התורה והמצוה ויקרא כה כט-ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בקחתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן נב[עריכה]

ויקרא כה כט:
וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

[א] "ואיש כי ימכֹר בית מושב עיר חומה"-- יכול אפילו הקיפוה חומה מכאן ולהבא? תלמוד לומר "בית מושב".


ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה: תואר "בית מושב" לא בא בשום מקום, דסתם בית יושבים בו. ופירשו חז"ל ש"מושב" סמוך אל "עיר חומה"-- שצריך שנתישב בעת שהיה עיר חומה, לא שקדמה החומה לישוב העיר. ומובא בערכין (דף לב).

סימן נג[עריכה]

ויקרא כה כט:
וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

"עיר חומה"-- המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא שהקיפוה חומה מכאן ולהבא.

ואלו הן בתי ערי חומה -- שלש חצרות של שני בתים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון:

  • קצרה הישנה של צפורי, וחקרה של גוש חלב, ויורפת (ס"א יודפת) הישנה, וגמלה -- הרי בגליל.
  • וגדוד -- הרי בעבר הירדן.
  • וחריד ואונו וירושלים -- הרי ביהודה.

אמר ר' ישמעאל בר' יוסי, לא מנו אלא אלו שקדשום כשעלו בני הגולה, אבל הראשונות בטלו כיון שבטלה הארץ.


עיר חומה: סמיכות זה לא נמצא בשום מקום בתנ"ך כי יאמר "עיר מוקף חומה" "עיר בצורה" "עיר מצור", לא "עיר חומה". מזה הוציאו שיש תנאי - דוקא ערים שהיו מוקפים חומה מימות יהושע בן נון, שנתקדשו בקדושה מיוחדת שיהיה להם דין מחנה ישראל לענין שילוח מצורעים ולענין שאין קוברים בה מת לדעת הראב"ד (פרק ז מהל' בית הבחירה), וכמ"ש מהרימ"ט בשות (חי"ד סימן לז).   [ולדעת רש"י בערכין (דף לב:) קדשום בשיר ובשתי תודות כמ"ש בשבועות (דף טז). וצריך עיון דהא בשבועות (דף טז) אמר מה ירושלים --דבר הנאכל בה, ויוצא ממנה נפסל-- מקדשה..., ואם כן הלא אינו דבר הנאכל בה, דהא נפסל ביוצא חוץ לקלעים? ורש"י בשבועות (דף טז) כתב שלא ידע במה מקדשים ערי ארץ ישראל. ועיין בתוס' שם (דף טו) כתבו כיון דאי אפשר, קדיש בכל דבר]   על כל פנים היו צריכים קידוש. ועל זה נקראו בשם "ערי חומה", לא על הקפת חומה לבד שעל זה יאמר "ערים מוקפים חומה", רק על קדושת החומה שמתפשטת בכל העיר. וז"ש "עיר חומה"-- המוקפת חומה מימות יהושע בן נון.

ודעת תנא דמימרא זו שהיא אליבא דר' ישמעאל בר' יוסי שקדושת יהושע נתבטלה והוצרך עזרא לקדש שנית, ולכן מנה תשע עיירות שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וקדשם עזרא. ומה שאמרו שלש חצרות... יתבאר (בסימן סב). וכל זה מובא בערכין (דף לב).

סימן נד[עריכה]

ויקרא כה כט:
וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

[ב] "והיתה גאֻלתו"-- מיד.  "עד תֹם שנת ממכרו"-- לא שנה למנין עולם.

"ימים תהיה גאֻלתו"-- רבי אומר, אומר אני "ימים" אין פחות משני ימים.


והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו: לפי שנאמר בשדה אחוזה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזה שהוא חילוף -- שאם רצה לגאול בשנה הראשונה, גואלה ואפילו מיד, כמ"ש "והיתה גאולתו". ולאחר שנה אינו גואלה.

