התורה והמצוה ויקרא ו כא-כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן סז[עריכה]

ויקרא ו כא:
וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ז:

[א] 'כלי חרש' -- אין לי אלא כלי חרש; מנין לרבות כלי נתר?    תלמוד לומר "וכלי חרש".


וכלי חרש:    ידוע בחכמת ההגיון שמתנאי החלוקה שתהיה שלמה ושתקיף על כל הפרטים. למשל, אם נרצה לחלק את מין האדם לפי צבע עורו נאמר: "מין האדם לפי צבעו: יש אנשים לבנים ביותר, לבנים אדמדמים, אדום בוהק, שחורים כגחל, שקערורים אדמדמים, שקערורים ירקרוקים, וכדומה".

אולם יש בידֵי המחלק לתפוס רק המינים היותר נפרדים לבד, לומר "מין האדם לפי צבעו נחלק לאנשים לבנים ואנשים שחורים". וגם זו חלוקה שלמה כי אז נכניס הלבנים ביותר והלבנים אדמדמים ומראה בוהק בשם 'לבנים', והשחורים ביותר ויתר הצבעים הנוטים לשחרות יותר מאל הלבנונית בשם 'שחורים' או 'כושים'.

וכן יהיה בחלוקות אשר תעשה התורה. למשל, פה רצה לעשות חלוקה בין הכלים שיתבשל החטאת בהם -- שכלי חרס ישבר וכלי נחושת ישטף במים. והנה יצויר שיתבשל בכלים העשוים מחומרים אחרים שאינם חרש או נחושת כמו בכלי נתר או בכלי כסף או ברזל וכדומה. ונשאל איך דינם. אמנם נאמר שבודאי תפסה התורה חלוקה שלמה ותפס שני מינים הרחוקים --כלי חרס וכלי נחושת לדוגמא -- ונדע שיתר הכלים יתחלקו בין שני המינים האלה. כל הנוטה יותר אל מין החרס כמו כלי נתר ודומיהם - דינם ככלי חרש. והנוטה יותר אל מין הנחשת כמו כלי כל המתכיות - דינם ככלי נחושת.

אמנם אם היה רצון הכתוב לעשות חלוקה בלתי שלמה ולדבר רק מכלי חרש ונחושת לבד ולא ישקיף על יתר הכלים - אז היה לו לאמר "והחרש אשר תבושל..ואם בנחושת בושלה"; שאם יתפוס רק שם האישיי 'חרש' ו'נחושת' לבד - נדע שאינו מדבר על כלל הכלים. אבל במה שכתב 'כלי חרש' 'כלי נחשת', שצרף שם הסוג 'כלי' אל שם האישיי -- ידעינן שמדבר על כלל הכלים, מה דין הכלים. ובהכרח שמה שכתב "כלי חרש" היינו כלי של מין הדומה לחרש, ו"כלי נחושת" - כלי של מין הנחשת.

(וכבר כתבתי כיוצא בו ויקרא (סימן רצג) כי בהתחבר שם הסוג אל שם האישי יולד מהם מושג אמצעי. עיי"ש).

וזהו שאמר בספרא מנין לרבות כלי נתר? תלמוד לומר "וכלי חרש". ואמר [במשנה ב'] מנין לרבות כלי מתכות? תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת" -- רצונו לומר שבמה שכתב "כלי חרש" ו"כלי נחשת" מדבר מן המין הקרוב אליהם.

וכן אמר בפרשת מצורע (פרשה ג מ"א) על "וכלי חרש אשר יגע בו הזב" -- כי בכל אלה המקומות דבר בדרך החלוקה בין כלי חרש לשאר כלים, ועל כרחך שכל הקרב אל מין החרס דומה אליו בדינו כמו שבמה שאומר שם "כלי עץ" נכללו כל הכלים העשוים מן הגומא מן הערבה מכפות תמרים וקליפי אלנות, כמ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' כלים ה"יג), כי זה גדר החלוקה השלמה. ועוד יתבאר זה היטב לקמן (סימן קיב).

וזה דוקא במאמר התנאי שבא בדרך החלוקה. אבל במאמר הפשוט כשכתוב "כלי חרש" - היא דוקא חרש, לא דבר אחר. ובזה תבין מדוע במצורע (לקמן יד ה - "ושחט אל כלי חרש") וכן בסוטה ("מים קדושים בכלי חרש") צריך פיילי חדשה כמו שיתבאר שם ואין נתר בכלל. כי שם הוא צווי פשוטה. והבן.

