"
  • ובכיור (שם מ) "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים" -- סיים "והיתה להם חק עולם לדורתם".
  • וכן בנרות (שמות כז, כא) (ויקרא כד, ג) שכתוב "באהל מועד" סיים -- "חוקת עולם לדורותיכם". וכן בכ"מ.

סימן עה[עריכה]

ויקרא ו כג:
וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ח:

הנכנס לכפר -- אף על פי שלא כפר -- פסול, דברי ר' אליעזר.  אמר ר' אליעזר נאמר כאן 'וכפר' ונאמר להלן (ויקרא טז, יז) 'וכפר'. מה 'וכפר' האמור להלן -- שלא כפר, אף 'וכפר' האמור כאן -- שלא כפר.

ר' שמעון אומר, נאמר כאן "לכפר בקדש" ונאמר להלן (ויקרא טז, כז) "לכפר בקדש". מה "לכפר בקדש" האמור להלן -- שכבר כפר, אף "לכפר בקדש" האמור כאן -- שכבר כפר;
ואם הכניס שוגג - כשר.


לכפר בקדש:    הלמ"ד שבא על המקור המקושר עם פעל אחר תנאי - תהיה לפעמים למד התכלית ("בגשתם אל המזבח להקטיר", "כי תצור על עיר להלחם עליה", "אשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים") ולפעמים תורה על ביאור התנאי ("ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה", "כי יפליא לנדר נדר", "השבע שבועה לאסר איסר על נפשו"). ולא נוכל להכריע מצד הלשון אם היא למ"ד התכלית או למ"ד באור התנאי, וכמ"ש הרד"ק במכלול (דף לו).

המקור יורה על המחשבה ולפעמים על המחשבה והמעשה כמו "להרגו בערמה", "תקחנו למות", "לשכב את בית יעקב" וכולי. ובשבת (דף נו.) מדוע בזית וכולי לעשות הרע רבי א' משונה רעה זו מכל רעות שבתורה בכולהו כתיב "ויעש" וכאן כתיב "לעשות", שבקש לעשות ולא עשה.

ומזה צמחה הפלוגתא בין ר' אליעזר ור' שמעון (בספרא פה המובא בזבחים דף פג) במה שכתוב "לכפר בקדש". אם פירושו שהובא על תכלית לכפר בקדש - אף שלא כפר, או שהוא למד התנאי ופירושו שהובא וכפר בקדש.

ומצאנו לשון הזה עצמו עוד שני פעמים בתורה מתחלפים במובניהם. כי במה שכתוב (ויקרא טז, יז) "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש" -- הלמד היא למד התכלית. ובמה שכתוב (שם, כז) "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש" -- הלמ"ד מורה על התנאי; שהובאו וכפרו.

ואמר בגמרא שם: במאי קמפלגי? מר סבר דנים חוץ מחוץ ואין דנים חוץ מפנים. ומר סבר דנים בהמה מבהמה ואין דנים בהמה מאדם.    הנה פליגי לאיזה דבר דומה יותר ללמדה בגזירה שוה:
-- ר' אליעזר סובר שדומה למה שכתוב "וכל אדם לא יהיה בבואו לכפר בקדש" כי שניהם חוץ. גם ר"ל כי פה וגם שם מציין הביאה המוזהרת שבזה ענינו קרוב לשלילה, שלמ"ד הוא בו תמיד למ"ד התכלית.
-- ור' שמעון סבירא ליה שדומה יותר למה שכתוב "אשר הובא את דמם לכפר בקדש" ששניהם ענין ונידון אחד מהבאת דם הבהמה, ועל זה אמר דנים בהמה מבהמה.


ומה שאמר דאם הכניס שוגג כשר -- במשנה דזבחים (דף פא.) תני לה בשם ר' יהודה. ומדמייתי לה בספרא בסוף דברי ר' שמעון מבואר כמסקנת הגמרא שם (דף פג.) דר' יהודה כר' שמעון סבירא ליה. ונראה טעמו, שהגם שמפרש "אשר יובא לכפר" שהובא וכפר, הלא לפי זה לא היה לו לכתב בדרך המקור רק בדרך הפעל -- "אשר יובא וכפר בקדש" -- ולא היה צריך לגזירה שוה. ע"כ שבצד אחד הוא גם כן למ"ד התכלית -- שצריך שיובא על מנת לכפר, דהיינו במזיד, וגם יכפר.

[ועל דעת הרמב"ם שפסק נגד שיטת הגמרא -- עמדו נושאי כליו. ואין כאן מקומו]

סימן עו[עריכה]

ויקרא ו כג:
וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ח:

[ה] "בקדש...באש תשרף"-- מלמד ששריפתה בקדש.
אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים?    תלמוד לומר 'כל בקדש באש תשרף'.


[ו]

  • מכאן אמרו: בשר קדשי קדשים שנטמא -- בין באב הטומאה, בין בולד הטומאה, בין בפנים, בין בחוץ -- בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים, ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ חוץ שנטמא בולד הטומאה בפנים, דברי ר' מאיר.
  • ר' יהודה אומר: בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים חוץ שנטמא באב הטומאה בחוץ, ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים.
  • [ז] ר' אליעזר אומר:
    • את שנטמא באב הטומאה -- בין בפנים בין בחוץ -- ישרף בחוץ.
    • את שנטמא בולד הטומאה -- בין בחוץ בין בפנים -- ישרף בפנים.
  • רבי עקיבא אומר:
    • נטמא בחוץ -- בין באב הטומאה בין בולד הטומאה -- ישרף בחוץ.
    • נטמא בפנים -- בין באב הטומאה בין בולד הטומאה -- ישרף בפנים.


