מלבי"ם על מלכים ב ז
<< · מלבי"ם · על מלכים ב · ז · >>
(א) "סאה סולת בשקל". מבואר שגזרת הרעב לא נתבטל אז, ותניא בב"ב (צא א) אין יוצאין מא"י לח"ל אא"כ יעמדו סאתים בסלע, אר"ש אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא, והרמב"ם (מלכים פ"ה ה"ט) פסק כת"ק, והיה ראוי שיהיה סאתים בשקל שזה ג"כ עת רעב, כי בשעת הזול הם ד' סאין בסלע כמ"ש בכתובות (סד ב). אמנם אלישע תקן זה בשני דברים, א] שיהיו "סאתים שעורים בשקל", ויכולים לאכול שעורים. ב] שיהיה "בשער שומרון", ומוצא ליקח, ובזה יש סברא שאפילו סאה בסלע לא יצא:
(ג) השאלות (ג) היל"ל אנשים מצורעים היו פתח השער:
"וארבעה אנשים". פי' חז"ל (סוטה מז א) שהיה גחזי וג' בניו, כי מצורעים אחרים רפא אלישע, כ"ש מנעמן, וכמו שנראה מדברי הנערה שאמרה לאשת נעמן שאלישע ירפאהו ובודאי אמרה זאת מפני שהיה דרכו לרפאות, ומבואר שהיה זה גחזי ובניו שלא יכול לרפאותם, ועז"א "היו מצורעים", שהם נשארו מצורעים ולא נרפאו, וכיון שנלקו בשומרון שלחו אותם חוץ לחומה כדין המצורע משתלח מעירות המוקפות חומה, כמ"ש בפ"ק דכלים (מ"ז):
(ד) "אם אמרנו". ר"ל כיון שבכאן ודאי נמות בין אם נבוא העיר בין כשנשאר כאן, אבל כשנפול אל מחנה ארם יש ספק, וא"כ דבר זה קרוב לריוח ורחוק מהפסד, שאם יחיונו נרויח שנחיה ואם ימיתנו לא נפסיד מאומה שבל"ז ומתנו. ועז"א ג"פ ומתנו:
(ה) השאלות (ה) למה אמר שתי פעמים ויבואו עד קצה המחנה, כאן ובפסוק ח'?:
"ויקמו בנשף". הנה שיתקיים דבר הנביא שצמצם הזמן ואמר "כעת מחר", היה צריך שהמצורעים יתיעצו ע"ז בלילה ההוא דוקא, ושילכו בתחלת הלילה לשם, ושלא יחכו עד אור הבקר רק שיודיעו תיכף לבית המלך, שאם היו מודיעים בבקר והיו שולחים תחלה לראות, היה הזמן עובר מ"ש הנביא כעת מחר. ומ"ש "ויבאו עד קצה מחנה ארם", כי דרך המחנה שמעמידים שומרים קצת רחוק מן המחנה לראות כל הנעשה, וע"ז כיון כאן ולא מצאו שם איש. משא"כ מ"ש שנית (בפסוק ח) "ויבאו עד קצה המחנה", היינו במחנה ממש:
(ו) "וה'". והיה מן הנס "שה' השמיע לאזנם קול חיל", ושנית שנתבהלו ושעלה בלבם שהוא חיל מלכי מצרים ומלכי חתים, שהיו מתיראים מהם ולא עצרו כח לעמוד נגדם:
(ז) השאלות (ז) למה עזבו סוסיהם ונסו ברגליהם?:
"ויקומו". וכן היה מן הנס שנסו תיכף ולא לקחו אף סוסיהם שעי"כ יקל להם הניסה, כי חשבו שהאויב כבר אצלם, ולכן נסו ברגלם בחשבם שעי"כ יתעסקו האויבים לשלול את המחנה האהלים והסוסים ולא יפנו לרדוף אחריהם באשר עזבו את כל השלל:
(ט) השאלות (ט) מ"ש היום הזה, מיותר. ומ"ש וחכינו עד אור הבקר, הלא יכולים להתעכב עד חצות לילה שימלאו בתיהם שלל ואז ילכו ויגידו?:
"לא כן אנחנו עושים". אמרו שלא כן ונכון מעשיהם שלא להחיות העטופים ברעב, ועז"א "היום הזה", באשר כבר חטאו בכיוצא בזה בעבור חמוד ממון שלקחו מנעמן, ולמה נוסיף חטא על פשע. ומ"ש "וחכינו עד אור הבקר", כי אם לא יגידו עתה יצטרכו להמתין עד הבקר, שאם יגידו בחצות הלילה ידעו כי גנבו וכחשו ושמו בכליהם, כי אין דרך ליפול אל מחנה האויב באמצע הלילה ויבינו שהלכו אל המחנה בתחלת הלילה, וישאלו אותם מדוע אחרו עד עתה ולא הגידו תיכף, ויבינו כי נשאו משם שלל, ולפ"ז יצטרכו לחכות עד אור הבקר שלא יהיה עליהם חשד: "וימצאו עון". שבתוך כך יש פקוח נפשות העטופים ברעב:
(יא) "ויקרא השערים". שהם אמרו אל שוער העיר, ר"ל הראש והממונה, והוא "קרא" וקבץ את כל "השוערים ויגידו בי, המלך":
(יב) "ויאמר אל עבדיו". ספר רשעת המלך, שהגם שכבר אמר לו הנביא והבטיחו שתהיה תשועה מחר והיה לו להאמין שנעשה איזה דבר שינוסו ארם, לא פנה לבו אל דבר הנביא, ותלה שזה ערמה מארם:
(יג) "ויקחו נא חמשה". ר"ל ואין לחוש אל מה שיסתכנו בלכתם, כי הגם "שהנם ככל המון ישראל אשר נשארו, הנם" ג"כ "ככל המון ישראל אשר תמו", כי סופם למות ברעב:
(יד) "ויקחו". בכ"ז לא שלחו רק שנים, שלא לסכן חמשה אנשים, אחרי כי די בשני מרגלים:
(טז - כ) השאלות (טז - כ) למה כפל ויהי סאה סולת וכו' כדבר ה' וירמסוהו העם כאשר דבר איש האלהים? ולמה כפל כדבר איש האלהים אשר דבר ברדת המלך אליו? ולמה חזר שנית ויהי כדבר איש האלהים וכו' ויען השליש וכו' ויהי לו כך וכו', שכל אלה הם דברים כפולים ומיותרים?:
"ויצא העם ויבוזו". ובזה נתקיים כל דבר הנביא, א] ששם במקום המחנה נעשה תיכף "סאה סולת בשקל" וכו' "כדבר ה'". ב] שגם מה שדבר הנביא מדעת עצמו להשליש נתקיים שרמסוהו העם, וזה לא דבר בשם ה', רק שנעשה "כדבר איש האלהים שדבר מעצמו בעת רדת המלך אליו". והנה מה שהפקיד המלך את השליש היה לעצור בעד העם שלא יבוזו איש לו, כי השלל מגיע לאוצר המלך, ומנהו בשער לעכב, ואם היה נשאר בשער לא היה מתקיים דבר ה' שיהיה סאה סולת בשקל כי היה בדעת השליש להוסיף על המקח ולבטל דברי הנביא, וז"ש שעל ידי "שרמסוהו בשער וימות" עי"כ "ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר סאתים שעורים בשקל" וכו' "בשער שומרון", שהגם שכבר אמר ויהי סאה סולת בשקל כדבר ה' זה לא היה בשער שומרון רק במקום מחנה ארם שהוא חוץ לעיר, אבל בעיר שמגיע מכס להמלך מן התבואה המובאה לעיר היה השער מתיקר. ואגב באר גודל חטאו של השליש, א] שהנביא דבר זה אל המלך ולא היה לו להשליש להשיב, בפרט שהחוטא נדון לפי הזמן והענין, ובזמן ובענין זה שבא המלך אל הנביא להרגו, והנביא נבא זה, לא היה לו למרות פיו, שכפי דבריו היה מסכים שיהרג הנביא ולא יקבל הבטחתו, וז"ש "אשר דבר ברדת המלך" וכו'. ב] שהנביא לא הבטיח דבר חוץ לטבע, כי הוא אמר "סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל", ר"ל הלא המקח הוא בכל א"י סאתים שעורים בשקל, כי כן היה המקח בשנות רעבון אלה, רק בשומרון לא יכלו לקנות כן מפני המצור, והבטיח שמקח זה יהיה "כעת מחר בשער שומרון", וע"ז השיב השליש ויען "והנה ה' עושה ארובות בשמים", וזה לא מענין דברי הנביא, שאם היה הנביא מבטיח שיהיה המקח פחות ממה שהוא במדינה, לזה היה צריך שיעשה ה' ארובות בשמים, ר"ל שיתן גשם שבזה יופסק הרעב ויזול השער, אבל כיון שאמר שהשער יהיה כמו שהוא בכ"מ, ע"ז א"צ רק שיסתלק האויב משם, וזה דבר קל. ג] שהכחיש ביכולת ה', שאמר "והנה ה' יעשה ארובות", וכי יד ה' תקצר?. ד] שהכחיש דברי נביא, שאמר "היהיה כדבר הזה", ונתחייב מיתה כדין. והיה ענשו מדה כנגד מדה, וזה שאמר "ויהי לו כן":