סימן סח[עריכה]

ויקרא ו כא:
וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ז:

אין [לי] אלא שבשל בו; ערה לתוכו רותח מנין?    תלמוד לומר "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר".

אין לי אלא כלי חרש שערה לתוכו רותח; כלי נחושת שערה לתוכו רותח מנין?    תלמוד לומר "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת"

[ב] אין לי אלא כלי נחושת; מנין לרבות כל שאר מתכות?    תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת".


וכלי חרש אשר תבושל בו:    כבר בארנו באילת השחר (פרק יב) שדרך הלשון להקדים תמיד את הפעל אל השם, אם לא במקום שבא (1)דרך גדר הפוך וסתירה (2)או דרך חלוקה ויסוד החלוקה היא בין השמות, שאז יקדים את השם אל הפעל. וממה שהקדים פה את השם אל הפעל (ולא אמר "ואשר תבושל בכלי חרס" כמו שכתב "ואשר יזה מדמה על הבגד") -- מזה מבואר שמאמר זה בא דרך חלוקה עם המאמר שלפניו; שמחלק בין בגד ובין כלי חרס - הבגד יכבס וכלי חרס ישבר, עיי"ש.

אמנם זה מבואר שבמקום ששני המאמרים מובדלים זה מזה, בין בהשם בין בהפעל, לא יכנסו בגדר החלוקה כלל, רק למאמר עומד בפני עצמו בלתי נתלה בחברו וממילא שב דינו כמאמר הבודד בפני עצמו שיקדם תמיד את הפעל.    למשל: "אם הכהן המשיח יחטא...ואם כל עדת ישראל ישגו..אשר נשיא יחטא..ואם נפש אחת תחטא.." -- הם מאמרים מחולקים שיחלק בין חטא הכהן המשיח ובין חטא העדה והנשיא והיחיד (ואחר שיסוד החלוקה בין השמות - לכן הקדים בהם את השם אל הפעל) -- הנה כל אלה החלוקות הם בין השמות אבל כולם דומים בפעל, בכולם מדבר שנושא אחד חטא והחילוק הוא מי החוטא. לא כן שני המאמרים הסמוכים זה לזה: "ומכה אביו ואמו מות יומת..וגונב איש ומכרו וכולי" -- אינם נתלים זה בזה בדרך החלוקה אחר שהם מובדלים בין בשם בין בפעל וכל אחד ענין בפני עצמו.

ואם כן יפלא מאד הלא גם פה הם מובדלים גם בפעל -- "אשר יזה על הבגד..וכלי חרש אשר תבושל בו.." -- וההזיה והבישול הם פעלים בלתי דומים ואם כן כל אחד ענין בפני עצמו, ולמה הקדים השם אל הפעל?

מזה הוכיחו חכמינו בחכמת אלקים שפעל 'תבושל' לא בא בדוקא מצד שנתבשל דרך בישול, רק מצד שעל ידי הבישול נבלע הרוטב בהכלי. ובזה פעל 'תבושל' ופעל 'יזה' הם דומים: אם נבלע בבגד על ידי הזיה או אם נבלע בכלי חרש על ידי בישול. כל אחד כפי דרך בליעתו, וההבדל הוא רק בין השמות; שאם נבלע בבגד תכבס ואם נבלע בכלי חרש אין מועיל כיבוס וצריך שבירה. ושפיר הקדים את השם אל הפעל כי שני הפעלים 'יזה' 'תבושל' דומים, וההבדל הוא בין השמות 'בגד' ו'כלי חרש' שמצד זה דיניהם מובדלים.

וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף צה:) עירה לתוכו רותח מנין? תלמוד לומר "אשר תבושל בו" -- רוצה לומר שאם פעל 'בשל' דוקא ולא מטעם בלוע, אם כן אין לו שיתוף עם מאמר שלפניו שמדבר בהזיה, והיה לו לכתב "ואשר תבושל בכלי חרש" בקדימת הפעל.