ר' אליעזר אומר "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" (שמות כט, לד)--‏[2] כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.


לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף:    כפי חוקי הלשון היה ראוי לכתוב "אשר יובא אל אהל מועד בקדש לכפר", כי "בקדש" היא תואר אל שם "אהל מועד", ובא לרבות שילה ובית עולמים (כנ"ל סימן עד). וגם היה ראוי לכתוב "אל אהל מועד אל הקדש", בשגם שפה אינו מכפר בקדש באמת רק מביא בקדש לכפר. וגם מה שכתב "באש תשרף" הוא מיותר שכבר ידענו שדינו בשריפה ממה שאמר אהרן "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" -- מכלל שאם הובא - דינו בשריפה.

ולכן פירשוהו בספרא (מובא בפסחים דף כד ודף פב) שרצה בזה עוד כוונה שניה דרושיית. שסמך מלת "בקדש" אל "לא תאכל" לדרוש כל שבקדש לא תאכל -- בקדש באש תשרף. רוצה לומר, ישרף בקודש; כל שנפסל בקדש מאכילה ישרף שם.

והנה מ"ש [בסוף משנה ז'] ר' אליעזר אומר לא תאכל באש ישרף כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו מובא בגמרא (בפסחים דף כד, ובמכות דף יא, ומעילה דף יז:) וגריס ’לא יאכל כי קדש הוא' -- כל שבקדש פסול. והוא מה שכתוב בפר' תצוה (שמות כט, לד) "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא", שמה שכתוב "כי קודש" הוא מיותר, ונדרש תמיד שבא להודיע ענין כולל שזה נוהג בכל קדש (כמ"ש באילת השחר כלל קלה), ורצונו לומר שמצד שהוא קודש ונפסל מוזהר בלא יאכל, וה"ה שכן הדין בכל קודש פסול שמוזהר בלא תעשה על אכילתו. וכן צריך להגיה בספרא פה ר' אליעזר אומר "לא יאכל כי קדש הוא".

ולפי זה מה שכתוב פה "לא תאכל" מיותר. (אם לא לר"פ פסחים שם דאמר ליחודי לאו בגופיה קא אתי) ודרשו כל שבקדש לא תעשה - שהוא כל הפסולים בקדש - באש תשרף.


ומה שאמר [במשנה ו' ובמשנה ז'] מן רבי יהודה אומר וכולי -- מועתק ממשנה דסוף שקלים (משנה, שקלים ח).

  • לדעת ר'מאיר לבית שמאי ישרף תמיד בפנים ולבית הלל ישרף בחוץ זולת אם נטמא בולד הטומאה ובפנים.
  • ולדעת ר' יהודה אליבא דבית שמאי בנטמא באב הטומאה בחוץ - ישרוף בחוץ.
  • ור' אליעזר אזיל בתר טומאה -- שהאב ישרף תמיד בחוץ והולד בפנים.
  • ורבי עקיבא אזיל בתר מקום שנטמא.

ועיין בירושלמי שם (שקלים ח) פלוגתא דר"י ובר קפרא אם ולד הטומאה דבר תורה או מדבריהם. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"יז), ובמשנה למלך שם. ואין כאן מקום להאריך.

סימן עז[עריכה]

ויקרא ו כג:
וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ח:

[ח] ר' יוסי הגלילי אומר כל הענין הזה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין ליתן לא תעשה על אכילתן; ללמד שהפסולים נשרפין לפני הבירה.

אמרו לו: מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא פסולה?   אמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח).


מלבי"ם:    ודעת ר' יוסי הגלילי (מובא בפסחים דף פג, וזבחים דף פב) שפסוק זה מדבר בחטאת הפנימית ופירושו כפשוטו; שכל חטאת אשר דינו אשר יובא מדמו אל הקדש פנימה - לא תאכל ובאש תשרף. וכדבריו פירשו הרשב"ם והראב"ע והרמב"ן ז"ל.

והנה לא צריך ללמד שתשרף, שמבואר בגופייהו "והוציא את הפר את מחוץ למחנה ושרף אותו". רק מלמד שבקדש באש תשרף -- שישרף לפני הבירה, היינו בעזרה (כמ"ש זבחים דף קד), והיינו אם נפסל לא יוציא חוץ לג' מחנות רק בקדש באש ישרף.

ודין זה שחטאת חצונית שהכניס דמה לפנים - פסולה, למד ממה שאמר אהרן "הן לא הובא את דמה אל הקדש" וכנ"ל (סימן ?).


  1. ^ על פי (זבחים פב, א) צריך לומר אין לי אלא חטאת נקבה, חטאת זכר מנין?. עיין במלבי"ם
  2. ^ הגהנו עפ"פ המלבי"ם. ובדפוס מובא פסוק "לא תאכל באש ישרף" (ויקרא ו, כג) - ויקיעורך