התורה והמצוה ויקרא טו כח-לג

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

סימן קצב

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ט:

[א] "ואם טהרה מזובה"-- כשתפסק מזובה, ולא מזובה ומנגעה.

"וספרה לה"-- לעצמה

ואם טהרה מזובה: עדיין לא טהרה רק שנפסק הלכלוך כמו שבארנו למעלה (סימן קמו).

ומה שכתב מזובה ולא מזובה ומנגעה כן דריש גבי זב ונתבאר למעלה (סימן קמז). ובמגילה (דף ח), ובנדה (דף לז) דצריך לימוד בזב וגם בזבה עיי"ש.

ומ"ש וספרה לה לעצמה כן דרש גבי זב גם כן ונתבאר למעלה (סימן קמט).

סימן קצג

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ט:

"שבעת ימים"-- יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "ואחר תטהר"-- אחר לכולם. [ב] ר' שמעון אומר, "אחר תטהר"-- אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק.

שבעת ימים ואחר תטהר: כבר התבאר תזריע (סימן ז) שממה שנאמר "שבעת ימים" אין הכרח שיהיו סמוכים ונוכל לומר דאם ראתה בינתיים תשוב להשלים הספירה אחר שתטהר מראיה זו. לכן הוסיף "ואחר תטהר" שכבר בארנו למעלה (סימן לג וסימן ס' באורך) שיש הבדל בלשון בין "ואחר" ובין "ואחר כן" רו "ואחרי כן". שלשון "אחר" מורה תמיד אחר דבר אחד. משא"כ "אחרי כן" רו "אחר כן" מורה אחרי דברים רבים ורצונו לומר שיהיה הספירה רצופה כאילו היא דבר אחד, לא מחולקת שאז תטהר "אחר כן" שהוא אחר ספירות רבות, ולא יצדק מלת "אחר". וברייתא זו מובא בנדה (דף לג, לז, סז)

ור"ש סובר שמלת "אחר" שמורה על הסמיכות בא על סמיכות הזמן שתיכף אחר שספרה מקצת יום השביעי-- תטהר, לעסוק בטהרות מדין תורה, רק שחכמים אסרו מפני שמא תראה ותסתור למפרע.

סימן קצד

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ט:

"בשמיני"-- יכול בין ביום ובין בלילה? ת"ל "ביום"-- ולא בלילה.

"תקח לה"-- לעצמה, שאם הפרישתן לזיבתה הראשונה לא תביאם לזיבתה שנייה.

"שתי תורים או שני בני יונה"-- חלופי תורים, בני יונה. חלופי בני יונה, תורים. ואין חילופיהם עשירית האיפה.

[ד] מנין שהיא טובלת מבעוד יום? ת"ל "והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד"-- כיצד היא מביאה אותם אל פתח אהל מועד אלא אם כן תהיה מעורבת שמש?! מלמד שהיא טובלת מבעוד יום.

[ה] "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה"-- שיפרישם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת. ומנין שאם הפרישתן היא יהיה הפרשתה הפרש? ת"ל "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן"

וביום השמיני תקח לה: הדרוש ביום ולא בלילה וכן הדרוש על "תקח לה" התבאר גבי זב למעלה (סימן קנג). ומ"ש שתי תורים חלופי תורים וכולי התבאר גבי זב (סימן קנד). ומ"ש במנשה ד מנין שהיא טובלת מבעוד יום התבאר שם (סימן קנה). ומ"ש (במשנה ה) עשה הכהן וכולי שיפרישם הכהן וכולי התבאר שם (סימן קנו), עיי"ש.

סימן קצה

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ט:

[ו] "והזרתם את בני ישראל"-- אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר "וינזרו מאחרי ויעל גלוליו על לבו" (יחזקאל יד), ואומר "נזורו אחור" (ישעיהו א).

והזרתם את בני ישראל: כבר בארתי בפירוש ישעיהו (סימן א) שיש הבדל בין נזר ובין נסג. שה"נוזר" פורש מן הדבר מפני פרישות וקדושה שיש בהדבר, אם באמת, אם לפי דמיונו כמו "נזיר להזיר לה'"-- הוא מפני פרישות. ומה שכתוב "נזורו אחור" "וינזרו מאחרי" הוא לפי דמיונו שחושב שיש קדושה באליל ופורש אליהם לשם פרישות וזה עון גדול יותר שעל זה אמר "ויעל גלוליו על לבו".