[ומטעם זה פשיט רבא בזבחים (דף צח:) דדם חטאת למעלה ודם עולה למטה אין צריך כיבוס דמטעם בלוע הוא, דאם יזה הוא מטעם נגיעה אין פעל 'יזה' דומה לפעל 'תבושל'.
והא דבעי רמי בר חמא זבחים (דף צה:) תלאו באויר תנור מהו ומסיק בלוע בלא בישול לא מבעיא ליה כי מבעיא ליה בישול בלא בלוע, טעמו הוא שאחר שפירוש "תבושל בו" תבלע בו - מדוע הוציא בלשון 'בישול'? ומזה י"ל דהוא הדין בישל ולא בלוע וכמו שאמרו שם (דף צט) לימא קרא יחלקנה, מאי יאכלנה.
וי"ל דבעיית רמי בר חמא תלוי בפלוגתת ר' יונה ור' יסה בירושלמי (ירושלמי שבת ג, ה). שלר' יונה דסבירא ליה שם שעירוי מבשל ואמר שם חייליה דר' יונה מן הדא אחד שבשל בו ואחד שערה לתוכו רותח -- אם כן י"ל מ"ש 'תבושל' משום דלא משכחת בלוע בלא בישול אבל עיקר הוא הבלוע ותלאו באויר תנור לא.  ולר' יסה שם שמ"ש "אחד שעירה בו" הוא משום שעירוי בולע אבל לא מבשל (ומשכחת בלוע בלא בישול), הוה ליה לומר "תבלע בו", ובהכרח דאפקא בלשון 'בישול' להורות שהוא הדין בבישול בלא בלוע. ועיין בתוס' זבחים שם. ואין להאריך]

מזה מבואר שגם מה שכתוב "ואם בכלי נחושת בושלה" פירושו שנבלע, לא נתבשל דוקא. דאם לא כן יהיה הבדל בין מה שכתב "בכלי חרש תבושל בו" -- שפירושו שנבלע, ובין מה שכתוב "בכלי נחושת בושלה" -- שפירושו נתבשל דוקא, ואם כן היה לו לומר "ואם בושלה בכלי נחושת" בקדימת הפעל אל השם (שיהיה פירושו אם לא נבלע שלא על ידי בישול רק נתבשל ממש -- אחר שיש הבדל בין הפעלים כנ"ל) ובהכרח ששני הפעלים דומים ואין החלוקה רק בין השמות.

וזהו לשון הספרא כלי נחושת שעירה לתוכו רותח מנין? תלמוד לומר "אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחושת" -- רוצה לומר שהקדים השם 'כלי נחושת' אל פעל 'בושלה'.


ומה שאמר [במשנה ב'] מנין לרבות שאר מתכות וכולי -- התבאר למעלה (סימן סז).

סימן סט[עריכה]

ויקרא ו כא:
וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ז:

"ואם בכלי נחשת בֻּשָּׁלָה"-- מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו.

אין לי אלא כלי נחושת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו; ומנין לכלי חרש שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה?    תלמוד לומר "ישבר ואם בכלי נחשת בֻּשָּׁלָה"

ר' טרפון אומר: בישל בו תחלת הרגל -- מבשל בו כל הרגל.  וחכמים אומרים עד זמן אכילה.


ואם בכלי נחושת בושלה ומורק וכולי:    חז"ל הוכיחו שאינו נאסר תיכף רק יכול לבשל בו כמה פעמים כל זמן אכילתו, ואז כשנעשה נותר צריך כלי חרש שבירה וכלי מתכות הגעלה. לזה אמרו שמבשל ושונה ומשלש - רוצה לומר, לכל סעודה וסעודה.

ודבריהם נאמנו מאד. כי זה מבואר שלא ידבר הכתוב במאמרים תנאים מחולקים רק במקום שכל חלוקה שוללת את חברתה; ר"ל שלא ימצא שיעשה התנאים (הבאים בחלוקות) כולם כאחת. אבל במקום שיצויר יעשה כולם כאחת והכתוב רוצה להודיע דין כל אחד ואחד -- לא יחלקם על ידי מלת "אם", רק יודיע דין שניהם בצורת מאמר החלטי, לא בדרך תנאי.    למשל: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה ושבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה שנים שנים", "והעברת כל פטר רחם...וכל פטר חמור תפדה בשה" -- שלא דבר בדרך החלוקה ("ואם פטר חמור..") רק מדבר מן כלל הבכורים מה יעשה עם כל אחד.

