התורה והמצוה ויקרא כב יג

סימן צה

ויקרא כב יג:

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ה:

[א] יאמר גרושה, מה תלמוד לומר אלמנה? שאילו נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה הייתי אומר גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט הרי היא חוזרת, אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט אינו דין שתחזור?! אילו כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע תחזור, אלמנה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע תחזור! תלמוד לומר "אלמנה..וזרע אין לה".

[ב] או אילו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע תחזור, גרושה בין שיש לה בין שאין לה זרע לא תחזור! תלמוד לומר "אלמנה..וזרע אין לה" 'גרושה וזרע אין לה'.

ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וכולי: מבאר שלענין מה שתשוב לבית אביה לאכל בתרומה יש רבותא בגרושה שאף גרושה שאסורה גם לכהן הדיוט תחזור לבית אביה וכל שכן אלמנה. אבל לענין התנאי שרק אם זרע אין לה תחזור ואם יש לה זרע לא תחזור יש רבותא באלמנה, שאף באלמנה צריך התנאי וזרע אין לה וכל שכן בגרושה. ולכן צריך לכתוב שתיהם -- אלמנה וגרושה, כי אי אפשר ללמוד חד מחבריה.

סימן צו

ויקרא כב יג:

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ה:

[ג] "וזרע אין לה"-- אין לי אלא זרעה. זרע זרעה מנין? תלמוד לומר "וזרע אין לה". כיצד? בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן. הרי זה ראוי להיות כהן גדול ועומד ומשמש על גבי המזבח. מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו. זאת אומרת "לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה".

[ד] אין לי אלא זרע כשר. זרע פסול מנין? תלמוד לומר "וזרע אין לה". כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל וילדה ממנו בת. והלכה הבת ונשאת לעבדו, נשאת לנכרי וילדה ממנו בן, הרי זה ממזר. היתה אם אמו בת ישראל לכהן-- תאכל בתרומה. בת כהן ישראל-- לא תאכל בתרומה.

[ה] יכול אפילו זרע מן השפחה ומן הנכרית יפסול או יאכיל? תלמוד לומר "זרע"-- יצא זה שאינו זרעה. כיצד? בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש עם השפחה והנכרית וילדה ממנו בן. יכול יפסול או יאכיל? תלמוד לומר "אין לה"-- יצא זה שאינו זרעה.

וזרע אין לה: יש הבדל בין בן ובין זרע. ש"זרע" כולל גם זרע זרעו-- "והיה זרעך כעפר הארץ", "זרע היהודים", "ממזרח אביא זרעך" וכמו שבארנו בסדר קדושים (סימן צג). וז"ש זרע זרעה מנין? ת"ל "וזרע". וכן אמר בקדושין דזרע זרעה לא צריך קרא.

והביא על זה משל דכהן גדול, פעמים שהוא פוסל את אֵם אמו מפני שיש לה בן לבתה מישראל, ומאכיל את אמו שנשאת לכהן. ומובא במשנה יבמות (דף סט:).

ואמר (במשנה ד') זרע פסול מנין? [מפרש בתוס' שרצונו לומר זרע זרעה פסול מנין, כי על זרעה פסול לא צריך קרא דכיון שנבעלה לפסול לה, פסלה] ת"ל "וזרע אין לה" מפרש בגמ' (קדושין ד, יבמות ע), עיין עלה. וכן אמר ביבמות (דף כב) על "בן אין לו" דגבי יבום, ובבבא בתרא (דף קטו) על "ובין אין לו" דגבי נחלות, עיין עליו.

והסמ"ע בחשן משפט (ריש סימן רעו) כתב ילפינן מדכתיב "אין" ביוד, שהוא מלשון אין ואפס, ולא כמפרשים שהחליפו אל"ף בעי"ן, רק פי' איין עליו. וכבר קדמו בזה בערוך (ערך "איין") ובערך "עין" הביא כן בשם רבינו גרשום ור' חננאל. אולם דבר זה צריך ביאור, הלא תמיד כתיב "אין" ביוד, ואיך דריש כזאת?! ובקדושין (דף ג: ודף ד) אמר מנלן דמקניא בכסף וכסף דאבוה הוא? אר"י אמר רב דאמר קרא "ויצאה חנם אין כסף"-- אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו? אב. ומקשה והאי ויצאה חנם להכי הוא דאתא?! האי מבע"ל לכדתניא דתניא ויצאה חנם-- אלו ימי בגרות, אין כסף-- אלו ימי נערות. אמר רבינא אם כן לימא קרא "אן כסף", מאי "אין כסף"? אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומה ניהו אב. וממאי דדרשינן הכי? דתניא וזרע אין לה וכולי זרע פסול מנין ת"ל "זרע אין" עיין עלה. ותנא גופיה מנליה דדריש הכי? אמרי, כתיב "מאן בלעם" ו"מאן יבמי" דלא כתיב בהו יוד והכא כתיב ביה יוד, שמע מינה לדרשה, ע"כ.

