לדלג לתוכן

מלבי"ם על מלכים ב ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א) "ויאמרו, הנה נא המקום". פי' חז"ל (סוטה מז א) שבעוד היה גחזי לפניו היה דוחה את התלמידים ועתה נתרבו, ואמרו אליו "שהמקום צר מהם", כי ישב בשומרון וישיבת כרכים קשה, ושאין משיגים שם מעון וצרכם:

(ו) "ויקצב עץ". הראה שיש בכח הנביא להפך הטבעיים, שהעץ והברזל החליפו טבעם זל"ז, העץ צלל במים אדירים כעופרת, והברזל צף למעלה כעץ קל. והרלב"ג חפש בזה תחבולות טבעיים כדרכו, ודבריו הבל. וזה היה הנס הי"ב למנין נפלאותיו:

(ח - ט) "ומלך ארם". ספר עוד מגדולת אלישע דברים מפליאים, א] שהיה רוח האלהי חופף עליו כל היום, עד שהיה יודע כל הנעשה בארץ, ובאשר מלך ארם נלחם אז בישראל ויועץ על עבדיו שחנייתו יהיה במקום נעלם ומופלא ששם יעבור מלך ישראל ויארבו עליו ויתפשוהו, ונודע הדבר בכל פעם להנביא והזהיר את המלך, וזה היה כמה פעמים שמזה מבואר שהיה רוה"ק שוכן עליו בתמידות: "ונחתים". היינו שחונים שם במורד:

(יא - יב) וספר שמלך ארם חשד שנמצא מי מעבדיו המגלה סוד, והודיעו לו שאינו כן רק שהנביא הוא יכול להגיד גם מה שידבר בסתרי משכבו:

(יג) השאלות (יג) אחר שנודע לו שהנביא יודע כל תעלומות כ"ש שידע שרוצה לקחתו וישמר מפניו? למה אמר איכו הוא והיל"ל איפה הוא?:

"ויאמר". ומלך ארם רצה לקחת אותו ודרש לדעת איפה הוא, ויפלא מאד אחר שנודע לו שהנביא יודע הכל גם מה שאינו נוגע לו כ"ש שידע שישלח לקחתו וישמר מפניו, וכפי זה נראה שלא רצה לקחתו להרע לו רק להיטיב עמו ולהרבות לו מתן וגדולה כדי שישכון אצלו, וחשב שהנביא יתרצה בכך, ועז"א "לכו וראו איכה הוא", שכולל ג"כ שידעו איך הוא מעמדו, שאם הוא עני בנקל יותר שיצא אליו, ואם הוא עשיר יצטרך להרבות לו מתנות עד יתרצה עליו. ומה ששלח חיל כבד היה להגן על הנביא אם לא יניחהו חיל המלך לצאת מאתם:

(טו) השאלות (טו) מ"ש איכה נעשה היל"ל מה נעשה:

"וישכם משרת". זה היה בהשגחה שקם קודם לכל אדם בעיר ויצא חוץ לעיר עד שראה המחנה, שאם היה אחר משכים ורואה היה נעשה מהומה בעיר והיו הארמים יודעים ששם הנביא. וי"ל שאלישע העירו לקום: "ויאמר" וכו' "איכה נעשה". לשון איכה מורה שהיה יודע שיש בכח אלישע להנצל ושאל איך נעשה את ההצלה ובאיזה אופן:

(יז) "פקח נא את עיניו". כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו, ומחנות מלאכים מקיפים את איש האלהים לשמרו כמ"ש במדרש, והמלאכים שהוכנו עתה להצלתו באו בתמונת רכב אש וסוסי אש כמו שבאו מחנה ארם ברכב וסוסים. והוצרך לתפלה, כי שיראה את הרוחנים מי שאינו מוכן לנבואה היה נס גדול מאד, ובריאה יש מאין, כמ"ש במק"א:

(יח) "הך נא את הגוי". נס זה היה הפך מן הראשון, שבראשון פתח להנער ע"י הנבואיי שיראה דברים נעלמים מעין הגשמי, ועתה התפלל לסתום עין הראות החושיי מעיני הרואים ולנחותם תהו לא דרך:

(יט) השאלות (יט) היל"ל לא זה העיר ולא זה הדרך כמובן:

"לא זה הדרך". ר"ל אם אתם יודעים מקום הנביא ואתם הולכים לשם דרך פה, הלא "לא זה הדרך". ע"כ שאתם חושבים שהנביא נמצא בעיר הזאת, עז"א "לא זה העיר":

(כ) "פקח נא את עיני אלה". כבר כתב המורה (ח"א פ"ב) שלשון פקיחת עין לא יבא כי אם על גלות הידיעה, ומבואר שהסנורים הנזכר אינו עורון, רק בלבול דעת ההכרה, וכאשר שבה הכרתם נודע להם שהם בתוך שומרון:

(כב) "האשר שבית". כי מה שהותר למלכי הארצות להרוג את אויביהם הוא רק בדרך מלחמה, ובפרט שהם לא באו לעשות רע עם הנביא רק להטיב עמו לפי דעתם:

(כג) השאלות (כג) מ"ש שלא יספו עוד גדודי ארם לבא בא"י נסתר ממ"ש תיכף שקבץ בן הדד את מחנהו:

"ויכרה להם". לשון "כרה" שבא על הסעודה הוא אם מפליג לעשות סעודה לצורך כריתת ברית ושלום. ומזה, יכרו עליו חברים (איוב מ, ל), נות כרות רועים (צפניה ב, ו). וכן אמר בילקוט טובה חכמה מכלי קרב (קהלת ט, יח), גדול פסקון שעשה אלישע עם ישראל יותר מכל כלי קרב ומלחמות שהיה ליהורם בן אחאב, שנאמר לא תכה ויכרה להם כרה גדולה ואין כרה אלא לשון שלום. ויש הבדל בין "גדוד" ובין יתר לשונות כמו צבא ומחנה וכדומה, ש"גדוד" הוא חלקים מהמחנה הנופלים בארץ דרך מארב, ועד עתה היו נופלים בארץ גדודים גדודים שלא כדרך מלחמה רק בדרך רצח ושלל, וזה נפסק, משא"כ מ"ש ויהי אחרי כן ויקבץ את כל מחנהו זה היה דרך מלחמה:

(כה) "ויהי רעב גדול". מעשה זו היה בשבע שני רעב שהיה בימי אלישע (כמ"ש בסימן ח) ולכן לא היתה תבואה מוכנת לעת המצור, ונתגבר הרעב עד כשיעור הזה:

(כז) השאלות (כז - כח) אחר שאמר מאין אושיעך שמורה שיודע מה בקשתה ושאין בידו להושיע איך שאל מה לך?:

"אל יושיעך ה'". ר"ל כי המלך ממונה לעשות משפט וצדקה, אמר אם תחפצי צדקה להחיותך ברעב, אם "אל יושעך ה' מאין אושיעך", זה אין בידי רק ביד ה', ואם הוא לא יושיע אין תקוה:

(כח) אולם על הצד שתחפץ משפט נגד עול שעשו לה אמר המלך "מה לך: האשה הזאת". ממלת הזאת מבואר שגם האשה הנתבעת היתה שם במעמד ולא הכחישה הדבר, רק שע"פ דין תורה לא יכלה לזכות, כי אי אפשר שתתחייב להרוג את בנה, ואין קנין חל על ענין כזה, לכן באתה אל המלך שיעשה משפט מדין המלכות, שישקיף על העת והמקום והענין, ובפרט שהיה לה טענה שהיא הסיתה לזה כמ"ש האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך:

(ל) "ויקרע את בגדיו". הגם "שהוא עובר על החומה", שבזה מרפה ידי אנשי המלחמה, כי כבר נתיאש: "והעם ראו שהשק על בשרו". שזה מורה תכלית היאוש, עד עתה היה מצפה לרחמי ה' ולכן לבש שק לתשובה תפלה, ועתה שכבר הגיעו לתכלית האבדון אבדה תקוה מלבו ורצה להרוג את הנביא על שלא התפלל להשיב חימה:

(לב) השאלות (לב) לפירוש המפרשים שהמלך שלח איש, היל"ל ובטרם יבא המלאך, וכן היל"ל הוא אמר בלא וי"ו:

"ואלישע יושב בביתו והזקנים יושבים לפניו". שבעת ההיא לא היה בבית מדרשו עם בני הנביאים רק ישב בביתו על הסנהדרין, והיו שופטים את העם: "וישלח איש". פי' שכאשר ראה זה ברוח קדשו שלח את כל איש מלפניו שלא ישארו שם רק הזקנים, כי לא רצה שיתפרסם הענין הזה בין ההמון: "והוא אמר אל הזקנים" וכו'. ר"ל כי לא היה ביד המלך להמית איש בלא עון דרך רוצח, רק ע"י משפט, כמו שנראה בענין נבות שהוצרך לדון אותו ע"י זקני העיר, לכן אמר אל הזקנים שימחו בידו "כי" יש זה בכחם, כיון "שבא להסיר ראשו דרך רצח". ולבל ייראו שיגבר מלאך המלך בחיל וכח, אמר שלא יחושו, "כי" שומע "קול רגלי אדוני אחריו":

(לג) "ויאמר". זאת אמר המלך "הנה זאת הרעה מאת ה'", ר"ל כי בסדר הקללות שבתוכחה הוא הסדר האחרון וסוף הקללות, וכיון שזאת הרעה מאת ה', והוא אחרית הזעם, "מה אוחיל לה' עוד", ועד מתי נדום ונקוה לה':