והנה חשבון השנים יצויר בג' פנים: ( א ) משנת עולם שתחיל השנה מראש השנה תמיד. ( ב,ג ) מיום ליום. והוא -- או שנה של קביעות המחזור כגון מג' אייר עד ג' אייר הבא, או שנת החמה שיהא עד שתבא השמש לנקודתה שהם שס"ה ימים.  ודעת חכמים שמה שכתוב "שנה תמימה" היינו שנת המחזור, ומה שכתב "תמימה" היינו שאף חדש העיבור נכלל בשנה. ודעת רבי שהיא שנת החמה שס"ה יום, כי שנת המחזור אינה תמימה שיהא לפעמים שנ"ד ולפעמים שפ"ד יום. ולכן לדעת רבי שהיא תמיד שס"ה יום ורביע, שכן היקף החמה, ממילא ידעינן שחושב מעת לעת גם בשעות, וממה שכתב "עד תום שנת ממכרו" ידעינן שעות גם כן. ולרבנן לא ידעינן מזה שעות שיהיה מעת לעת ממש, וסבירא להו שמה שכתוב "ימים תהיה גאולתו" הוסיף מעת לעת גם בשעות. ולרבי מיותר מה שכתוב "ימים תהיה גאולתו" לענין שלא יגאל עד יהיו שני ימים ביד הלוקח. כן נראה לפרש מ"ש בערכין (דף לא) לרבנן, "ימים" מבעיא ליה מעת לעת. ורבי, נפקא ליה מעת לעת מ"תמימה". ורבנן, מבעיא ליה לעבורה. ורבי נמי, הא מבעיא ליה לעבורה!? הכי נמי, מיום ליום ומעת לעת מ"עד תום שנת ממכרו" נפקא. והיינו לשיטתו דחשב שנת החמה.

וראיתי שהרמב"ם בפירוש המשניות כתב לרבי שאין משגיחין בזה על השעות אבל בהגהות מרדכי בקדושין (סימן תקס"ז) כתב על מה שאמר רבי שנה ועבורה פירוש: יכ"א ר"ד. רצונו לומר יוד ימים, כא' שעות, ר"ד חלקים ששנות החמה יתירה על שנות הלבנה, הרי שלרבי מחשבין שעות.

עוד יש לומר דרבי לשיטתו דסבירא ליה דעד ועד בכלל, כמ"ש בערכין (דף יח) ולכן סבירא ליה שמן "עד תום שנת ממכרו" ידעינן גם מעת לעת שפירושו עד תום, ויום הזה בכלל. ורבנן סבירא להו דעד ולא עד בכלל, וצריך ימים.

ואחרי העיון במקרא, כל מקום שבא שם "ימים" על השנה היא תמיד על שנת המחזור מיום ליום כמו "ושמרת את החוקה..למועדה מימים ימימה", "ולקץ ימים אשר יגלח" דגבי אבשלום -- פירושם מי"ב חדש לי"ב חדש וכדומה. ולכן רבי לשיטתו שפירש "שנה תמימה" משס"ה ימים, אי אפשר לפרש "ימים תהיה גאולתו" על השנה, שעל שנת החמה לא יצדק שם "ימים", ופירוש "ימים" ממש.

סימן נה[עריכה]

ויקרא כה ל:
וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

[ג] "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר מכרה לראשון ועמד ראשון ומכרה לשני. ואיני יודע, אם שנה לראשון, אם שנה לשני... כשהוא אומר "עד מלאת לו שנה" הוי אומר-- שנה לראשון, לא שנה לאחרון.

[ד] "תמימה"-- שס"ה ימים כמנין ימות החמה, דברי רבי.  וחכמים אומרים "שנה תמימה" י"ב חדש מיום ליום. לפיכך אם נתעברה השנה -- נתעברה לו.


עד מלאת לו שנה תמימה: מלת "לו" מוסב על שם "ואיש" הנזכר בראש הפרשה, שהוא המוכר, או על שם "ממכרו" שנזכר בסמוך ר"ל להמכר. וקמ"ל שאין הולכים בתר שנת הלוקח שבזה יצויר שהראשון מכרה לשני וזה השני לא מלאה שנתו. לכן אמר מלת "לו" שאזלינן בתר המוכר והממכר, לא בתר הלוקח. ומובא בערכין (דף לא:).

ומ"ש "תמימה"-- שס"ה ימים וכולי כבר בארתי פלוגתתן (בסימן הקודם). ומובא בערכין (שם). ומבואר בראש השנה (דף ו) וביומא (דף סה) שלרבי הדין כן בכל השנים דאזלינן בהו בתר דידיה, הם שס"ה.