והנה אחר שהחטאת היא בהמה שלמה הלא בודאי לא יבשלוהו בסיר בפעם אחת; כי נאכל ליום ולילה ויחלקוהו לשלשה סעודות. ואם נאמר שאין רשאי לבשל בהכלי רק פעם אחת - אם כן יבשל בכל פעם בכלי אחרת ויצויר שיבשל פעם אחד בכלי חרש ובפעם השני בכלי מתכות. ובזה היה ראוי לתפוס הלשון "ואשר תבושל בו כלי חרש ישבר וכלי נחושת ומורק ושוטף במים", כי יצויר שבשל החטאת בשני מיני הכלים כאחד; וראוי להודיע דין שניהם בדרך מאמר פשוט, לא בדרך מאמר תנאי, ובזה יקצר בלשונו ולא יצטרך למלת "אם" ולא לכפול פעל 'בושלה'.

מזה מבואר שיכול לבשל כל זמן אכילה בכלי אחד ובזה בודאי מבשל כל זמן אכילה בכלי אחד. שאחר שלבסוף יצטרך לשבור הכלי או להגעילה -- לא יפסיד לשבר ולא יטריח להגעיל כמה כלים בחנם. ולכן תפס דרך התנאי "ואם בכלי נחושת בשלה"; כי אם בישל בכלי נחושת לא יבשל בכלי חרש. וכן מוכח מזה להפך גם כן - שגם כלי חרש מבשל בו כל היום שאי לאו כן יצויר גם כן שמבשל בשניהם לפי מה שתפס הציור שבשל תחלה בכלי חרש.

וזהו מה שאמר בספרא "ואם בכלי נחושת בושלה" מלמד שמבשל ושונה וכולי -- רוצה לומר שאם לאן כן לא היה לכתוב בלשון תנאי.


ודעת ר' טרפון דברגל ששלמים מרובים יוכל לבשל כל הרגל; דכל יום נעשה גיעול לחברו. וחכמים חולקים על זה וסבירא להו דאינו מבשל רק עד זמן אכילה ולא אחר כך שנעשה נותר. ועיין בזבחים (דף צז.) שני גירסות בזה. ואין כאן מקום להאריך.

סימן ע[עריכה]

ויקרא ו כא:
וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ז:

'מריקה ושטיפה'-- מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס.
מריקה ושטיפה בצונן. השפוד והאסכלא -- מגעילן בחמין.


[ג] " וּמֹרַק וְשֻׁטַּף" -- יכול מה שטיפה האמורה להלן בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה?...    תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן.

"במים"-- ולא ביין; "במים"--ולא במזוג; "במים"-- להכשיר את כל המים.  קל וחומר למימי הכיור.


ומורק ושוטף במים:    שורש מרק מצאנוהו בפעל על הצחצוח והליטוש -- " נְחֹשֶׁת מָרוּק" (דה"ב ד, טז) "מִרְקוּ הָרְמָחִים" (ירמיהו מו, ד). ויש הבדל בינו ובין מרט.

'המורט' לוטש מעט מגוף הברזל לצחצחו כמו "חרב הוחדה וגם מורטה למען היות לה ברק מורטה" (יחזקאל כא, טו). ו'המרוק' הוא להעביר השמנונית והזיעה שעל פניו עם החלודה הבא בסבת האדים שמזיע הברזל והנמשך אליו על ידי ליחות האויר וכדומה. וזה די במים צוננים שנותן תוך הכלי ומשפשף אותה היטב ביד.

וזה המבדיל בינו ובין שוטף. שהמים השוטפים עוברים על פני הדבר, ושוטפים, ומעבירים בכחם את הנדבק על פניו מבחוץ. ולא יהיה זה תוך הכלי, שהמים נחים שם בלתי שוטפים והגאול קרוש שם מאד וצריך מירוק.

וזהו שאמר מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס -- רוצה לומר שמריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ כמ"ש בברכות (דף נא.) גבי כוס של ברכה.


וזה כדעת רבי. וכן הוא במשנה לגירסת רש"י. אמנם חכמים בברייתא חולקים על זה וסבירא להו מריקה בחמין ושטיפה בצונן. הם שתפו פעל זה עם שם 'מרק' --"וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ" (שופטים ו, כ)-- שהוא הלחות היוצא מן הבשר והורק ממנו. ומשתתף בזה עם הרקה. שיסוד השתופים האלה רק. ובא ירק רוק, "אריק חרבי", "הבל וריק". וכולם מענין הרקת דבר הנבלע עד שנעשה ריק מהממלא אותו. וכן יוריק בליעת הכלי שבלע מרק הבשר. וזה ידוע שפעלים הנגזרים מן השמות כשבאו בבנין הכבד יורו על הפך הפעולה כמו "סקלו מאבן", "ובכל תבואתי תשרש", וכדומה. וכן "מורק" -- הסרת המרק והרוטב. וזה על ידי הגעלה בחמין והשטיפה בצונן. והרמב"ם כן גרס במשנה.


ומ"ש "השפוד" פירשוהו בתוס' שם (זבחים צז, א).

ומ"ש [במשנה ג'] "ומורק וכולי" התבאר בסדר ויקרא (סימן נו) בטוב טעם, עיי"ש, כי שם נמצא דרוש זה ראשונה.

סימן עא[עריכה]

ויקרא ו כא-כב:
וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ז:

[ד]

  • יכול אף הפסולה תהא טעונה מריקה ושטיפה?    תלמוד לומר "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל"-- הכשירה טעונה מריקה ושטיפה ואין הפסולה טעונה מריקה ושטיפה.
  • ר' יעקב אומר: היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- טעונה מריקה ושטיפה; ושלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אינה טעונה מריקה ושטיפה.
  • ר' שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אינה טעונה מריקה ושטיפה.


בישל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים -- אם יש בהם בנותן טעם -- הרי אלו נאכלים כחמורים, וטעונים מריקה ושטיפה, ופסולה במגע.


[ו] "כל זכר"-- לרבות בעל מום.

  • למה?! אם לאכילה - כבר אמור! אם למחלוקת - כבר אמור!
  • אם כן למה נאמר "כל זכר"? שיכול אין לי אלא בעל מום עובר; בעל מום קבוע מנין?    תלמוד לומר "כל זכר בכהנים יאכל...".


"אֹתָהּ"-- קדושה ולא פסולה.


  • "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" מה תלמוד לומר? שיכול אין לי שטעונה מריקה ושטיפה אלא חטאת בלבד; מנין לרבות כל הקדשים?    תלמוד לומר "קדש קדשים".   יכול אף התרומה?    תלמוד לומר "אֹתה"-- פרט לתרומה, דברי ר' יהודה.
  • ר' שמעון אומר 'קדש קדשים' טעונים מריקה ושטיפה ואין קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה.
[ז] אוציא את אלו ולא אוציא את התודה ואיל נזיר שנאכלים ליום אחד כקדשי קדשים?    תלמוד לומר "הִוא".
בִשל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים -- אם יש בהם בנותן טעם -- הרי הקלים נאכלים כחמורים, ואין טעונים מריקה ושטיפה, ופוסלים במגע.


כל זכר בכהנים יאכל אותה:    פסוק זה אין מקומו פה. כי למעלה כשאמר "הכהן המחטא אותה יאכלנה" היה לו לכתוב "כל זכר בכהנים יאכל". וגם מה שכתב "קדש קדשים הוא" מיותר; כי ללמד על קדש אחר שנאכל כגון זבחי שלמי צבור זה למדינן מאשם כמו שיתבאר (בסימן פד).   ופירשוהו חז"ל שבא פה משום מריקה ושטיפה; שרצונו לומר שישטוף וימרק ורק באופן זה "כל זכר יאכל". וממילא נדע שהבלתי נאכל אין צריך מריקה ושטיפה. וזהו שאמר יכול אף הפסולה וכולי תלמוד לומר "ומורק ושוטף..כל זכר וכולי".


ויש בזה פלוגתא בין ר' שמעון ובין ר"ע ור' יהודה בשני דברים.

  • ר' שמעון סבירא ליה דאף שהיה לה שעת הכושר ונפסלה - אין צריך מריקה ושטיפה. וסבירא ליה גם כן דקדשים קלים אין צריך מריקה ושטיפה.
  • ור"ע סבירא ליה דבהיה לה שעת הכושר צריכה מריקה ושטיפה.
  • ור' יהודה סבירא ליה דגם קדשים קלים צריכים מריקה ושטיפה. ומבואר בזבחים (דף צג ודף צו:) דשניהם בחדא שטתא קיימי וכמו שנבאר.

דעת ר' שמעון: דאחר שאמר דרך תנאי "ומורק ושוטף..כל זכר יאכל אותה" - רק הראוי לאכילה טעון מריקה ושטיפה, לא הבלתי ראוי (אף שהיה לה שעת הכושר). ובאר גם כן דלכן אמר "יאכל אותה" ולא אמר "יאכלנה" בכינוי (ומבואר אצלינו תמיד שמלת "אותה" בא לדרשה) שבא להורות שמוסב על גוף הפעול הנזכר בכתוב הקודם על דיני מריקה ושטיפה. וכן מ"ש הטעם "קדש קדשים הוא" שמיותר כנ"ל היא טעם על מריקה ושטיפה -- לכן לא יאכל רק על ידי מריקה ושטיפה יען שהוא קדשי קדשים, ומבואר שקדשים קלים אין צריך מריקה ושטיפה, וממילא אין צריך "אותה" למעוטי תרומה דהא גם כן אינה קדש קדשים.


ודעת ר"ע ור' יהודה דאם היה לו שעת הכושר צריך מריקה ושטיפה, דהא מה שכתוב "כל זכר..יאכל אותה" פירושו יחלקנה (כמו שבארנו (למעלה סימן לז))‏[1] וממילא עיקר הכתוב מדבר אם היא ראוי לחלוקה והוא שהיה לה שעת הכושר, אף שעתה אינה ראוי לאכילה. וזה אין צריך ללמוד מפה דהא מוסב על מה שכתב "זאת תורת החטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה" שפירושו יחלקנה (כנ"ל סימן לז). ועל זה אמר "אשר יזה מדמה"-- מדם כשרה (פרק ו מ"א), רוצה לומר שהיה לו שעת הכושר (כי כ"ה לר"י כנ"ל סימן סא).

וס"ל לדידהו דגם קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה [כי מצאנו קדש קדשים שכולל גם קדשים קלים כמ"ש (ויקרא, כז) "כל חרם קדש קדשים" וסתם חרמים לבדק הבית, ופירושו קדש ככל יתר הקדשים. וכן בקידושין (דף סט:) "אשר לא יאכלו מקדש הקדשים" - לא מידי דמקרי קדש ולא מידי דמקרי קדשים וכולי, עיי"ש]. ולדידהו בא הסמיכות "כל זכר בכהנים יאכל" שהמריקה ושטיפה תהיה בעקב אכילה כמ"ש ר' יוחנן משום אבא יוסי בר אבא בזבחים (דף צז.). ופירשוהו שלכן צריך מריקה ושטיפה משום שהוא קדש ככל יתר הקדשים, ולמדנו שאף קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. ומשום שלפי זה יש לטעות שאף תרומה צריכה מריקה ושטיפה -- לכן אמר "אותה" למעט תרומה.

זה העולה לפרש פלוגתתן על פי הכתוב וכפי שטת הגמרא. [והרמב"ם שזכה בהלכותיו שטרא לבי תרי -- כבר תמהו עליו נושאי כליו. וכן יש לתמוה על התוס' בזבחים (דף פב ד"ה מכדי) שהקשו דלמא סבר רבי עקיבא קדשים קלים אין צריך מריקה ושטיפה והא ר' עקיבא סבירא ליה דהיתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס]. ובזה יתבאר לך דברי הספרא.


מה שאמר [במשנה ד'] ו[משנה ה'] מבואר.

ומה שאמר "בישל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים" פירושו או קדשי קדשים וקדשים קלים.

ומ"ש "וטעונים מריקה ושטיפה" הוא כר"ע דקדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה ולכן גם קדשים קלים וחולין טעונים מריקה ושטיפה. ולהפך אמר בזה בסוף הפרק לר' שמעון דאין צריך מריקה ושטיפה. וזה כמו שפירש רבא דברי המשנה בזבחים (דף צב.).

ומה שאמר [במשנה ו] "כל זכר" לרבות בעלי מומין התבאר למעלה (סימן לו)‏[2] שזה נאמר ג' פעמים וחד לרבויה בעל מום קבוע וכמו שאמרו בזבחים (דף קב.), עיי"ש.

ומה שאמר אותה ולא פסולה ק"ק מה תלמוד לומר -- כבר התבאר ומובא בזבחים (דף צו:).

ומה שאמר [במשנה ז'] אוציא את אלו וכולי תלמוד לומר "הוא" -- כבר בארתי שמלת "הוא" מיותר ונדרש תמיד.


  1. ^ חסר בדפוס המלבי"ם אות הסימן ובכן השלמתי כראות עיני - ויקיעורך
  2. ^ חסר בדפוס המלבי"ם אות הסימן ובכן השלמתי כראות עיני - ויקיעורך