מלבי"ם על משלי כט יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | מלבי"ם על משליפרק כ"ט • פסוק י"א | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


משלי כ"ט, י"א:

כׇּל־ר֭וּחוֹ יוֹצִ֣יא כְסִ֑יל
  וְ֝חָכָ֗ם בְּאָח֥וֹר יְשַׁבְּחֶֽנָּה׃



"כל רוחו יוציא כסיל", הרוח הוא הכח המעלה הציורים על הלב, ורוב ציורי האדם הם רעים כמו ציורי הגאוה והקנאה והנקמה וכדומה, וכשהרוח מתרחב ומעלה הציורים האלה מעומק הנפש ויסער על פני הלב אז יתעורר כח המתעורר לפעול כפי הציורים האלה, "והכסיל" הוא מי שנלוז מן החכמה מפני תאותו, והוא "יוציא כל רוחו לחוץ", לא ישים מעצר לרוחו, רק יעלה ציוריו על הלב ועל פני הנפש, ויתנהג כפיהם, בתאוה וגאוה וכל מדות הרעות, אבל "החכם" הנוהג כפי חקי החכמה, הוא מושל על רוחו ולא יניחהו להתרומם מעומק הנפש ולעלות על פני הלב, רק "ישבחנה", היינו ישפיל את הרוח אל "אחורי" הנפש, שהרוח הסוער לעלות למעלה על פני הנפש ועין הלב, ישפילהו שישאר באחורי הנפש למטה, ולא יתראה לפניה, שע"י חקי החכמה ילמד לדכא ציורים הרעים בל יעלו על הלב רק ישארו צפונים בתהום הנפש למטה:  



דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.