סימן נו[עריכה]

ויקרא כה ל:
וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

[ה] "וקם הבית"-- אין לי אלא הבית. מנין בתי בדים, בורות שיחין ומערות, ומרחצאות, והשובכות והמגדלות? תלמוד לומר "אשר בעיר".  יכול שאני מרבה את השדות? תלמוד לומר "בית"-- מה "בית" מיוחד בית דירה, יצאו שדות שאינם בית דירה, דברי ר' יהודה.  [ו] ר' מאיר אומר "וקם הבית"-- אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים, ובורות שיחין ומערות, ומרחצאות, והשובכות והמגדלות והשדות? תלמוד לומר "אשר בעיר".


וקם הבית אשר בעיר: מה שהוסיף "אשר בעיר" מיותר. ודעת ר' יהודה דבא לרבות בתי בדים וכולי, הגם שבדיוק יאמר שם "בית" על דירת האדם לבד, בכל זאת בהרחבה כל שהאדם דר ומשתמש לצרכו נקרא "בית". וכן ריבה בספרי שופטים (פסקא קצד) ובסוטה (דף מד) לענין בית שחוזר מעורכי המלחמה. ובספרי תצא (פ רכט) לענין מעקה, כל מיני בית. ולכן אמר "אשר בעיר" לרבות כל מיני בית שבעיר.   ולדעת ר' מאיר מרבה גם שדות. ומפרש בערכין (דף לב) דהיינו חולסית ומצולה שאינם לדירה ואין ראוים לזריעה כיון דראוים לבנין. ובזה חולק ר' יהודה שאינם בכלל בית כלל. ומובא גם בירושלמי (סוף פ"ג דמעשרות).

ויש לפרש שר' מאיר ור' יהודה לשיטתם בעירובין (דף עב) בית התבן, בית הבקר, בית האוצרות.. הרי זה אסור עליו. ר' יהודה אומר אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד.

סימן נז[עריכה]

ויקרא כה ל:
וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

[ז] "אשר לו חומה"-- פרט לבית הבנוי בחומה, דברי ר' יהודה.  ר' שמעון אומר כותל החיצון היא חומתה.


אשר לו חומה: מלת "לו" היא כינוי לבית, כי "עיר" לשון נקבה, והיה לו לומר "אשר לה חומה". וזה כר' יהודה שצריך שיהיה חומה לבית מבחוץ, לא אם הבית קבוע בחומה עצמה. ובגמ' מפרש (ערכין דף לב) דר' שמעון למד ממה שכתב "כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת" שמבואר שזה נקרא שיושב בחומה. ור' יהודה מפרש בחומה יושבת, לא בעיר חומה. ועיין בירושלמי (ספ"ג דמעשרות).

סימן נח[עריכה]

ויקרא כה ל:
וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

ר' אלעזר בר' יוסי אומר "אשר לו חומה"-- אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו לפנים מכאן.


אשר לו חומה: כתיב "לא", באלף, וקרי "לו", בוי"ו, כמ"ש הר"נ במגילה ובפסיקתא זוטרתא ובמסורה (לא כמ"ש רש"י ז"ל בערכין "לוא" מלא וי"ו, ולא כתוס' שם ד"לא" קרי, ולא כתיב). וכלל בידינו שהקרי עיקר תמיד והכתיב בא לדרשה, לא בהפך. ודריש ר' אליעזר בר' יוסי שהכתיב "לא" נדרש אף שאין לו עכשיו רק היה לו מקודם לכן. ומבואר מדברי הגמ' ערכין (לב:) שסבירא ליה דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וחולק על ר' ישמעאל בר' יוסי במשנה א שסבירא ליה לא קדשה, וכן אמר במגילה (דף י) ושבועות (דף טז).

אולם דרוּש זה, לִדרוֹש הכתוב "לא" באל"ף, מודים בה כולי עלמא. והם ג' בתורה: "אשר לא יעדה" (שמות כא, ח) , "אשר לא כרעים" (ויקרא יא, כא) , "אשר לא חומה" (ויקרא כה, ל) כמו שנמסר במסורה שמיני. וכולהו לדרשה כמו שדרשו מ"אשר לא יעדה" דמצות ייעוד קודם לפדיה. ומ"אשר לא כרעים" אף על פי שאין לו עכשיו כמו שבארנו שם (סימן ??), ואין חולק בזה. וכן דרש בסוטה (דף לא.) "בכל צרתם לא צר"..., ושם (דף כז:) "הן יקטלני לא איחל".... ובבראשית רבה (פר' ק) על "הוא עשנו ולא אנחנו" דהם מן טו דכתבין א' וקריין וי"ו.   ונראה שר' ישמעאל בר' יוסי פירש גם כן אף על פי שאין לו עכשיו על הזמן של בית ראשון -- שכל הזמן ההוא היה דינו כמוקף חומה, אף שנפל החומה. רק סבירא ליה שאחר כך בטלה הקדושה והוצרך עזרא לקדש. ור' אליעזר בר' יוסי שאמר התם אף על פי שאין עכשיו.., שרוצה לומר גם אחר עזרא הדין כן, סבירא ליה דהקדושה לא בטלה.

ובזה תבין חידתו של הרמב"ם ז"ל (פרק יב מהל' שמיטה ויובל הלכה טו) שכתב ועיר שהיתה מוקפת בימי יהושע אף על פי שאינה מוקפת עתה, הרי היא כמוקפת. וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיה בימי יהושע. כיון שעלה עזרא נתקדשו כל הערים המוקפים חומה באותה העת. והשיג עליו הראב"ד שסותר את עצמו, שכיון שפסק דקדושת יהושע בטלה כר' ישמעאל בר' יוסי, איך פסק להא דר' אליעזר בר' יוסי דאף על פי שאין לו עכשיו, שהוא סבירא ליה שלא בטלה. ולמה שכתבנו גם ר' ישמעאל בר' יוסי מודה בדרוש זה על זמן בית ראשון, ולזה כיוון הרמב"ם ז"ל.

סימן נט[עריכה]

ויקרא כה כג:
וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
ויקרא כה ל:
וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

[ח] "לצמיתֻת"-- לחולטנית.  דבר אחר: "לצמיתֻת"-- לרבות את הנותן מתנה.

בראשונה היה נטמן יום י"ב חדש שתהא חלוטה לו. התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו בלשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס. אימתי שירצה הלז יבוא ויטול מעותיו.


לצמיתות: לחלוטין, כמו "צמתו בבור חיי", "יצמיתם ה' אלקינו" שהוא כריתת החיים לעולם. וכבר כתבנו (אמור סימן ??) שכל מקום שכפל אות הפעל מורה על ריבוי הפעולה כמ"ש כרת-כריתות (קדושין ה). וכן דרשו "צמית" "צמיתות" כמ"ש בערכין (לא:) לרבות הנותן מתנה.   ונראה שיש סמך לדרוש זה מ"ש כאן "לַצּמִיתת", הלמ"ד בפתח והצ' דגושה. והראשון הצ' רפי והלמ"ד בחיריק. כי שם בא הלמ"ד לתאר המכירה -- תמכר לצמיתות, ופה שבא אחר "וקם", וגם הוא מיותר דהא אמר "לדורותיו לא יצא ביובל", פירשו שהם ב' דברים: א'-- שיקום לצמיתות ביד המקבל מתנה. ב'-- לקונה אותו יהיה גם כן לדורותיו.

ומ"ש בראשונה היה נטמן.. משנה בערכין שם.

סימן ס[עריכה]

ויקרא כה ל:
וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ד:

[ט] "לקונה אותו"-- יכול לו לבדו? תלמוד לומר "לדֹרֹתיו". אי "לדורותיו", יכול לדורותיו ולא לו? תלמוד לומר "לקונה אותו". הא עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו, לא שמענו.

[י] "לצמיתֻת לקונה אותו לדֹרֹתיו לא יצא ביובל"-- יצא הקדש שאין לו דורות.


לקונה אותו: ואם מת יהיה לדורותיו, שלא יוכל לגאול לא מידו ולא מיד בנו. ומבואר גם כן שזה רק בהדיוט שמנחיל לדורות, לא בהקדש שאין לו דורות, יכול לפדותו תמיד.

ומ"ש "לא יצא ביובל" מפרש בגמ' שרצונו לומר שלא יצא אפילו פגע היובל תוך שנתו.