לכן דרשו מכאן לפרוש סמוך לוסת שזה מצד הפרישות, וכן אמר בספרא נשא (פסקא כג), ולקמן (פר' אמור סב). וזה שנאמר אין נזירה אלא הפרשה רצונו לומר פרושים מן הטומאות.

סימן קצו

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ט:

[ז] "והזרתם את בני ישראל מטומאתם"-- הרי זו אזהרה. "ולא ימותו בטומאתם"-- זו עונש. "בטמאם את משכני אשר בתוכם"-- אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.

והזרתם: הזהיר לכהנים (שהוזכר אהרן בראש הענין) להזיר את בני ישראל מכל הטומאות האמורות בענין, שעל ידי הטומאות הללו יבואו לידי מיתה אם יכנסו למקדש, ומיתה זו היא כרת כמו שפירש רש"י ודבריו לקוחים מן הספרי (חוקת). ונמצאו עוד שני כריתות בנכנס למקדש בטומאה בפר' חוקת. ונתן הטעם שיתחייבו מיתה כי משכני ושכינתי הוא בתוכם תמיד, אף על פי שהם טמאים.

סימן קצז

ויקרא טו לב-לג:

זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ. וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ט:

[ח] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע"-- זה שראה ראיה אחת שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל את פסחו לערב.

[ט] "והדוה בנדתה והזב"-- זה שראה שתי ראיות שהוא כנדה, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן. "תורת הזב... והזב את זובו"-- זה שראה שלש ראיות שהוא זב גמור, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן.

[י] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע"-- מה הזוב סותרת בזב אף שכבת זרע סותרת בזב. אי מה הזוב סותר הכל אף שכבת זרע תסתר הכל... ת"ל "לטמאה בה"-- אין לה אלא יום אחד. יכול אף מימי רגלים יהיו סותרים בזב?... ת"ל "זאת".

[יב] "והדוה בנדתה"-- זקנים הראשונים היו אומרים "תהיה בנדתה"-- לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים. עד שבא רבי עקיבא ולמד: נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה. הא מה אני מקיים "והדוה בנדתה"-- תהא בנדתה עד שתבא במים.

[יג] "והזב את זובו"-- אחרים אומרים, מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא.

"לזכר"-- לרבות את המצורע. "ולנקבה"-- לרבות את היולדת. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר"-- כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "ולנקבה"-- כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.

"ולאיש אשר ישכב עם טמאה"-- להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום.

זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו וכולי והזב את זובו וכולי: לפי הפשט חזר פה התורות וההלכות שהתבארו בפרשה זאת והם ד' מינים:

( א ) "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע"-- שהוא הזב הקל הדומה עם רואה קרי והוא זב בעל ראיה אחת, שטובל ואוכל את פסחו לערב

( ב ) החמור ממנו שהוא "והדוה בנדתה והזב" שהוא הזב בעל שתי ראיות שהוא במדרגה שוה עם הנדה שמטמא משכב ומושב והזב צריך עוד ביאת מים חיים. ובזה חמור מן הנדה ושניהם פטורים מן הקרבן.

( ג ) מדרגה חמורה יותר שעל זה אמר "והזב את זובו" ששם הפעל הנלוה אל הפעל מורה שזב בקביעות והוא זב בעל ג' ראיות בין לזכר, בין לנקבה, ששניהם דיניהם שוה שחייבים בקרבן, הזכר בג' ראיות והנקבה בג' ראיות בג' ימים

( ד ) עוד מדרגה חמורה יותר בנקבה-- הנדה והזבה שמטמאה את האיש השוכב אותה וז"ש "ולאיש אשר ישכב עם טמאה".

