התורה והמצוה ויקרא כב כב-כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קטו[עריכה]

ויקרא כב כב:
עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

[א] "לא תקריבו"-- אי משום בל תקדיש, הרי בל תקדיש אמור למעלה. הא אינו אומר "לא תקריבו" אלא משום בל תשחט.

[ב] "לא תקריבו אלה לה' "-- אלה אין אתה מקריב אבל מקריב אתה את שנעבדה בה עבודה.  [ג] והלא דין הוא! ומה אם העגלה --שאין המום פוסל בה-- עבודה פוסלת בה, קדשים --שהמומים פוסלים בהם-- אינו דין שתהא עבודה פוסלת בהם?! תלמוד לומר "לא תקריבו אלה"-- אלה אין אתה מקריב אבל אתה מקריב את שנעבד בה עבודה.


לא תקריבו אלה: היא אזהרה על השחיטה שעל ההקדש כבר הזהיר כנ"ל (סימן קח) ומובא בתמורה (דף ו). ומבואר אצלינו (צו סימן כג בתורה אור באורך) שכינוי הרומז-- "זה" "זאת" "אלה", בא ליחד ולמעט תמיד את זולתו, וממעט שנעבדה בה עבודה. בל נלמד קל וחמר מעגלה ערופה. ומובא בסוטה (דף מו) ושם אומר שיש ג' פסוקים למעט נעבד בו עבודה:

  • ( א ) פסוק דכאן
  • ( ב ) מה שכתוב בעגלה ערופה "אשר לא עובד בה" בה עבודה פוסלת, לא בקדשים.
  • ( ג ) מה שכתוב "ומיד בן נכר..מכל אלה"

ופירשו דחד לעבודת היתר וחד לעבודת איסור וחד לעבודה אחר שהקדישה. וצריך עיון דהא לר' יהודה סתמא דספרא ממעט עבודת איסור מן "ואם מן הצאן קרבנו וכולי לעולה", כמ"ש בספרא ויקרא דבורא דנדבה (פרשה ה משנה ב).

סימן קטז[עריכה]

ויקרא כב כב:
עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

[ד] "ואשה לא תתנו מהם"-- אלו החלבים.

"לא תתנו"-- אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם? תלמוד לומר "מהם"-- אף מקצתם.

"על המזבח"-- זה הדם.

"לה' "-- זה שעיר המשתלח.


ואשה לא תתנו מהם: "אשה" היא מתנת אש, והיא הקטרת החלבים על האש שעובר עליהם בלאו מיוחד חוץ מן ההקדש והשחיטה. ומבואר שיש הבדל בין "תתנו אותם" ובין "תתנו מהם". שמלת "מהם" מציין המקצת.

ומ"ש "על המזבח", שהיא מיותר, דרש על הזריקה ור"ל ולא תתנו מהם על המזבח, שהיא הדם הניתן. ובתמורה (דף ז) יש שני לשונות: ללישנא קמא "על המזבח" לישנא דקרא הוא וזריקה למד ממ"ש "ומעוך וכתות..לא תקריבו". וקבלה לריב"י מן "מיד בן נכר לא תקריבו", וכן סדרם הרמב"ם (פ"א מהל' א"מ הלכה ד). וסדר הספרא פה ובמשנה י' כלישנא בתרא שם. והנראה ששתי הלשונות תלוים בפלוגתת אביי ורבא בתמורה (דף ז). דלרבא דלוקין על בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו, הוא הדין על מה שנאמר "על המזבח" ובשיטתו אזיל הספרא למעלה משנה ה. ולאביי שאמר אין לוקין על לאו שבכללות ר"ל אחר שמחד לאו נפקא כפרש"י ותוס', אי אפשר ללמוד זריקה מן "על המזבח" שאם כן לא ילקה גם כן דמחד לאו נפקא, וצריך לומר כלישנא קמא. והרמב"ם שאזיל בשיטת אביי (והוא גריס רבא במקום אביי, וכמ"ש הכסף משנה פ"א מהל' א"מ הלכה ד) לכן תפס כלישנא קמא. ומיושב קוש' הלחם משנה, עיי"ש.

ומ"ש "על המזבח לה' ", מלת "לה' " מיותר. ומרבה שעיר המשתלח שבא גם כן לשם ה'. וביומא (דף סג) ובתמורה (דף ו:) פלפלו בזה ופרשנוהו היטב בפר' אחרי (סימן צג), עיי"ש.

סימן קיז[עריכה]

ויקרא כב כג:
וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

[ה] מנין לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה? תלמוד לומר "ושור ושה"-- לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה.

[ו] "שרוע"-- שנשמטה יריכו.  "וקלוט"-- פרסת רגלו דומה לשל סוס, פרסת רגלו דומה לשל חמור.


ושור ושה שרוע וקלוט: היה לו לומר "ושרוע וקלוט", למה הזכיר שנית שם "שור ושה" בחנם? פירשו חז"ל שבא כעין גזירה שוה לדמות הלשון ללשון "שור ושה אותו ואת בנו" וללמד שדיניהם שוה ששם למד בספרא (פרשה ח משנה ז) שקאי גם בקדשים ושהוא בלא ירצה כמו מחוסר זמן. ופה אמר גם בשרוע וקלוט "ולנדר לא ירצה" ולמד מלשון "שור ושה" השוה בשניהם שדין הפסולים שוה עם דין המום לעבור עליהם בכל אלה שעובר על בעל מום. ובחולין (דף ??) מקשה ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן? דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה וכולי. ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה דאמר קרא "מיום השמיני והלאה ירצה" מעיקרא לאו הבא מכלל עשה עשה.  נראה לדעתי שהספרא לשיטתו שסתמא כר' יהודה שסבירא ליה שלוקין על לאו הניתק לעשה היכא שכתוב "לאמר" כמו שיתבאר (בסימן שאחרי זה) ולדידיה כיון שאמר "מיום השמיני והלאה ירצה" ולא קודם, הוה לאו והוא הדין "לאותו ואת בנו" שנלמד ממחוסר זמן. וז"ש מנין לכל הפסולים שהן בלא ירצה?. ור' זירא השיב לדידן דלא קיימא לן כר' יהודה וסבירא לן דבכל מקום לאו הבא מכלל עשה עשה וליתא לברייתא זאת בין במחוסר זמן בין בכל הפסולים. ולזה כיון הרמב"ם (בפרק ג מהל' אסורי מזבח הלכה ז) שכתב ויראה לי שאף על פי שאין כל הפסולים אלו ראוים לקרבן, אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן. שכתב "ויראה לי" מפני שיש פי' אחרים בדברי ר' זירא. ולפי' רש"י ותוס' על כל פנים לא אמר זה רק גבי מחוסר זמן אבל לפירוש שפירשתי נדחה ברייתא זו לגמרי לר' זירא שהיא כר' יהודה ושלא כהלכתא. ובזה מיושב כל מש שקיהו בזה הכסף משנה והלחם משנה ויתר מפרשים. ועיין בתוספתא (פרק ד דמכות) ששם אמר שבכל הפסולים עובר משום שמות אלה וצריך לומר דאתיא כר' יהודה או שעובר בעשה. ולכן כתב הרמב"ם "יראה לי".

סימן קיח[עריכה]

ויקרא כב כג:
וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

"נדבה תעשה אותו"-- לבדק הבית.  ומנין אף לנדר? תלמוד לומר "ולנדר". יכול על המזבח? תלמוד לומר "לא ירצה". אין לי אלא נדר. לנדבה מנין? תלמוד לומר 'ולנדר ולנדבה לא ירצה'.  רבי אומר, ממקומו הוא מוכרע שנאמר "ולנדר לא ירצה"-- ואיזה קדש מרצה? זה קדשי מזבח שנאמר "ונרצה לו".


נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה: אין לבאר שהכתוב מבדיל בקדשי מזבח בין הרי עלי ובין הרי זו, שבנדבה מותר שרוע וקלוט ולא בנדר, דהא ביתר המומים לא הבדיל בזה ואסר כולם למזבח בין בנדר בין בנדבה, ושרוע וקלוט לא טוב מהם, ושרוע נחשב במומי אדם עם המומים הגדולים-- שבר יד ושבר רגל, כמ"ש הרמב"ן שם [שמ"ש בתמורה (דף ז) בעל מום מעיקרו דקלא בעלמא הוא הוא ענין אחר שלא סליק אדעתא להקדישו בין לרש"י בין לתוס' שם] ומוכרח כקבלת חכמים שמתיר לבדק הבית ואוסר למזבח.   והאמת, בין נדר בין נדבה נופל על שתיהם. שמצאנו במזבח "אם נדר או נדבה זבח קרבנו", "לבד מנדריכם ונדבותיכם..", וכדומה. ובבדק הבית מצאנו "כי ידור נדר בערכך נפשות..", "וידר ישראל נדר..והחרמתי את עריהם" וסתם חרמים לבדק הבית.

ובהכרח שמבדיל בין "תעשה אותו" ובין "לא ירצה" ר"ל שרוע וקלוט תעשה אותו, והוא לבדק הבית שעושהו הקדש לבד, ולא ירצה למזבח ששם מרצה. ומה שתפס בראשון "נדבה" ובשני "נדר" תפס רבותא בכל אחד. שהסברה מחייב להקל בנדר, שמשלם חוב נדרו, מבנדבה שיוכל שלא לנדב, ולרצון למזבח אסור אף נדר וכל שכן נדבה. והספרא הוכיח היטב שנדר מותר לבדק הבית ממ"ש "ולנדר לא ירצה" הרי לא אסר נדר רק לרצון למזבח, לא לעשות לבדק הבית. ושנדבה אסור למזבח ממה שכתווב "נדבה תעשה" רק עשיה, לא לרצון, ושיש הבדל בין בדק הבית ובין מזבח.

וכן רבי מכריח גם כן מן "לא ירצה" כתנא קמא ומפרש בתמורה (דף ז:) שלתנא קמא אם מקדיש לדמי נסכים גם כן לקי (ור"ל שאחר שמוכיח שנדבה אסורה למזבח ממ"ש "נדבה תעשה", דוקא עשיה ולא רצייה. ונדבה דרישא מדבר שהקדיש לדמי בדק הבית וה"ה שהאיסור לרציה הוא אפילו לדמי. ורבי לא דייק כן רק לנדר לא ירצה אם מרצה בעצמו, לא אם הקדישו לדמי עולה או נסכים שהנקנה בדמיו מרצה, לא הוא.

סימן קיט[עריכה]

ויקרא כב כג:
וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

[ז] "נדבה תעשה אותו"-- אותו עושה נדבה ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית.  [ח] מכאן אמרו המקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה. ומנין אף בלא תעשה? תלמוד לומר "וידבר ה' אל משה לאמר", דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים אין בו בלא תעשה.


היה לו לומר "נדבר תעשהו". והתבאר בכל הספר שכל מקום שכתוב מלת "אותו" יש בו מיעוט. ופירשו שממעט תמימים שלא יעשם נדבה לבדק הבית. והוא עשה, דלאו הבא מכלל עשה, עשה.

ור׳ יהודה סבירא ליה שעובר בלא תעשה משום דכתיב וידבר ה׳...לאמר". ובתמורה (דף ז:) ופסחים (דף מב) א"ל רבי לבר קפרא מאי משמע? אמר ליה דכתיב "לאמר"-- לא נאמר בדברים. בי רב אמרי "לאמר"-- לאו אמור.   נראה פירושו על פי מה שבארנו (ויקרא סימן ג) ההבדל בין דיבור ואמירה. ה"דיבור" היא הדיבור הארוך וה"אמירה" מציין הלשון שנאמר, וכשאמר "וידבר ה' לאמר" פירוש "וידבר"-- שדבר עמו באורך, ופירוש "לאמר" וכזה אמר. וכיון שטעם מה שאמרו שלאו הבא מכלל עשה עשה מפני שלא נאמר הלאו בפירוש, סבירא ליה לר' יהודה כשאמר "וידבר..לאמר" באר שגם הדיבור נאמר, וכם כן גם הלאו הבא מכלל עשה, שהיא הדיבור הנדרש מכלל, נאמר בפירוש למשה. וכן אמרו בפסחים (דף מא:) לר' יהודה שאם אכל כזית צלי מבעוד יום לוקה אף שהיא לאו הבא מכלל עשה.

והנה יפלא שלפי זה ילקה לר' יהודה בכל לאוין הבאים מכלל עשין שנאמר בתחלת הפרשה מלת "לאמר", וילקה המקריב חיה [כמ"ש בזבחים (דף לד) ורמב"ם (פרק ה מהלכות איסורי מזבח)], וכהן גדול שנשא בעולה, וכהן טהור שאכל תרומה טמאה (כמ"ש פרק ז מהל' תרומות), והנהנה משער נזיר לדעת הרמב"ן במנין המצות שהוא לאו הבא מכלל עשה "קדוש יהיה גדל פרע", והעושה סחורה בפירות שביעית שהוא לאו הבא מכלל עשה וחשבן הרמב"ן במנין העשין, והמוציא משא על הבהמה שכתב הרמב"ם פרק כ מהל' שבת שהיא לאו הבא מכלל עשה. ואם כן ילקה בכל אלה לר' יהודה שבכל אלה כתוב בתחלת הפרשה "וידבר ה' אל משה לאמר". ולא שמענו שיחלק ר' יהודה על הכלל דלאו הבא מכלל עשה עשה?!   ובכתובות (דף כד) מאי להעלות מנשיאת כפים ליוחסין? תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין... הני מילי תרומה דעון מיתה אבל נשיאת כפים דאיסור עשה, לא. והא מאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין הוא ר' יהודה והיה לו לומר לדידיה דנשיאת כפים הוא איסור לאו, דלאו הבא מכלל עשה וכתיב שם "לאמר".   ובספרא שמיני (פ"ג משנה ב) על מה שכתוב "אותה תאכלו"-- ולא בהמה טמאה. אין לי אלא בעשה. בלא תעשה מנין? וסתם ספרא ר' יהודה, הרי סבירא ליה דלאו הבא מכלל עשה עשה אף על גב דכתיב "לאמר".

לכן נראה לפרש הדבר שלא אמרה ר' יהודה רק בעשה הסמוכה ללאוין כמו כאן שכל הפרשה נאמרה באזהרה. וכן בפסח נאמרו גם אזהרות בענין, וז"ש לאו נאמר בדברים, וגם בזה צריך עיון עדיין כעת.

סימן קכ[עריכה]

ויקרא כב כד:
וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

[ט] "ומעוך וכתות ונתוק וכרות"-- כולם בביצים, דברי ר' יהודה.   ר' אליעזר אומר כולן בגיד.   ר' יוסי אומר "מעוך וכתות"-- בביצים. "נתוק וכרות"-- בגיד.

[י] "לא תקריבו"-- זו היא שאמר ר' יוסי בר' יהודה אי משום בל תקדיש, הרי אמור. ובל תזרק הדם, הרי אמור. ובל תשחט, הרי אמור. ובל תקטיר החלב, הרי אמור. ובל תקטיר מקצתו, הרי אמור. הא אינו אומר כן אלא משום בל תקבל את הדם.


ומעוך וכתוב וכולי: מפרש בבכורות (דף לט) דלר' יהודה הוה מום שבגלוי גם בביצים וכל שכן בגיד. ולר' אליעזר בן יעקב אינו מום שבגלוי. ולר' יוסי מעוך וכתות מינכר, ונתוק וכרות לא מינכר.

ובקדושין (דף כה) אמר כתנאי לענין עבד. ובאמת במ"ש כד' ראשי אברים אין מטמאים משום מחיה. ר' יהודה אומר אף שבאיש ותני עלה בכולן עבד יוצא בהן לחירות משמע דר' יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלא חשב סירוס. וכן הרמב"ם פסק מטעם זה גבי עבד דאין יוצא לחירות על ידי סירוס אף על גב שלענין סירוס פסק כר' יהודה, והבן.

סימן קכא[עריכה]

ויקרא כב כד:
וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

[יא] "לא תקריבו"-- אין לי אלא שלא יקריב. מנין שלא יעשו? תלמוד לומר "לא תעשו".  אין לי אלא תמימים. בעלי מומים מנין? תלמוד לומר "לא תעשו".  אין לי אלא בהמה. חיה ועוף מנין? תלמוד לומר "בארצכם".  אין לי אלא בארץ. בחוץ לארץ מנין? תלמוד לומר "לא תעשו".  מנין אף באדם? תלמוד לומר 'ובכם' כדברי בן חכינאי.


ובארצכם לא תעשו: מזהיר שבמקדש אסור בהקרבה ובמדינה אסור לעשות כן לסרס שום בהמה. והנה במה שכתב "נתוק וכרות" פירשו במנחות (דף נו) להביא נתק אחר כורת. כי הכריתה נאמר גם בשכורת מקצת אבל בנתיקה מפרידו לגמרי, ואם כן נתק כל שכן מכורת. ובא לרבות שגם הנותק אחר כורת חייב, בין בקדשים בין בחולין. כי על "ונתוק וכרות" אמר "ובארצכם לא תעשו", וכמ"ש בשבת (דף קיא) ובמנחות (דף נו) ובבכורות (דף לג) הכל מודים במסרס אחר מסרס שחייב. ר"ל אף מאן דאמר דמטיל מום בבעלי מומין פטור מודה במסרס אף שהנותק אחר כורת מסרס בעל מום. וז"ש בספרא בעלי מומין מנין? ת"ל לא תעשו.  [והפרישה באבן העזר (סימן ה) כתב מסרס אחר מסרס אסור דכתיב "לא תעשו" בודאי ראה כן איזה ברייתא, ופירושה כמו שבארנו, לא כמו שפירש הפרישה משום ד"לא תעשו" לשון רבים]

והנה היה די לומר "ולא תעשו". והוסיף 'בארץ' לאסור דבר זה בכל צאצאי הארץ, אף חיה ועוף. וכן אמר בחגיגה (דף יד:) שאלו את בן זומא מאי לסרוסי כלבא? אמר להו כל שבארצכם לא תעשו. [ורש"י ותוס' פירשו משום דמחיר כלב אסור. ובטורי אבן הקשה על פירושם וי"ל שהיה השאלה על כלב הים שזה פשוט בעיני שלא הוזהרו על סירוס הדגים דכתיב "בארצכם". אמנם בכלב הים יש בו טומאה לדעת רבי עקיבא (פרק יז דכלים) מפני שבורח ליבשה. והרמב"ם בפי' פסק כוותיה ובחיבורו חזר בו כמ"ש התוי"ט (רפ"י דכלים). ובן זומא כר' עקיבא, לכן השיב כל שבארצכם.]

והנה היה טוב לומר "בארץ לא תעשו" שזה מציין כל צאצאי הארץ, לא "בארצכם" שפורט בני אדם תושבי ארצם. וז"ש מנין אף באדם? ת"ל 'בכם' ר"ל מן הכינוי מבואר שרצונו לומר כל היושב בארצכם. שאי אפשר לפרשו שאמר "בארצכם" למעט חוץ לארץ דהא כתיב "לא תעשו" וכמו שפירש השאלתות (פ' אמור) מכדי חובת הגוף הוא. מה לי בארץ מה לי בחוץ לארץ?!.

סימן קכב[עריכה]

ויקרא כב כה:
וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

[יב] מנין שאין מקבלים שקלים מן העכו"ם? תלמוד לומר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה".  אין לי אלא תמידים שהם קרוים "לחם" שנאמר "את קרבני לחמי לאשי". שאר כל קרבנות הצבור מנין? תלמוד לומר "מכל אלה".


ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה: פשטות הכתוב שגם מבן נכר לא יקבלו קרבנות בעלי מומין. הגם שהם אין מוזהרים מלהקריב בעלי מומין במזבח דידהו. וכמו שפירשו חז"ל בתמורה (דף ז). ומ"ש בספרא שבא להזהיר שלא יקבלו מאתם קרבנות צבור, אף תמימים, הוא כוונה שנייה דרושיית ממה שכתוב "את לחם אלקיכם" שמורה על קרבן צבור.  והלא בלי זה לא ריבה מן "איש איש" רק עולה לר' עקיבא ונדרם ונדבות לר' יוסי הגלילי?! וכן קשה קושיית התוס' (חולין דף יג:, מנחות עג:, תמורה דף ז) למה לי "איש איש" להתיר? תיפוק ליה מדאמר בעלי מומין לא תקבל, מכלל דתמימים שרי!

ועל כן דרוש שבא להזהיר "מכל אלה" שמלת "כל" מוסב על כל הנזכר בפרשה בין תמים בבקר ובכשבים ובעזים [ומזה מוכח גם כן שאר קרבנות ציבור כי תמידין לא משכחת רק בכשבים, והלא אמר "מכל אלה"]

וכן ברמב"ם (פרק א מהל' אסורי מזבח הלכה ו) ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והן בעלי מומין לוקה שנאמר "ומיד בן נכר". וכתב הכסף משנה דמבואר בכתוב. ובפרק ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ב כתב אבל העכו"ם אין מקבלים מהם אלא עולות שנאמר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם" וזה הדרוש של הספרא. ולפי זה, פסוק "ומיד בן נכר" בא לאסור, ופסוק "איש איש" מתיר עולת נדבה.

סימן קכג[עריכה]

ויקרא כב כה:
וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ז:

מנין שהנקבות בסירוס? תלמוד לומר "כי משחתם בהם מום בם". ר' יהודה אומר, "בהם"-- אין נקבות בסירוס.

"לא ירצו לכם"-- מלמד שאין מרצים.


כי משחתם בהם מום בם: לדעת הת"ק הוסיף וכפל ללמד שכל משחת אסור, והוא הדין סירוס לנקבות. ור' יהודה השיב ממלת "בהם" שהוא לשון זכר, שלדברי התנא קמא היה לו לומר "משחתם בהן", בנו"ן. וסבירא ליה שמה שכתוב "משחתם" קאי על יתר מיני משחת וכדדרש ר' ישמעאל (חולין כג, עכו"ם כג, סנהדרין נז, בכורות נז, תמורה כח) וכמ"ש התוס' בחולין שם ובכמה מקומות דכולי עלמא סבירא להו דרשא דר' ישמעאל.

והנה הסמ"ג הביא ברייתא זו ופי' שמיירי לענין הקרבה. והנה למה שנראה מדברי הרמב"ם והסמ"ג דמשכחת גם בנקבות סירוס במעשה כמ"ש הב"ש (סימן ה ס"ק יד), אם כן בנטלה האם שלה כדי שלא תלד הגם שכשר לאכילה וגם אינו מום, הלא פסק הרמב"ם (פרק ב מהל' איסורי מזבח) דחסר כוליא פסולה, דחסרון מבפנים שמיה חסרון. ולפי זה ברייתא דספרא "את שתי הכליות"-- ולא בעל כוליא אחת הוא משום חסרון וסבירא ליה לר' יהודה, סתמא דספרא, דשמיה חסרון והוא הדין בנטלה האם.

אמנם יש לתרץ דלתנא קמא הוא בכלל המומים ועל זה חולק ר' יהודה כי חסרון מבפנים שאינו מום הוא רק בעשה תמימים ולא בעל חסרון. ואף למה שכתבנו (בסימן קיט) דלר' יהודה לאו הבא מכלל עשה שבפרשה זו הוא לא תעשה, בכל זאת, אין דינו כבעל מום לעבור בחמשה לאוין.

אולם יותר נראה שהפלוגתא הוא לענין סירוס ויש לתרץ דתנא קמא ר' יהודה בן בתירה הוא דאמר על שניהם הוא נאמר "פרו ורבו" ולכן אוסר סירוס גם בנשים כמו שמבואר בשבת (דף קיא), עיי"ש.

ומ"ש "לא ירצו"-- מלמד שאין מרצין התבאר בסדר ויקרא (סימן פא).