והמאמר בכללו מופלא וחתום. והמדקדק הרז"ה בספר יסוד הנקוד נסה לבארו אבל דבריו נוטים לדרוש. והנני לבאר הדברים על פי היסוד אשר הניח והוא כי ראה שמלת "אין" יש לו שתי גזרות: האחת הוא גזרת הכפילים בפלס-- "קֵן" "שֵן" "תֵל" "לֵב" "נֵס" שבכינוי ישתנה הצירי לחיריק ולמ"ד הפעל דגושה לחסרון אות הכפל כמו "קִנּו" "שִנּו" "תִלּו" "לִבּם" "נִסּי" וכדומה. והגזרה השנית גזרת נחי העין בפלס-- "זַיִת" "חַיִל" "יַיִן" "עַיִן" שנאמר מהם בסמיכות "זֵית שמן" "חֵיל פרעה" "יֵין לבנון" "עֵין ה' " וכן "אַיִן" "אֵין".

והנה בכינוי היחיד מלה זו דגושה תמיד-- "איננּי" "איננּו", ובכינויי הרבים אין שם דגש-- "אינכם" "אינם" כי כינוי היחיד הוא מגזרת הכפולים וכינויי הרבים הם מנחי העין. והטעם בזה כי יש הבדל בין "אין" מגזרת הכפולים ובין "אין" מגזרת נחי העין. ש"אין" מנחי העין שולל את הכלל, וכמ"ש הרד"ק בשורש אין שמלת "לא" נופל על אדם מיוחד ומלת "אין" נופל על הכלל. "אין דבר" פירושו אין שום דבר לחוש וכן "ואין רואה" "ואין יודע" "ואין מקיץ", אם היה אומר "לא רואה" היה מוסב על אדם מיוחד אבל "אין רואה" שולל הכלל. וכן "אין עושה טוב אין גם אחד" שהוא שלילת הכלל. אולם מצאנו גם כן מלת "אין" על אדם מיוחד-- "אין יוסף בבור", "אין האיש בביתו", "אין הצר שוה במזק המלך". וזה נגזר מגזרת הכפולים שבא מלת "אין" על שלילת דבר אחד [וההבדל בזה בין מלת "אין" ובין מלת "לא" שמלת "אין" שוללת את נושא המאמר ותבוא סמוך אל הנושא והוא ההפך של מלת "יש". ומלת "לא" הוא על פי רוב שלילת הנשוא ולכן לא יבא מלת "אין" על שום פעולה שבעולם] וע"כ בכינוי היחיד בא מלת "אין" דגושה אחר שבא על שלילת דבר פרטי ומיוחד, הוא מגזרת הכפולים שדינו להדגש. ובכנויי הרבים לא בא דגש כי בזה הוא מגזרת נחי העין ושרשו "אין" ששולל הכלל.

בזה נבוא לביאור המאמר הנ"ל. הנה הגם שמלת "אין" יש לו שני גזרות, מכל מקום מן הסתם יש לנו לומר שהוא מגזרת נחי העין והנפרד ממנו "אין" ששולל את הכלל, וכמ"ש הרד"ק בהחלט כי לרוב בא על שלילת הכלל זולת מקומות מעטים. וגם נקוד היוד שבא בו תמיד מורה שגזרה זו הוא הרוב והיוד הוא עי"ן הפעל. וע"כ בכ"מ שכתובה מלת זו דרשוהו על שלילת הכלל-- "בן אין לו" אַיִן, "זרע אין לה" אַיִן. רצונו לומר שאַיִן ואפס ולא נמצא כלל אף זרע פסול ואף בני בנים וכמ"ש הסמ"ע. ועל יסוד זה דרש רב אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב שבזה הבדיל בין שני לשונות הכפולים-- "ויצאה חנם אין כסף" שבמה שכתב "יצאה חנם" פירושו שאין צריך לתת דמי פדיונה. ובמה שכתב "אין כסף" הוסיף שלילה כללית שאין להאדון שום כסף בעולם, שהגם שהאב יש לו כסף קדושיה ואם לא היה האדון משלחה והיה רוצה ליעדה היה מיעדה בכסף מקנתה שנתן לאביה, הוה אמינא שעכשיו שמשלחה שייכים כסף קדושיה אל האדון כי היה לו זכות לקדשה בכסף שנתן לאביה בעד מקנתה. לכן אמר שהכסף הזה גם כן אין לו ולכן אמר "אין כסף" בשלילה כללית ומזה מוכח דיש כסף קדושין להאב שאם אין הכסף להאב רק לדידה אין צריך ללמד שלא יהיו להאדון, כי כסף מקנתה שיש לו זכות לקדשה בהם הם ביד האב ועתה כיון שאין להאב זכות בכסף קדושין, איך נטעה שיהיה זכות להאדון? רק כיון דיש כסף להאב הוה אמינא שיזכה בו האדון דהא כבר נתן כסף להאב שהיה יכול לקדשה בהם.

ובאמת הדרוש שדרש שאין כסף-- אלו ימי נערות עם דרשת רב אחדים המה. שממה שכתב "אין כסף" בשלילה כללית, אין שום כסף בעולם להאדון להוציא כסף קדושין, מבואר שמדבר בימי נערות שאז הכסף קדושין אל האב והוה אמינא שיזכה בם האדון שכבר נתן כסף להאב שהיה יכול ליעדה בו. אבל אם ידבר בימי הבגרות לא היה צריך ללמד דהא אז אין כסף קדושין להאב וכל שכן להאדון. רק המקשה לא ידע מכלל זה שמלת "אין" יש לפרשו תמיד על שלילה כללית וסבר שיש לפרשו גם מגזרת הכפולים על שלילה פרטית ופירושו אין כסף הפרטי של פדיונה, ומה שכפל "ויצאה חנם אין כסף" בא חד לימי בגרות וחד לימי נערות שגם בימי נערות אינו צריך להשיב כסף פדיונה. ועל כן הקשה והא "ויצאה חנם" להכי הוא דאתא וכולי. ועל זה השיב רבינא אם כן לימא קרא "אן כסף" מאי "אין כסף"? אין כסף לאדון זה וכולי ר"ל אם כן שמלת "אין כסף" היא שלילה פרטי, רק על כסף של פדיונה, והוא מגזרת הכפולים, היה לו לציינו שיבא מלת "אֵן", בלא יוד, והייתי יודע שאינו מנחי העין אבל כיון שבא ביוד יש לפרשו שהוא מנחי העין ושרשו "אַיִן" שמורה שלילה כללית ושולל כל כסף שבעולם, אף כסף הקדושין. והביא ראיה שיש לפרש תמיד מלת "אין" מנחי העין, לא מן הכפולים, ממה שדרש בברייתא על "וזרע אין לה" שהוא שלילה כללית ושולל כל זרע שבעולם, אף זרע פסול. ועל זה שאל ותנא גופיה מנליה למדרש הכי? ר"ל כיון שמלת "אין" בא בכל התנ"ך מלא יו"ד וידענו שנמצא ממנו גם מה שהוא מגזרת הכפולים שמורה שלילה פרטית, מנליה למדרש מלת "אין" שכתב סתם על שלילה כללית דוקא. ומשיב שמצאנו "מאן בלעם הלוך עמנו". הנה דעת חז"ל שפעל "מאן(?)" נגזר משורש "אין" כמו שפעל "ותהינו לעלות ההרה" נגזר מן "הן", כן בשלילה נגזר "מאן" מן "אין", והמ"ם נוסף לעשות מן המלה פעל כמו שנמצא כן בשרשים הרבה כמו שכבתנו בסדר תזריע (סימן קסו) אצל צרעת ממארת. ומבואר שיש הבדל בין "מאן" ובין "לא אבה". ש"לא אבה" הוא בלב ו"מאן" הוא בפה שאומר "אין", שהיא השלילה. ופעל "מאן" נגזר מן "אין" שמגזרת הכפולים ולכן בא בלא יוד ומורה שממאן בדבר פרטי שהיא שלילה פרטית. הרי נמצא מלת "אין" המורה שלילה פרטית בלא יו"ד ואם כן כל מקום שבא מלת "אין" עם יוד יש להוציא מגזרת נחי העין ושמורה שלילה כללית, אם לא במקום שמוכח כגון כשבא אצל שם פרטי או בכינוי ביחיד. אבל במקום דלא מוכח בודאי הוא מנחי העין שאם היה מן הכפולים היה כתבו חסר דלא נטעי כמו שפעל "מאן" הנגזר ממנו בא חסר.