זה פשט הכתוב שבארוהו (במנשה ח' וט'). אולם הלא הדברים בכלל מיותרים ומה מלמדנו בסדר זו לדינא. וכבר בארנו בפר' צו (סימן כד) שכל מקום שאומר "זאת תורת" בא להכניס דברים רבים תחת תורת אחת וכללים מיוחדים, ועל זה דרש (מן משנה י' והלאה) הדרושים המקובלים בזה שמ"ש "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" בא להשוותם זה לזה-- שהרואה קרי יש לו דימוי להזב שסותר בזיבה. אמנם מ"ש "לטמאה בה" יש בה זרות שכבר שמנו חק (בסדר ויקרא סימן שו) שכל מקום שנזכר שם ופעל "טומאה", לא נזכר אחריו שימוש הב' רק אם הוא טומאה שהוא הפך הקדושה, לא אם הוא טומאה ממש. וכל מקום שנזכר על טומאה שימוש הב' יש בו דרוש כמו שבארנו שם. ודריש שיאמר ששכבת זרע אינו סותר רק לפי טומאתה המיוחד בה --שאינו אלא יום אחד-- כן אינו סותר אלא רק יום אחד, לא כל ימי הספירה כמו הזוב. וכבר בארנו בפר צו (סימן כג) בתורה אור שכל מקום שיאמר "זאת תורת" בא למעט רק תורה זאת, לא זולתה, ובא למעט שרק שכבת זרע סותר, לא מי רגלים, וזה פירוש משנה יא.

ואמר (במשנה יב) שמ"ש "והדוה בנדתה" אינו כפי חוקי הלשון כי שם "דוה" מורה על זיבת הדם או החולי שיש לו מהגרת דם הנדות, ושם "נדות" מורה על הריחוק על שהיא מופרשת מבעלה. ואחר שהדוה והגרת הדם היא סיבת הנדה והריחוק, היה לו לומר "והנדה בדוותה". ועל כן פירש בדרך דרוש שרצונו לומר שהדוה תהיה בנדתה רצונו לומר שתשאר בריחוקה עד שתטבול. וזקנים הראשונים היו אומרים שגם לא תתקשט, ור' עקיבא למד שבזה תתגנה על בעלה ודרכיה דרכי נועם רצונו לומר שתשאר מרוחק לענין איסור תשמיש. ומובא בשבת (דף סד) ויען שבנדה לא נזכר טבילה, למדוה מפה.

ואמר (במשנה יג) שמ"ש "והזב את זובו" בא להקיש הזיבה אל הזוב שתטמא במשא כמוהו. ומובא בנזיר (דף סז), נדה (דף כח, לד) והוא כרבנן למעלה (סימן קמ) ומ"ש "לזכר ולנקבה" בא לרבות את המצורע, רצונו לומר כי בזב ובזבה מחולקים הזכר מן הנקבה בדיניהם-- הזב מטמא בלובן ובראיות והנקבה מטמאה באודם ובימים. לכן אומר שדינים אלה שייכים גם בדבר שהזכר והנקבה שוים בו שהוא המצורע שנזכר מפ' הקודמת שמעיינותיו ומעיינותיה שוים בטומאה.

והנה בנדה (דף לה:) אמר לזכר לרבות מצורע, ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיהם. ומקשה אילימא לשאר מעיינותיה, מזכר נפקא! אלא לטמא דם טהרה שלה ר"ל מצורעת יולדת. וז"ש בספרא ולנקבה לרבות את היולדת פי' מצורעת יולדת.

ור"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר שצריך "לזכר ולנקבה" מפני שכתוב בתחלת הפר' "איש איש" ומשמע רק איש גדול, ולפ"ד כן בכל מקום שכתוב בפ' "ואיש" "ואשה" נאמר רק גדול וגדולה שהוא לא סבירא ליה מה שדרש למעלה (סימן ??) שכפל "איש איש" מורה על הכללות, כי סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם, לכפול השם לצחות הלשון, ולכן באר פה שהדין נוהג "לזכר ולנקבה"-- אף לקטנים.

ומ"ש "לאיש אשר ישכב עם טמאה" נרבה שומרת יום כנגד יום שתטמא את בועלה, שלכן אמר למעלה "טמאה היא" וכמו שבארנו למעלה (סימן קצ).