מלבי"ם על מלכים ב ה

(א) השאלות (א) התואר איש גבור חיל היל"ל תחלה, איש גדול ונשוא פנים וגבור חיל, והוא מצורע:

"ונעמן". יספר נס העשירי שנעשה ע"י אלישע, כי נעמן מלבד שהיה "איש גדול לפני אדוניו", היה "נשוא פנים" מאת כל העם, יען "שעל ידו נתן ה' תשועה לארם", ופי' חז"ל שהוא היה האיש שמשך בקשת לתומו והרג את אחאב: "והיה גבו חיל מצורע". ר"ל שלא היתה הצרעת בסבת איזה חולי, כי עם צרעתו היה גבור חיל, באופן שלא היתה צרעת טבעית בסבת איזה הפסד בגוף, רק עונשיי, וחז"ל אמרו שנענש על שארם יצאו גדודים וישבו מא"י נערה קטנה, שהיה בפקודת נעמן:

(ג) "אחלי אדוני". כיון שהיא צרעת השגחיית לא יועילו רופאים רק תפלה לה', ואם יכוין תפלתו לפני הנביא יאסוף אותו, ולשון חלה הבא על התפלה מורה שמרצה את חברו ומעביר רוגזו, ונקשר תמיד עם מלת פנים (כמו (מ"א יג, ו) חל את פני ה') שמשכך הרוגז ופנים של כעס, ומזה הבין נעמן שסבת צרעתו היה איזה רוגז של הנביא, וחשב שהיה בעבור שהוא הכה את מלך ישראל שלכן הענישו הנביא בצרעת:

(ד) השאלות (ד) מלת כזאת וכזאת משמע שספר כמה דברים, כי היל"ל כזאת דברה:

"ויבא ויגד לאדניו לאמר כזאת וכזאת". שדייק הלשון שאמרה, והוציא מלשונה שע"י חרון מלך ישראל שהרג את אביו לקהו הנביא בפקודת המלך בצרעת:

(ה) השאלות (ה - ו) למה שלח אל המלך, היה לו לשלוח אל הנביא עצמו, בשגם כי חלה פניו במנחה? ולמה אמר ואספתו מצרעתו וכי הוא יאספנו? ומהו מלת ועתה בוי"ו החבור?:

"ויאמר". וע"כ "אמר מלך ארם שישלח ספר אל מלך ישראל", כי בו הדבר תלוי, כי חשב שלא יעשה הנביא זאת להשיב מעליו ידו רק בציווי המלך, וגם הכין מנחה אל הנביא לישא פניו:

(ו) "ויבא הספר" וכו' "לאמר ו"עתה"". ר"ל הגם שגם עד "עתה" קצפת והכית את נעמן ע"י הנביא בסבת שהרג את אביך, "עתה כבא הספר הזה אליך" תאסוף עברתך מצד שהוא "עבדי. ואספתו מצרעתו", כי אתה גרמת לו זה:

(ז) "להמית ולהחיות". כי הוא אמר שע"י נצטרע נעמן והוא ירפאנו, וא"כ הוא המית אותו (שהמצורע כמת) והוא יחייהו, ומזה מבואר שמבקש תואנה:

(ח) השאלות (ח - י) אחר שלא יצא אלישע בעצמו אליו רק שלח מלאך למה צוה שיבא אליו? ואם בא אליו למה לא יצא אליו בעצמו? ולמה צוה שירחץ בירדן?:

"יבא נא אלי". באמת היה יכול לרפאותו מרחוק, שהלא באמת לא יצא אליו רק שלח אליו מלאך, אמנם באר שמה שרוצה שיבא אליו הוא "כדי שידע שיש נביא בישראל", שזה מורה על השראת השכינה ודבוקו עמהם:

(י) "וישלח אליו". לא יצא אליו לבל יחשוב כי פעל זה בכח טבעי או ע"י לחש וכדומה, ורצה להראות שגזרת הנביא פועלת, וצוה "שירחץ בירדן", כי המים קרים מנגדים לחולי הצרעת שבא מסבת הלחה הלבנה, כדי שידע שהוא מרפא המכה במכה, ויגדל בזה מעלת הנס:

(יא) "ויקצוף נעמן". והיה קצפו על שתי ענינים, א] על מה שצוה שיבא לפניו ובבואו לא יצא אליו רק שלח אליו מלאך, שזה היה יכול לעשות תחלה כשהיה בבית המלך, וז"ש "אמרתי אלי יצא יצא", ר"ל חשבתי שלכן קורא אותי מפני שצריך הוא שיצא אלי לראות החולה ולכוון התפלה בפני, כענין (בראשית כה, כא) ויעתר יצחק לנכח אשתו, וז"ש "ועמד וקרא בשם ה' אלהיו". וגם "שיניף ידו אל המקום" שבו הצרעת, בענין שיעבירו בידו בדרך סגוליי בכח הנביא:

(יב) "הלא". ב] התרעם על שצוה לו לטבול בירדן, שא"כ שהוא רק דרך רפואה, והיא רפואה זרה מאד כי "הלא" טוב אמנה "ופרפר, הלא ארחץ בהם" וכו' "וטהרתי" בתמיה, ומה יתרון למי הירדן על נהרות דמשק, אם לא יועילו נהרות דמשק איך יועיל הירדן?:

(יג) "ויאמרו לו עבדיו אבי דבר גדול" וכו'. השיבו לו שהלא אם היה הנביא מצוהו דבר גדול בודאי היה עושה, הגם שענינו קשה לעשותו היה עושה אותו מצד "שהנביא דבר אליו", וכ"ש שצריך לך לעשות דבר קטן שצוה הנביא, שיש לך לעשותו, א] מפני קלותו, ב] מפני שצוהו הנביא. וגם השיבו שהלא זה חידוש יותר שתלה רפואתו בדבר קטן, וזה מורה על גודל כח הנביא ונפלאותיו:

(טו) השאלות (טו) למה תלה זה בזה שיודע שאין אלהים רק בישראל, ולכן יקח ברכה ממנו? ולמה לא רצה אלישע לקחת?:

"הנה נא ידעתי". כי אסור לקחת מתנה מעכו"ם ביום אידו משום דאזיל ומודה לע"ז, וכ"ש בזה ששמח על רפואתו, ואם יקח ממנו יודה לע"ז, לכן הקדים והודיע לו שכופר בע"ז, כי עתה יודע "שאין אלהים כי אם בישראל, ועתה קח נא ברכה":

(טז) "ויאמר חי ה'". כיון שכפי הדין היה אסור לרפאותו, והיה זה רק היתר לפי שעה כדי שיתקדש ש"ש, ובזה א"א שיקח כי עשה זה לקדש השם בלבד:

(יז) "ויאמר נעמן". בקש "שיתן לו" ממקום שהנביא עומד שם "משא צמד פרדים אדמה", וקבל עליו לעבוד את ה' בעולה וזבחים ושלא לעבוד ע"ז:

(יח) השאלות (יח) היל"ל לדבר הזה יסלח ה' לעבדך כבא אדוני בית רמון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי בהשתחויתי בית רמון, ומה שהוסיף בהשתחויתי וכו' יסלח נא וכו' הם דברי מותר:

"לדבר הזה". ר"ל כי היה שם שני דברים, א] בעת "בא מלך ארם להשתחוות בבית רמון והוא נשען עליו", היה צריך לכפוף קומתו כדי שיוכל להשתחוות, ובזה אין איסור מצד הדין כי הוא אינו משתחוה רק שוחה קומתו לצורך השתחויית המלך, ואינו אסור רק משום מראית העין כמ"ש (ע"ז יב א) ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנה, ועז"א "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך", ר"ל שע"ז בודאי יסלח כיון שאינו אסור רק משום מראית העין. ב] שאח"כ היה מוכרח להשתחוות בפ"ע כדי שלא ירגיש המלך שכפר בע"ז, ובזה היה השתחויה לע"ז, וז"ש "בהשתחויתי בית רמון", ר"ל בהשתחויה שאעשה לבדי בפ"ע שיש בזה איסור: "יסלח ה' לעבדך בדבר הזה". ר"ל "בדבר הזה" שלקחתי אדמה מכאן לבנות מזבח וליחד עבודתי אליו, ע"י דבר הזה יסלח ה' גם על השתחויה השניה, כיון שיודע שיחדתי עבודתי אליו, והשתחויה לבית רמון רק מיראת המלך, ובן נח אינו מצוה על קידוש השם:

(כ) "הנה חשך אדוני". גחזי התרעם על שלא לקח ממנו עכ"פ שכר רפואה, כי ע"פ הדין אין לרפאות העכו"ם ואם יצטרך לרפאותו אין לרפאותו בחנם, וא"כ הגם שהוצרך לרפאותו, והגם שצדק מה שלא לקח ממנו דרך מתנה שחשש דאזיל ומודה לע"ז, וז"ש "הנה חשך אדוני את נעמן" מצד שהוא "ארמי" ועכו"ם, "מקחת מידו את אשר הביא", וזה עשה כדין, "חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה", ר"ל שכר רפואה:

(כב) "הנה עתה זה באו אלי". כי יתפלא נעמן שתחלה לא רצה לקחת, ואיך ישלח עתה ויבקש? השיב לו, א] "הנה זה עתה באו", שהתחדש דבר שלא היה תחלה, כי אלה "באו" עתה ולוקח בעבורם דרך נדבה. ב] "תנה להם", שאין הנביא לוקח לצרכו רק להם ובעבורם:

(כד) "ויבא אל העופל". בודאי נעמן היה מסופק אם היה דבר זה בשליחות הנביא, ולדעת חז"ל (ערכין טז א) השביעו וכפרש"י הואיל השבע וקח ככרים, ולכן שלח עמו שני נעריו שיראו אם הנביא לוקח הכסף, וגחזי התירא שכשילכו עמו עד לעיר יודע הדבר, ולכן תיכף "שבא אל העופל" והמבצר שהוא חוץ לעיר, "לקח מידם ויפקד בבית", היינו שפקד בבית שבעופל ועשה שידמה להם שהוא בע"ה ופוקד ומצוה שם, ובזה התעה אותם שישובו לדרכם:

(כו) השאלות (כו) מז"ש העת לקחת? ולמה אמר ולקחת בגדים הלא זה עיקר החטא?:

"לא לבי הלך". פי' לא הלך לבי ממני בעת הזאת. או שאומר בלשון תמיהה וכי לא הלך לבי עמך וראה את הנעשה שם?: "העת לקחת". ר"ל, א] שלא היה עתה העת המוכשר לכך כיון שע"י שלא "לקחת"י מאתו שכר נתקדש השם והכיר שהיה על ידי ה' לא באמצעות הטבע. ב] שעל כל פנים אם היית לוקח הכסף לאיזה דבר הכרחי כמו לפרנס עניים בעת רעבון, אבל וכי "העת " בעדו "בגדים וזיתים" וכו', ולכן "וצרעת נעמן תדבק" וכו':