מלבי"ם על מלכים א יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על מלכים א · יג · >>

א) "והנה איש אלהים". היה זה בהשגחה שהאיש האלהים בא "מיהודה לבית אל" באותו שעה "שירבעם עומד על" "המזבח להקטיר" את הקטרת, ולא בא קודם שאז היו נזהרים ממנו ולא היו מניחים אותו לעלות אל המזבח, ולא בא אח"כ כי בא "בדבר ה'" ובהשגחתו ברגע ההוא:

(ב) "ויקרא". זאת שנית שהנביא עלה על המזבח שלא הניחו לשום אדם לעלות שם אל המלך, ואיש לא ראהו: "ויקרא" על "המזבח בדבר ה' ויאמר מזבח מזבח". כתב רי"א שמזה נלמד שהנביא היה רואה הדבר בכל פרטיו עד שהשיג ששם המלך שיעשה זאת יהיה יאשיהו, וכן שהשיג הדבר כאילו כבר יצא אל המציאות, שעז"א "הנה בן נולד לבית דוד" שכבר נולד, ולא כהאומרים שהנביא לא היה משיג רק הכללות. ונבא שיאשיהו "יזבח עליו את כהני הבמות", שיהיו אז בחיים: "וישרוף עליו עצמות". הכהנים המתים. ואמר "עצמות אדם", לכלול גם ירבעם שהיה מכהני הבמות ונשרפו עצמותיו, וכסה הדבר מפני כבוד המלכות:

(ג) השאלות (ג - ה) מ"ש ונתן ביום ההוא מופת, מלת ביום ההוא מיותר. מ"ש והמזבח נקרע וכו' כמופת אשר נתן, הם דברים מיותרים, הלא נדע זאת שהיה כמופת וכו':

"ונתן ביום ההוא מופת". ר"ל הגם שהקריאה היתה לעתים רחוקות, אבל המופת נתן ביום ההוא שזה יהיה תיכף: "שיקרע המזבח". לאות שיוחרב ויבוטל בעתיד: "וישפך הדשן אשר עליו". לאות שכן ישפכו דשן עצמות הכהנים הנשרפים עליו, לא יאספו ולא יקברו. וכבר בארנו פעמים רבות שהנבואה שתבא עמה פעולה ובפרט דבר היוצא מהטבע, תתקיים בכל פנים וא"א שתתבטל:

(ד) "ויהי כשמוע המלך". אז נפקחו עיניו וראה אותו ושלח ידו עליו: "ותיבש ידו אשר שלח עליו". ר"ל שהיה הבדל בין המופת של יבושת ידו ובין המופת השני של קריעת המזבח, שמה שיבשה ידו לא היה בדבר ה' רק בעבור אשר שלח עליו, שהיה עונש מיוחד בשביל כבוד הנביא (כמ"ש חז"ל (ב"ר לט, יב) שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו), אבל:

(ה) השאלות (ה) מ"ש לא אבא עמך משמע שאף בלא שיאכל רק שיבא לביתו אסור לו: (יא) מז"ש ויספר ויספרום, את המעשה את הדברים:

"והמזבח נקרע וישפך הדשן". זה היה "כמופת אשר נתן איש האלהים בדבר ה'", ולכן היה יכול להתפלל על שיתרפא ידו כי זה לא היה מן המופת:

(ו) "ויען המלך ויאמר". ירבעם א"ל זה כדמות תשובה, ענה ואמר המופת שנתת וכן יבושת היד אינו מכריע עדיין, עד שתראה שתוכל לעשות דבר והפוכו שתתרפא היד, וגם שרצה לראות אם יש לו תקנה בתשובה, שאם יוכל לרפאות בתפלתו חולי גופו יאמין שתועיל תפלת הנביא לרפאות גם חולי נפשו ולהחזירו בתשובה:

(ח) "לא אבא עמך". ר"ל יש לי שני מניעות למלאות מבוקשך, א] שלא אוכל לבא עמך לביתך, כי דרך הנביא מיהודה לבית אל היה דרך שכם או תרצה ששם היה בית ירבעם, שהנביא חשב תחלה שירבעם בביתו והלך לשם, ומשם (שנודע לו שירבעם בבית אל) הלך לבית אל, וא"כ לא יוכל לשוב בדרך הזה שכבר הלך בו. ב] אף שתרצה שאסעוד אצלך פה בעיר, "לא אכל לחם" וכו' "במקום הזה":

(יא) "ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים". מקריעת המזבח ויבושת היד ורפואתה: "את הדברים אשר דבר". הנבואה העתידה שנבא על המזבח, ודבר ה' שלא ישוב בדרך אשר בא וכו': "ויספרום לאביהם". ר"ל ואח"כ באו יתר בניו וכולם ספרו לו המעשה:

(יב) השאלות (יב) מ"ש אשר בא מיהודה, מיותר:

"אשר הלך איש האלהים אשר בא מיהודה". ר"ל ע"י שידעו הדרך שבא בו מיהודה ידעו את הדרך ששב בו, כי מיהודה לבית אל היה רק שני דרכים וידעו ששב בדרך השני:

(טו) השאלות (טו - יז) הלא יפלא מאד על הנביא איך נתפתה לדברי הזקן שא"ל שישוב אתו הביתה ושבאתהו זאת בנבואה, והלא הוא שמע מפי ה' האזהרה ולא היה לו לשעות בדברי שקר, ואין לנביא לשנות נבואתו אם לא כששמע בעצמו שנית מפי ה', לא שיאמין לדברי אחרים? בפסוק ט' אמר כי כן צוה אותי בדבר ה', ובפסוק י"ז אמר כי דבר אלי בדבר ה', והוסיף מלת שם, לא תשתה שם מים, ומלת ללכת ומלת בה:

"לך אתי הביתה". הנה בשני הציויים שצוהו ה' נוכל לספק בפירושם, א] במה שא"ל שלא ישוב בדרך אשר הלך יש להסתפק אם צוהו שלא ישוב ללכת על שום מקום שכבר צעד עליו עד שכולל באיסורו אם ישכח איזה חפץ בלכתו או בשובו ויצטרך לשוב לקחתו צריך לבחור דרך חדש ולא ילך בדרך שהלך, ולפ"ז אסור לו עתה לחזור מן האלה אשר ישב בה לבית אל כי כבר הלך בדרך זה. או י"ל שהיה הכוונה רק על שובו מבית אל ליהודה שאז צריך לשוב בדרך אחר, אבל באמצע דרכו יוכל לשוב לאחור אל דרך שבא בה, וא"כ יוכל לשוב מן האלה לבית אל. וכן במה שצוהו ה' שלא יאכל לחם במקום הזה יש להסתפק אם צוהו שלא יאכל שם לחם כל ימי חייו אף שיצא משם וחזר לשם, או י"ל שצוהו רק על עת שבא לשם לנבאות אבל אם יצא משם וחזר מותר לאכל לחם, כי בצאתו משם פסקה האזהרה. ובא הנביא שקר לפתור לו שניהם לקולא שיוכל לשוב לביתו וגם לאכל לחם, כי אחרי צאתו פסק האיסור:

(טז) "ויאמר לא אוכל". מצד שתי אזהרות, א] "לשוב אתך ולבא אתך", שא"א לבא אתך לביתך רק ע"י שאשוב אתך בדרך שהלכתי. ב] "ולא אוכל לחם במקום הזה", לעולם: (יז) "כי דבר אלי בדבר ה'". פה לא אמר כי צוה אותי בדבר ה' כמ"ש למעלה (פסוק ט) כי לא ידע בבירור שצוהו ע"ז והיה מסתפק בדבר, רק אמר דבר אלי, ר"ל שבא דבור סתם "לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים", הוסיף מלת שם, ר"ל שיל"פ שהיה האזהרה על שם היינו על המקום ששם לא אשתה, וממילא האיסור קיים לעולם כ"ז שלא בא דבור המתיר, כמו שבמ"ש אל תגשו אל אשה נאסרו בתשמיש לעולם עד שאמר שובו לכם לאהליכם כמ"ש חז"ל. וכן אמר "לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה", הוסיף מלת ללכת ומלת בה, ור"ל שיש לפרש שהיה הכוונה שלא ילך שום הליכה על דרך שכבר הלך בה בין לפנים ובין לאחור:

(יח) "ויאמר לו גם אני נביא כמוך". אחר שספרו לו בניו הלשון שאמר הנביא לירבעם, שאז לא אמר מלת שם, רק לא תשתה מים, ויל"פ שלא יאכל לחם ומים בעת השליחות אבל אח"כ מותר, וכן לא אמר ולא תשוב בדרך אשר הלכת בה רק ולא תשוב בדרך אשר הלכת, שמשמע רק על עת שישוב מבית אל ליהודה לא על לעולם, וידע שהנביא מחמיר על עצמו לחומרא, לכן אמר גם אני נביא כמוך "והמלאך דבר אלי השיבהו אל ביתך ויאכל לחם", ר"ל הגם שתחלה טרם יצאת מבית אל היה אסור לך לאכול בבית אל, אחר שיצא פסק האיסור ויוכל לשוב ולאכול, ובזה "כחש לו", ר"ל הכחיש מ"ש שנאסר לו גם באופנים אלה. ואחר שהנביא ידע שלא נאסר לו זה בבאור, האמין לדברי הזקן שא"ל בנבואה שאין הפירוש כמחשבתו, לכן וישב אתו וכו':

(כ) "אל הנביא אשר השיבו". לא הודיע זאת אל הנביא עצמו, שאז לא היו יודעים למה נענש, והיו חושבים שהיה נביא שקר ושלכן אכלו האריה, לכן הוכרח לדבר אל הזקן למען יספר אח"כ אמיתת הדברים:

(כא) "יען אשר מרית ולא שמרת את המצוה". ר"ל כי כל ספק שיסתפק בציוי ה' צריך ליזהר בו לחומרא, כי במקום שסתם דבריו ולא באר ההיתר בפירוש רצה שנחמיר בו, וזה כלל גדול בהלכות התורה כמש"פ בכ"מ, וזה ענין המשמרת שצריכים לשמור המצוה עם כל תנאיה וחומרותיה וסייגיה לא שנקל בה. וכן אין לך תירוץ שסמכת על דברי הנביא שבבית אל, עז"א "אשר צוך ה' אלהיך", שהציוי ששמע בעצמו מפי ה' א"א לבטלה רק אם ישמע שנית מפי ה' בעצמו שיאמר לו ההפך, לא אם ישמע מפי שליח, שלכן בע"ז אין להאמין לנביא המתיר אפילו בהוראת שעה מפני שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וכמ"ש בפ' וירא בפ' בי נשבעתי נאום ה':

(כב) "ותשב ותאכל לחם". מבואר מזה שעל מה ששב בדרך הקודם לא נענש, כי לא נאסר לו רק לשוב מבית אל ליהודה לא אם ישוב לאחור באמצע הדרך, אבל האכילה היתה נגד צווי ה', וז"ש "ותאכל לחם במקום אשר דבר אליך אל תאכל", שהיתה האזהרה על המקום ונאסר לאכול שם לעולם: "לא תבא נבלתך". העונש הזה היה מדה כנגד מדה, כי באמת גם בשובו ליהודה היה שליח מצוה ששלוחי מצוה אין ניזקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמ"ש בפ"ק דפסחים (ח ב), רק כפי דעתו שבשובו נפסק השליחות ולכן אכל לחם, לא היה עוד שליח מצוה ולכן ניזוק:

(כג) "ויהי אחרי אכלו". עבירה גוררת עבירה, שאחר שנכשל ואכל לא נמנע מלאכול עד גמרו, וגם לקח ממנו חמור, שהיה לו לדון שכמו שהזהירו מלאכל שם כ"ש שלא יקח מהם מתן. ומ"ש "ויחבש לו החמור לנביא אשר השיבו", פי' החמור שהיה שייך לנביא אשר השיבו, כי האיש האלהים לא היה לו חמור ובא ברגליו:

(כה) "ואת האריה עומד אצל הנבלה". וזה היה חידוש בעיניהם, כי הארי לא יטרוף ויניח. ואת החמור לא ראו, שעמד מן הצד, כמו שת"י והחמור עומד אצלה קאים לקבלה: "וידברו בעיר אשר הנביא הזקן יושב בה". וזה היה בהשגחה שלא ספרו זאת במקום אחר רק בעיר הזאת, יען שהנביא הזקן בה, כדי שיקבר בכבוד ושיהיה קברו למזכרת באחרית הימים כמ"ש לקמן (ב' כג, יז):

(כו) "וישמע הנביא". והוא הכיר שהוא האיש האלהים, יען "אשר השיבו" מן הדרך וידע דרכו, כי גם עתה טרפו האריה בדרך הזה: "ויתנהו". ר"ל ולכן לא אכלו, כי לא טרפו לרעבון, רק בדבר ה':

(כח) "לא אכל". ר"ל שאם טרף לרעבון הי"ל לאכול את הנבלה, ואם מתוך כעס הי"ל לשבור את החמור, וגם ראה שעמד כשומר אצל הגויה עד תובל לקבורה, והחמור לא ברח מפחד האריה למען ישא עליו גויית הנביא. וגם רמז שגם האריה שהוא בע"ח סכל שמר מצות ה' ולא אכל נגד רצונו, וכ"ש שהאיש האלהים הי"ל לשית לב:

(לא) "אצל עצמותיו". כי היה דרכם ללקט העצמות אחר שנתבלה הבשר ולקברם שנית, וצוה שבין בעת הקבורה ובין בעת לקוט עצמות יהיה אצל הנביא:

(לב) "כי היה יהיה". שהנבואה תתקיים בכל אופן, ואחר שאין לה זמן מוגבל לא תניחו עצמותי אף זמן קצר לבד. וממ"ש ועל כל בתי הבמות אשר בערי שומרון הוכיח הרי"א שהיה נביא אמת, כי אז לא נבנה שומרון, ומאין ידע זאת. אולם יתבאר אצלי לקמן (ב' כ"ג) שזאת שמע הנביא שבבית אל מן איש האלהים שפי' דבריו עיי"ש, והעקר כדברי חז"ל שהיה נביא שקר, וע"כ כתב לקמן (שם) וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון, מבואר שלא היה לו זכות מצד עצמו כי נביא שקר היה:

(לג) "אחר הדבר הזה". הגם ששלח ה' נביא להחזירו בתשובה ומופת נתן לו, בכ"ז "לא שב מדרכו הרעה". וחז"ל (סנהדרין קב א) במליצתם אמרו אחר שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, א"ל מי בראש, א"ל בן ישי בראש, א"ל אי הכי לא בעינא. ר"ל שמה שבא אליו איש האלהים בעת עמדו על המזבח תפסו בבגדו לעכב בגידתו ומעשיו הרעים, ובמה שרפא את ידו שהיה אות שיקבלהו בתשובה כנ"ל רמז לו שיטייל בג"ע עם בן ישי, והטעם שלא שב היה מפני הכבוד המדומה שירא שבן ישי יהיה בראש אם יעלה לירושלים והוא יהיה במדרגה אחריו: "וישב ויעש". ר"ל שנעשו כהני במות, או ע"י המלך שעשה "מקצות העם כהני במות", או ע"י העם עצמם "החפץ ימלא את ידו" בעצמו ע"י קרבנות, ועי"כ "ויהי כהני במות", ור"ל שהגם ששמעו נבואת הנביא ששרף ישרפו עצמותיהם לא חשו לזה:

(לד) "ויהי בדבר הזה". עי"כ ע"י הדבר שדבר הנביא והראה אותותיו ולא שב, חשב ה' זה "לחטאת בית ירבעם", לא עליו לבדו רק על כל ביתו, כמ"ש (ויקרא כ, ה) ואני אתן את פני באיש הזה ובמשפחתו, ויצא הגז"ד "להכחיד ולהשמיד מעל פני" "האדמה" את כל ביתו, ותורף הגז"ד יבאר בסימן הבא: