מלבי"ם על מלכים א יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על מלכים א · יב · >>

(א) השאלות (א) למה התקבצו להמליכו בשכם לא בירושלים עיר המלוכה?:

"וילך רחבעם". ספר הכתוב איך נתקיים נבואת אחיה השלוני, כי באמת עת מלך שלמה זכה רחבעם במלכות ולא היה צריך משיחה והמלכה, שאין מושחין מלך בן מלך כמ"ש חז"ל בהוריות (יא ב) ובכריתות (ה א), וכמ"ש וימלוך רחבעם בנו תחתיו, אך ישראל בקשו תואנה ובאו להמליכו, שבזה הודיעו לו שעדן אינו מלך עד ימליכוהו ברצונם ועד יקיים התנאים שיתנו עמו, ולכן באו לשכם לא לירושלים ששם יתחזק ע"י בית יהודה שבטו, אבל שכם היתה לראש יוסף ומתנגדת ליהודה כמ"ש (תהלים עח, סז) וימאס באהל יוסף וכו' ויבחר בדוד עבדו, וזה היה סבה ג"כ שבחרו את ירבעם שהיה משבט יוסף שילך בראשם:

(ב - ג) השאלות (ב - ג) פה משמע שירבעם נשאר יושב במצרים והם קראו לו ממצרים, ובד"ה אמר ששב ממצרים ואז שלחו וקראו לו:

"וישב ירבעם במצרים". ובדה"ב (י, ב) כתיב וישב ירבעם ממצרים וישלחו ויקראו לו, ושניהם מתאימות, תחלה עת שמע הדבר לא חזר ממצרים כי לא ידע תוכן הדברים וחשב שבאו להמליכו ולחזק מלכותו, ונשאר במצרים, ואז שלחו וקראו לו שישוב ממצרים ובודאי הודיעו לו מה שבלבם, וזה הנזכר פה ששלחו וקראו לו ממצרים, ואז וישב ירבעם ממצרים כמ"ש בד"ה (ושם לא הזכיר מה שקראו לו ממצרים כי שם קצר בקורות מלכי ישראל ופה לא הזכיר מה שקראוהו שנית אחר שבא ממצרים שזה נכלל במ"ש ויבא ירבעם וכל זקני ישראל):

(ד) השאלות (ד) למה פתחו בעול לבד וסיימו בעבודה ובעול והיל"ל אביך הקשה את עולנו והכביד עבודתנו? ומז"ש ואתה עתה?:

"אביך הקשה את עולנו". העול הוא המכריח את השור אל העבודה, וזה המשל אל מי שמשתרר ביד חזקה ומעניש בעונשים קשים לממרה מצותיו. וידוע שיש שני מיני ממלכות, א] ממלכת מוגבלת, שאין המלך יכול לעשות דבר רק עפ"י הסכמת העם ונבחריהם וע"פ נמוסי המדינה, וכן אינו יכול להכביד עליהם עבודה ומסים בלא דעתם. ויש ממלכה בלתי מוגבלת, שהמלך שמשתרר לבדו כחפצו ויכול להעמיס עליהם עבודה ומסים כפי שירצה מבלי לשאול דעתם, כי כולם עבדיו, ויכריחם לעבוד עבודתו ע"י שיכביד העול דהיינו שיקצוב עונשים קשים ומרים להבלתי שומע בקולו. ותחלת התהוות מלכות ישראל בימי דוד היתה ממלכה מוגבלת, ושלמה התחזק למלוך בעצמו ממלכה בלתי מוגבלת, ולכן נתן עליהם עול קשה שכל הממרה פיו יומת אף שיצוה דברים הבלתי נאותים לטובת הכלל, ועי"ז היה לו כח להכביד העבודה. וז"ש "אביך הקשה את עולנו", ר"ל שהקשה מעצמו שלא כמשפטי המלוכה. ואחר שהיה שלא כדין, לכן "אתה עתה", ר"ל הגם שהיינו מוכרחים לשתוק בימי שלמה, א] מצד מעלתו שהיה מושל ממשל רב, ב] מצד שמלך כבר ולא יכלנו למרוד בו, אבל "אתה" שאינך שלמה, "ועתה" שעדיין אינך מלך, צריך אתה להאסר במשפטי התנאים, א] "הקל מעבודת אביך", שהוא רוב המס, שיהיה בינינו תנאים מוגבלים עד כמה תכבד העבודה. ב] לבל תשנה אח"כ, הקל ג"כ "מעולו הכבד" שתהיה ממלכתך מוגבלה תחת נבחרי העם וחוקי המדינה. ונתנו הטעם "אשר נתן עלינו", אחר שנתנו ביד חזקה ושלא כדין:

(ה) "ויאמר אליהם לכו עוד שלשת ימים". יש בזה שני ציויים, א] שילכו עתה ויניחו בקשתם עד שלשה ימים, ב] שאחר שלשה ימים ישובו, שבזה מה שיבואו שנית אינו נגד כבודו אחר שצוה להם לבא, ועז"א "ושובו אלי": (ו) השאלות (ו - יא) למה בפסוק ו' אמר איך אתם נועצים, ובפסוק ט' אמר מה אתם נועצים? תחלה אמר להשיב את העם הזה דבר ואח"כ אמר ונשיב דבר את העם, שנשמע שגם הם ישיבו, והקדים מלת דבר. מ"ש ויעזוב וכו' אשר יעצוהו, מלת אשר יעצהו מיותר, ולמה כפל אשר גדלו אתו אשר העומדים לפניו? מ"ש כה תאמר אל העם הזה, כה תדבר אליהם, הוא כפל לשון. ואיך יאמר קטני עבה ממתני אבי, שמבזה כבוד אביו, והכל יודעים כי כאין נחשב נגד אביו החכם מכל האדם?: "ויועץ המלך". עד הנה קראו רחבעם כי העם לא החזיקו אותו למלך, אבל הוא בעצתו החזיק את עצמו כמולך מעצמו ובלתי צריך להמלכת העם ולמלאות בקשתם, ובהשקפה זאת "התיעץ עם הזקנים אשר היו עמדים את פני שלמה אביו", שהוא החזיק מלכות בלתי מוגבלת והם היו העומדים לפניו ויועציו וידעו איך התחזק במלכות כזה והתחבולות אשר עשה בזה. וז"ש "איך אתם נועצים", ולא אמר כמ"ש אח"ז "מה" אתם נועצים, שמלת "מה", היא שאלה על גוף העצה אם למלאת בקשת העם אם לא וע"ז לא התיעץ כלל, כי החליט בדעתו שלא ימלא שאלתם רק ישתרר בממלכה בלתי מוגבלת, רק רצה להתיעץ באיזה אופן ידחם מעל פניו, אם בדברים רכים, אם ברמאות, אם בדברים קשים ומפחידים, וז"ש "איך אתם נועצים להשיב לעם הזה דבר". ולקמן אומר להשיב דבר לעם הזה, כי פה לא היה העצה על הדבר עצמו, שבזה היתה הסכמתו מוחלטת שלא ימלא רצונם, רק איך ישיב לעם הזה שהם מורדים וממרים ובאיזה אופן יסדר דבריו:

(ז) "וידברו אליו לאמר". יפה אמרו חז"ל (מגילה לא ב) ע"ז סתירת זקנים בנין, הם יעצוהו בהשכל ודעת מאד לסתור ע"מ לבנות, אמרו אליו שאם יסרב מלמלא בקשתם הלא ימרדו בו וימליכו את הטוב בעיניהם, ואם יתחיל להתפשר עמהם עד כמה תהיה תוקף ממשלתו והמסים והעבודה, אז גם הם יעיזו פנים לבקש דברים רבים, ויאסרוהו בשבועת האלה ובחוקים קבועים לא יוכל להפרם, אבל העצה הוא שיבטיח להם יותר מאשר רוצים כי ישיב להם שהעם אינם עבדי המלך רק הוא עבד העם, והוא צריך לעשות רצונם, באופן שישים בקשתם זאת כדבר קטן וכדבר שהשכל מחייבו מעצמו, ובזה ירויח, א] שירף רוחם מדבר ומבקש עוד, כי יתן להם יותר מאשר שאלו. ב] שכאשר יקטין את הדבר ימליכוהו סתם ולא ישביעוהו ולא יעשו ע"ז חוקים קבועים. ואחר שימלוך אז ישתרר כחפצו והם לא יוכלו למרוד כי ייראו מפניו, וז"ש "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם", ר"ל זאת תהיה התשובה שאתה עבד להם, ובזה לא יעשו עוד תנאים וחוקים, רק "ועניתם ודברת אליהם דברים טובים," וזה יספיק להם ויניחו מרוגזם. ובד"ה כתוב אם תהיה לטוב להעם הזה ורציתם, שם באר שיאמר להם שהוא רק לטובת העם הזה לא לטובת עצמו ורק למלא רצונם, ורצונו בטל מפני רצונם, ובזה "והיו לך עבדים כל הימים", כי תשאר מלכותך בלתי מוגבלת. ואמרו בדיוק "אם היום תהיה", ר"ל שלא תמתין עד ג' ימים רק היום תקרא אותם ותשיב להם שאתה עבד להם, שיהיה נראה להם שהוא דבר פשוט אצלך בלי צורך להתיעץ ולחשוב עליו, ובזה תעור עיניהם פתאום וימליכוך בלא תנאים:

(ח) "ויעזב". ספר שלכן עזב "את עצת הזקנים" יען "אשר יעצהו" עצה חדשה על דבר שלא שאל כלל, כי הוא שאל רק איך ישיב להעם, וגלה דעתו שאינו רוצה כלל להסכים שימלוך מלכות מוגבלת, והם יעצוהו שימלא משאלות העם להיות מלכותו מוגבלת, וע"ז לא שאלם כלל, והוא לא הבין כי אך בעצתם יפיק לעשות כפי חפצו, לכן "ויועץ את הילדים" כי חשב שהזקנים דעתם גסה עליהם לערוך לפניו עצתם נגד רצונו, וזה לא יעשו הילדים יען "אשר גדלו אתו", ולא יערבו לבם לאמר לו שישפיל א"ע לפני העם. ב] מצד שהם "העומדים לפניו", שבחר אותם לשרים ויועצים בהנהגת המלכות ובזה הדבר נוגע גם להם, כי במלכות מוגבלת גם שרי המלוכה מוגבלים, ובזה בודאי יחפשו תחבולות שתשאר המלכות בלי הגבלה לטובת עצמם: (ט) "ויאמר אליהם מה אתם נועצים". ואחר ששמע מהזקנים שלא יוכל להשיב את העם ריקם וצריך למלא בקשתם במקצת, שאל מה נשוב, ר"ל עד כמה ימלא בקשתם. ואמר "ונשיב" בלשון רבים, כי בענינים כאלה שהם תנאי הנהגת המלוכה הם משותפים בזה באשר הם שרי העצה. ואמר "ונשיב דבר את העם הזה", הקדים מלת דבר, כי עקר העצה עתה על הדבר עצמו לא על איכות דבריו וסדורם. ואמר "אשר דברו אלי לאמר הקל מן העול", שעל זה מתיעץ במה שרוצים להקל העול, היינו שתהיה המלכות מוגבלת:

(י) "וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו". ספר כי דבור זה לא היה מצד שהם עומדים לפניו דהיינו שהם שרי העצה, כי כפי שהיו שרי העצה העומדים בראש העם לא היה ראוי שידברו כן והיה להם להשכיל כי מרה תהיה באחרונה, רק דברו כן מצד שהם ילדים אשר גדלו אתו בשטות וידברו כחסרי דעת: "כה תאמר אשר דברו אליך". ר"ל הנה הם טוענים "לאמר אביך הכביד את עולנו", והחזיק בזה שלא כדת, ולכן "אתה הקל מעלינו", אנו יועצים "כה תאמר כה תדבר אליהם", יש הבדל בין דבור ואמירה, האמירה היא המוחלטת והדבור הוא הצעת הדברים, שמטעים את האמירה ומדבר באורך מדוע אמר כן (כמ"ש בחבורי התו"ה ויקרא סי' ג') ור"ל בין האמירה עצמה שהוא הענין שנדונים עליו ובין הדבור שהוא איכות הדברים והוצעתם יהיה באופן זה, שתאמר להם, אתם טוענים שאבי השתרר בחזקה שלא כדין, "הלא קטני עבה" יותר יען שבא "ממתני אבי", ר"ל הלא אבי התחיל בהנהגה זו ובכ"ז הייתם מחוייבים לשמוע לו כ"ש אנכי שיש לי זכות על הנהגה זו שירשתי מאבי:

(יא) "ועתה". דון בהפך, אם "אבי העמיס עליכם עול כבד" והיה לו כח לחדש העול ולהכריח אתכם עליו, כ"ש אני שיש לי זכות ע"ז "ואני אוסיף על עולכם", שזה קל יותר מלהעמיסו בתחלה, ואם אבי היה לו כח להכריח אתכם בשוטים אני אכריח אתכם בעקרבים, כי יש לי זכות וירושה במלכות בלתי מוגבלת:

(יב) "ויבא" וכו' "כאשר דבר המלך". ר"ל ובביאתם שנית לא היה ראוי שיחרה אפו ע"ז, כי הוא צוה להם שובו אלי ביום השלישי (כנ"ל ה):

(יג) השאלות (יג - טו) מ"ש ויען וכו', ויעזב את עצת הזקנים, הלא כבר אמר (פסוק ח) ויעזב את עצת הזקנים ולמה כפל דבריו? ועוד שהיל"ל ויעזב את עצת הזקנים ויען את העם קשה. ומז"ש ולא שמע המלך אל העם שהוא מיותר?:

"ויען המלך". ר"ל באמת עצת הזקנים ועצת הנערים שניהם כוונו לתכלית אחת שימלוך מלכות בלתי מוגבלת, רק היו מחולקים על האמצעיים שיבחר לזה, שהזקנים יעצוהו שזה יהיה ע"י שיענם מענה רך, והנערים יעצוהו שזה ישיג ע"י מענה קשה, שיפיל אימתו עליהם, ולפ"ז בגוף התשובה שהשיב שאינו רוצה להגביל את מלכותו לא עזב את עצת הזקנים כלל, רק במה "שענה את העם קשה" בזה כבר "עזב את עצת הזקנים", כי עי"כ חרה אף העם בו. אבל עדיין היתה תקנה אם היה ממלא רצונם להגביל את מלכותו באמת ושיאסר במסורת משפטי המלוכה כפי חפץ העם, שאז לא היו מקפידים על דבריו הקשים אחר שהשיגו בקשתם, אבל עם זה:

(יד) "וידבר אליהם כעצת הילדים". שאינו רוצה למלא דבריהם ושהדין עמו ושיכריחם ע"ז:

(טו) "ולא שמע". אין ספק שעוד התוכחו עמו והראו לו כי לא במקל חובלים ימשול בם נגד רצונם, והיה ראוי שישמע אל העם ויראה אחרית דבר מראשיתו, רק " שהיה זה סבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דבר ה' ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן נבט", ר"ל שהגם שהנבואה שינבא הנביא לרעת איש אחד תשתנה לפעמים אם ייטיב האיש מעשהו, לא כן אם מעורב בה טובה לאיש אחר כמו פה שרעת רחבעם היתה הבטחת טובה לירבעם, ועז"א אשר דבר ה' אל ירבעם, שה' הוא מדת הרחמים המורה הבטחת הטוב, ונבואה כזאת לא תשתנה בשום אופן:

(טז)"וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם" שאם היה מטיב להם כעצת הזקנים, הגם שהמשכילים שבעם היו מבינים כי מערים הוא ושישוב אחר כך להשתרר עליהם, לא היו כלל העם מבינים זאת והיו מרוצים בדבריו, לא כן עתה שראו כולם כי לא שמע אליהם: "וישיבו העם אין לנו חלק בדוד". ר"ל העם יבחרו בית אחד להקים מתוכה מלך מצד שני ענינים, א] אם המלכות משתלשלת בבית זה מימות עולם והמלוכה לו אחוזת נחלה, ב] אם יש להם תועלת מן האיש שרוצים להמליכו בהיותו משבטם ויש להם חלק במלכותו מצד זה. לעומת זה אמרו אין לנו חלק בדוד עצמו, כי אינו משבטנו, ולא נחלה מצד השתלשלות המלכות מימות עולם מצד שהוא "בן ישי" וישי היה הדיוט, וא"כ מלכותו תלוי בהסכמתנו: "לאהליך ישראל ראה ביתך דוד". ימליץ שבית דוד נבנה מאהלי ישראל, שהם נטשו אהליהם ובנו את ביתו, וביתו נבנה מן חורבת אהליהם, ואם ישובו אל אהליהם אין לו בית, "וילך ישראל לאהליו":

(יז) "ובני ישראל" וכו'. ר"ל הגם שנפרדו מאתו בחרי אף לא התקבצו לבחור מלך אחר, כי התפרדו איש לאהלו, לא קבלו את מלכותו ולא בחרו אחר על פניו, רק "בני ישראל היושבים בערי יהודה" כולל שבט יהודה ובנימין ושאר שבטים הגרים בגלילות האלה "עליהם מלך רחבעם" תיכף, ויתר השבטים נשארו בלא מלך ועדן לא פשעו בו, ואם היה מניח אותם היה עדיין תקוה, אבל:

(יח) "וישלח את אדורם". בזה הסכיל עשו ששלח את אדורם "שהיה" ממונה "על המס" בימי שלמה, ועליו היה משטמת העם על כבד המסים, שלחו לגבות המס להראות שרוצה לקחת מהם המס ביד חזקה כמו מקדם, ובזה התמרמרו מאד ויסקלוהו והמלך הוצרך לברוח, ואז:

(יט) "ויפשעו ישראל". מרדו בהחלט, ועתה היו מוכרחים להקים להם מלך שיעמוד נגד רחבעם שרוצה להכריחם בכח:

(כ) השאלות (כ) מ"ש ויהי כשמוע כי שב ירבעם משמע שעתה שמעו וקראו לו, והלא כבר קראו לו בתחלה כמ"ש בפסוק ב':

"ויהי כשמע". ר"ל עוד תחלה בעת ששב ירבעם ממצרים אזי שלחו ויקראו אותו, כי כבר בארתי ששתי פעמים קראו אותו, א] שישוב ממצרים, וזה היה מקצת אוהביו, ב] אחר ששב קראו לו כל העדה שילך בראשם, ומאז נתנו עיניהם בו שירים יד לעת מצוא כמו שהרים יד במלך שלמה, לכן עתה "וימליכו אתו", ומעתה "לא נשאר אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה" "לבדו", כי עד עתה היו עדיין פוסחים על שתי הסעיפים:

(כא) "ויקהל, להלחם". כי חשבו שה' יושיעם אחר שהמלוכה מובטחת לזרע בית דוד, וז"ש "להשיב את המלוכה אל רחבעם בן שלמה":

(כד) "לא תעלו". להלחם עמהם בעריהם: "ולא תלחמון". שתזמינו אותם למלחמה, כמו לכה נתראה פנים: "שובו איש לביתו". ר"ל וא"צ שתעמדו חלוצים מיראתכם שהם יבואו למלחמה בארצכם: "כי מאתי נהיה הדבר הזה". שיהיו עשרת השבטים לירבעם ושבט יהודה לבית דוד: "וישובו ללכת". ובד"ה (ב' יא, ד) כתוב וישובו מלכת אל ירבעם, ר"ל כי היה שני צויים, א] אל תעלו להלחם עמו וז"ש בד"ה וישובו מלכת, ב] שובו איש לביתו ועז"א פה וישובו ללכת, פי' איש לביתו:

(כה) "ויבן ירבעם". לא הוצרך לבנות ערי מצור כמו שעשה רחבעם כנזכר בד"ה (שם, ה), כי בטח ברוב עמו, רק בנה לו עיר מלכות ואת פניאל. ובפי' הושע (ב, יב) התבאר מה היה כונתו בבנין שתי הערים האלה דוקא:

(כו) "ויאמר ירבעם". אולם לעומת זה עלה בלבו פחד אחר שאם יעלה העם לרגל אז ישוב לבם אל אדוניהם ויתפייסו עמו "והרגוני, ושבו" אח"כ "אל רחבעם" בפועל:

(כח) השאלות (כח) איך התיעץ לעשות עגלי זהב, וכבר ידעו ישראל הקצף אשר היה בעון העגל והי"ל לעשות מקדש אחר בבית אל כתבנית המקדש בירושלים? ולמה עשה שני עגלים ונתנם בשני מקומות? ומ"ש ויהי הדבר הזה לחטאת היה לו לאמר בסוף הענין, והלא בסוף סימן י"ב אמר שנית ויהי בדבר הזה לחטאת לבית ירבעם. ולמה הלכו לפני האחד עד דן שמשמע לא לפני השני? למה אמר שלש פעמים ויעל על המזבח, ושתי פעמים אמר ויעש חג?:

"ויועץ המלך". הנה להסיר את העם מלכת ירושלים היה יכול לבנות מקדש בבית אל כתבנית המקדש אשר בירושלים ולהעמיד שם העבודה כמו במקדש ה' בירושלים, אבל זה היה קשה בעיניו, אם מצד הבנין עצמו שבנין שלמה נבנה בעושר מופלג מאד, ולא היה יכול לבנות בית כמוהו, ואם יבנהו בלא הדר וכבוד יתמידו העם ללכת אל הבית הגדול, ואם ממה שהמקדש אשר בירושלים נתפרסם כי שם ה' שכן מהאש מהשמים שהיה שם, וארון העדות וכלי משה, וכבר ראו כל העם כי מלא כבוד ה' את בית ה' בעת בנינו, וכל הנביאים הגדילו מעלתו, שכל זה יחסר בבית אשר יבנה ולא יתקבל בעיני העם, ולכן היתה עצתו לעשות שני עגלי זהב. ובאמת הרי"א לא אבה לקבל דעת המפרשים שהיו העגלים לשם עבודה, שא"א שיהיו ישראל מסכימים לזה, וכי לא ידעו את מעשה העגל שבמדבר איך התאנף ה' בם ותפרץ בם מגפה, ולדעתו עשאם לזכר מלכותו שהיה משבט יוסף שסימנו שור, בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז), והיו שנים נגד מנשה ואפרים. אולם הכתוב אומר (פסוק לב) לזבח לעגלים אשר עשה, ואמר (דה"ב יג, ח) ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. ובאמת ממה שעשה שני עגלים, וממה שעשה החג בחדש השמיני, מבואר נגלה שבהיותו במצרים ראה כן את המצרים עושים שהיו להם שני שורים אשר עבדו אותם, האחד בעיר המלוכה מעמפיס (מוף) והשני בעיר העליפאליס (בית שמש), ובחדש השמיני היה חג להעם אל העגל, כי האיש שאליו נעשה העגל (סראפיס או אזירס) שהוא ואשתו למדו דעת מלאכת עבודת האדמה, נהרג בחדש ההוא, כבדו מאד ופזרו עליו הון רב, לכן עשה עקר מהעגל בבית אל, ובכ"ז אחר אשר עקר מגמתו היה להניא את העם מעבודת המקדש אין ספק שהראה במעשה זה פנים לכל צד, אל יראי ה' אמר שעשאם לשם האל שכמו שישכון במקדש על שני הכרובים הלקוחים מהמרכבה שהיא צורה אנושית מורה על החכמה, השיא אותם שישכון בבית אל ובדן אל פני שור שבמרכבה שמורה על ריבוי התבואות וכח שור. אולם המבואר בכתוב שתחלה לא עשה כהני במות רק אח"כ, ונראה שחשב שכמו שהעם הסכימו לפרק מעליהם כובד משא מלך ושרים שבשביל זה מרדו בשלמה, ובחרו בו שהוא יקל מעליהם עול מלכות, כן ירצו לפרק מעליהם עול עבודת בית ה' שהיה ג"כ למעמסה עליהם, אם ההליכה לרגל ג' פעמים בשנה למקום רחוק, ואם רוב הקרבנות על כל חטא ואשם ונדבות ותרומות ומעשרות וכדומה, וע"כ עשה להם תבנית העגל שציור העגל מורה החפשיית להגיד להם שהם חפשים מכל עבודה (ובזה יפטרם בין מעבודת המקדש בין מעול המצות בכלל). ובתחלה לא בנה בית במות כלל, וחשב כי ישמחו העם אם יהיו פטורים מהבאת קרבנות וזבחים: "ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים". ר"ל טורח רב יש לכם בעליה זאת, אם מרחק הדרך, ואם העלאת המעשרות והקרבנות: "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". ר"ל האלהים הלא העלה אתכם מבית עבדים, ואתם חפשים מכל עבודה בין לאלהים בין לאנשים. ולהמעיט טורח הדרך:

(כט) "שם את האחד בבית אל ואת האחד בדן". שכל אחד ילך אל מקום הקרוב אליו:

(ל) "ויהי הדבר הזה לחטאת". הודיע כי ירבעם טעה בסברתו זאת, שחשב שכמו שרצו להקל מעליהם כובד המסים, יחפצו להקל מעליהם משא העליה לרגל בדרך רחוקה והבאת הקרבנות, ולא כן הדבר, כי טבע האדם להתחייב א"ע באיזה עבודה לה', וכל שהדת תעמוס עליו עבודות קשות ומצות רבות כן יטה יותר אחריה ויעשם ברצון, עד שהדבר הזה מה ששם הא' בבית אל והא' בדן להקל מעליהם טורח הדרך היה בעיניהם לחטאת, שההמון שלא השכילו להבחין בין עבודת מקדש ה' ובין עבודת עגלי בית און, וחשבו שעבודת העגל רצויה היא, היה זה אצלם חטאת מה שרצה להקל בעבודתה, והם עשו בהפך שלא הלכו לבית אל שהוא קרוב רק "וילכו לפני האחד עד דן", לקבל שכר פסיעות. וגם יכלול בזה שעי"כ גדלה חטאת ישראל שבזה הראו איך עובדים הפסל בכל נפשם ולבבם:

(לא) "ויעש את בית במות". אחר שראה כי לא קמו מזימות לבו בדרך זה, כי העם רוצים באיזה עבודה לא באין עבודה, הוכרח לשום לפניהם איזה עבודות ומעשים, וראה שאם ישתוו עם עבודת המקדש כמעט קט ישובו אל המקדש ששם שוכן האל האמתי, לכן עשה בית במות שיקריבו שם קרבנות, ועשה כמה שנויים מן עבודת המקדש, א] "ויעש כהנים מקצות" "העם", והיה זה אם שלא ידמה לעבודת המקדש, אם לפטור את "העם" מנתינת התרומות והמעשרות, אם מפני שהכהנים הלכו כולם לירושלים כמ"ש בד"ה (ב' יא, יד), ואם מפני שהתירא שאם ישארו הכהנים בחשיבותם אצל ההמון יפתו את העם ללכת ירושלים:

(לב) "ויעש". השינוי השני "שעשה החג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש", באופן שידמה אל חג התוריי במה שהוא ביום חמשה עשר ויבדל ממנו במה שהוא בחדש השמיני, שדבר כזה ישים פירוד גדול בין הכתות במה שיתדמו להם במקצת כאלו גם הם שומרים מועדי ה', ומובדלים בזמן החג ובאיכות העבודה, וז"ש שמה שהיה בט"ו לחדש היה כדי שיהיה "כחג אשר ביהודה", שיקראוהו חג הסוכות לנאץ ולהכעיס. ג] "ויעל על המזבח", מלת ויעל הוא פעל יוצא שהעלו עולות, שפרי החג הנקרבים בחג הסוכות העלו בחג הזה: "כן עשה בבית אל". באר שכ"ז עשה בבית אל ששם קבע העבודה "לזבח לעגלים אשר עשה", שרצה שבבית אל יעבדו גם לעגל שבדן, וגם מי שנדר לעגל שבדן היה מביא לבית אל כדי שהעבודה והקרבנות יהיו במקום אחד, דוגמת ירושלים, וכן "העמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה", לא בדן, כדי שתהיה כלל העבודה במקום אחד:

(לג) "ויעל". עד עתה דבר איך סדר ענין העבודה לעגלים, ועתה מתחיל לדבר מה שקרה בחג הראשון מענין הנביא שבא, אומר בהגיע החג והעלה עולות "על המזבח אשר בבית אל בחמשה עשר לחדש השמיני", ובזה עשה חג לבני ישראל שנעשה החג בפועל כי בא זמנו, ואז "ויעל על המזבח להקטיר", כי קרבן העולה נעשה ע"י כהני הבמות, אבל להקטיר קטורת עלה ירבעם בעצמו על המזבח, שעשה א"ע דוגמת הכ"ג, וכמו שביום הכפורים נכנס הכ"ג לפני ולפנים להקטיר קטורת, עלה הוא על ראש המזבח להקטיר שם קטורת, ואז בהיותו בראש המזבח: