מלבי"ם על מלכים א ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על מלכים א · ט · >>

(א) "ואת כל חשק". כי בית ה' ובית המלך היו דברים נצרכים, וזולת זה בנה בנינים שלא היה צריך להם רק שחפץ לעשות, לבנות ולנטוע ולהגדיל מעשיו אף שלא לצורך הדברים, רק כדי שיעשה מעשים הרבה כמ"ש (קהלת ב, ד) הגדלתי מעשי בניתי לי בתים:

(ב) "וירא ה' שנית". והגם שהיה זה הפעם השלישי, המראה שראה בתחילת הבנין אינה מן החשבון שלא היתה נבואה גמורה שלכן כתוב שם (למעלה ו, י"א) ויהי דבר ה' אל שלמה, שזה מדרגה קטנה כמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג) ולכן לא חשיב מחזה זאת בד"ה. וז"ש "שנראה אליו שנית כאשר נראה אליו בגבעון", ששם היה נבואה גמורה. וכבר בארתי זה בהקדמת ספרי שירי הנפש בפרטות:

(ג) "שמעתי את תפלתך". הנה בתפלתו התפלל על שני דברים, א] שישכן ה' שכינתו בבית בתמידות וישמע תפלות המתפללים שם, ב] על התמדת מלכות בית דוד. א"ל ששמע תפלתו בשני אלה, אם בענין המקדש "הקדשתי את הבית", וא"ל שהקדישו לשני ענינים, א] "לשום את שמי שם", היינו שיקרא תמיד בית ה' ויהיה שם ה' נקרא עליו. ב] "שעיני ולבי יהיו" "שם", שישגיח עליו בהשגחה נסיית מיוחדת, שזה הוראת העינים, ושיהיה באהבה רבה שזה ענין הלב. וזה בשני זמנים, שבעת שיעמד המקדש ויהיו ישראל ראוים "יהיו שם עיניו ולבו", וגם בעת שיוחרב "יקרא שם ה""'" "עליו", וכולם יחזיקו את המקום למקודש לשם ה'. ויש הבדל בין "עד עולם" ובין "כל הימים", ש"כל הימים" מציין הימים המיוחדים להמשך איזה דבר (כמו כל הימים אשר בן ישי חי (ש"א כ, לא), "כל הימים" אשר אתם חיים על האדמה (דברים יב, א)), ור"ל "כל הימים" שיהיה בנוי "יהיו" "עיני ולבי שם". אבל "שמי אשים שם עד עולם", שזה לא יופסק בשום פעם אף בחורבנו:

(ד) "ואתה". אולם מה שנוגע לענין השני של התמדת מלכות ב"ד זה תלוי בתנאי "אם תלך לפני" וכו' "בתם לב", הוא שיהיה המעשה בתמימות בלי פניות חצוניות: "וביושר". באמונות ודעות, עד שעי"כ תלך לפני, "לעשות ככל אשר צויתיך", במצות עשה: "וחוקי ומשפטי תשמור". במצות לא תעשה, שהשמירה הוא בשוא"ת:

(ה) "והקימותי". אז אקים מלכות בית דוד לעולם: "כאשר דברתי" וכו'. ר"ל שהיה הדבור בתנאי, אם ישמרו תורת ה':

(ו) "אם שוב תשובון". מבואר אצלי שהבטחת המלכות לבנו של דוד היה בלי תנאי, רק ההבטחה לדור שלישי היה בתנאי כמ"ש (תהלים קלב, יא) נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך (וזה היה בלי תנאי), אם ישמרו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (שם, יב) (וזה היה בתנאי), וז"ש "אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי", אז:

(ז) "והכרתי". אז יכרית "את ישראל", שהם יומשכו אחרי המלך במעשיהם וממילא תבוטל המלוכה: "ואת הבית אשלח מעל פני". ר"ל שלא תהיה השגחתי עליו וממילא תמצאנה אותם רעות רבות וצרות, בין ישראל שיהיו למשל, ובין הבית, כי:

(ח) "והבית הזה". מצד "שיהיה עליון", וכולם יחזיקו אותם קדוש ועליון בחשיבות, ומצד זה בעצמו "כל עובר עליו ישום ושרק" על חורבנו, שלפי שיהיה המקום קדוש ביותר יגדל ההשתוממות על חורבנו. וגם ירמוז בזה מ"ש חז"ל שכל המקודש יותר שמם יותר, ומצד זה עצמו שיהיה עליון תגדל השמה והשריקה (ובדברי הימים (שם, כא) כתוב והבית הזה היה עליון) ועל ידי כן "יאמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבית הזה", אחר שכולם ידעו שהארץ והבית מיוחד לה' ידעו שחורבנו בהשגחת ה' וישאלו על סבתו:

(ט) "ואמרו על אשר עזבו את ה' אלהיהם אשר הוציא את אבותם מארץ מצרים". שעל ידי כן הפלם לחלקו ושלא יהיו תחת משטר הכוכבים והמזלות, והם החזיקו באלהים אחרים, ע"כ "הביא ה' עליהם את כל הרעה הזאת", מה שלא עשה כן לכל גוי שלא הפלם להיות תחת השגחתו ולא יגדל חרונו עליהם על שעובדים לככבים, כמ"ש (דברים ד, יט) אשר חלק ה' לכל העמים:

(י - יא) השאלות (י - טו) איך יתכן שנתן שלמה לחירם ערים מא"י להפקיע מהם קדושת הארץ שזה נגד חוקי התורה? ולמה התעורר עתה לתת לו מתנה זאת? ואיך א"ל מה הערים אשר נתת לי כמבזה מתנתו? ובד"ה נאמר שחירם נתן ערים לשלמה, ושלמה בנה אותן וזה לא נזכר בכאן. ולמה שלח לו עתה מאה ועשרים ככרי זהב? מ"ש וזה דבר המס, וספר מהבנינים שבנה שזה אינו מענין המס, והיה לו לספר ענין המס:

"ויהי מקצה". הנכון כמ"ש הרי"א ששלמה לא נתן לחירם הערים לחלוטין להוציאם מקדושת הארץ, רק באשר התחייב לתת לחירם מדי שנה בשנה עשרים אלף כור חטים ועשרים אלף כור שמן, וכן נתן לו כל העשרים שנה בעבור שנתן לו עצי ארזים כל חפצו, כאשר כלה את הבנינים רצה שלמה שישאר זה ביניהם לעולם שהוא יתן לו צרכיו בזהב ועצי ארזים ותחת חיובו נתן לו עשרים עיר בארץ הגליל ששם ארץ מבורכת, שהשדות וכרמי הזיתים יהיו משועבדים לחירם להוציא מכל עיר אלף כור חטין ואלף כור שמן. וז"ש "ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים בית ה' ובית המלך", ר"ל כל הבנינים שבנה לצורך ביתו, "יען שחירם נשא את שלמה" (ר"ל שנתן לו משאת ומנחה בכל עת) "בעצי ארזים" וכו' "ובזהב לכל חפצו", לכן "אז יתן" (ר"ל גמר בדעתו לתת לו) "עשרים עיר", שיוציא משם החטים והשמן:

(יב) "ויצא לראות את הערים". אם יוכל להוציא משם החטים והשמן ולא ישרו בעיניו:

(יג) "ויאמר מה הערים". ר"ל הלא לא יוציאו פרי תבואה כפי הצורך: "ויקרא להם ארץ כבול". ר"ל, ארץ חול שאינו עושה פירות, ונתן לו את הערים בחזרה, וזה שנזכר בדברי הימים (שם ח, ב) שהערים אשר נתן חירם לשלמה (ר"ל שנתן לו בחזרה) בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל שהם יעבדו אדמתה ויתנו העשרים אלף כורים לחירם, ועי"כ נשאר ביניהם ההתקשרות להבא, ואז:

(יד) "וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב". שהגם שלא הוצרך לשלמה ארזים הוסיף לתת לו זהב יותר ממה שנתן לו תחלה:

(טו) "וזה דבר המס". ר"ל זה היה הסבה שבעבורו "העלה שלמה" מס מישראל (כמו (יהושע ה, ד) וזה הדבר אשר מל יהושע) מפני שהיה צריך "לבנות את בית ה'" וכו':

(טז) "פרעה מלך מצרים". מכאן עד ואת בית חורן תחתון הוא מאמר מוסגר, ושיעור הכתוב שבנה את מגידו ואת גזר ואת בית חורן תחתון, וספר איך בנה את גזר והיא היתה מיושבת מן הכנעני כמ"ש (יהושע טז, י; שופטים א, כט) מפני שפרעה לכדה ושרפה באש ונתנה לנדוניא לבתו ולכן בנה שלמה את גזר:

(יז) "ואת בית חרן תחתון". ובד"ה (שם, ח, ה) נזכר שבנה בית חרן העליון ובית חרן התחתון ערי מצור חומות דלתים ובריח, נראה שבית חורן התחתון בנה שתי פעמים, שהיתה חרבה ובנה לעיר מושב וזה הנזכר פה, ואח"כ בנה אותה ואת בית חורן העליון להיות ערי מבצר וזה הנזכר בד"ה:

(יח) "ואת תדמר במדבר". כי המקום היה מדבר חול (כמ"ש בשבת ל א) שהתרמודים דרים בין החולות, והיתה "בארץ", ר"ל בארץ ישראל:

(יט) "אשר היו לשלמה". כי בד"ה (שם, ד) נזכר עוד "שבנה ערי מסכנות" (היינו ערי אוצרות) "בחמת", רק אלה ש"בחמת" היו מיוחדים אל הסוחרים להניח שם מסחרם, ופה מדבר מערי המסכנות שהיו מיוחדים לשלמה עצמו:

(כב) "לא נתן שלמה עבד". הגם שהעלה מהם מס כמ"ש וזה דבר המס אשר העלה שלמה, וכבר נזכר למעלה (ה, כז) שהיה המס שלשים אלף איש, לא היו עבדים, רק היו עושים במלאכה לכרות העצים בלבנון והיו חדש בלבנון ושני חדשים בביתו, שזה אין קרוי עבדות:

(כג) השאלות (כג) למה חזר זה שנית וכבר אמר זה למעלה (ה, ל)? ושם אמר שהיו ג' אלפים ושלש מאות והוא סותר להנאמר בכאן? ובד"ה אומר שהיו מאתים וחמשים:

"אלה שרי הנצבים חמשים וחמש מאות". וזה סותר למ"ש למעלה (ה, ל) ששרי הנצבים היו שלשת אלפים ושלש מאות, וזה יבואר לך ע"פ פי' שם שהג' אלף היו שרי חמשים לק"נ אלף נושא סבל וחוצבים בהר, והשלש מאות היו שרי חמש מאות. ובד"ה (ב' ב, טז) כתוב ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בא"י אחרי הספר אשר ספרם דוד וימצאו מאה וחמשים אלף וכו', מבואר שזה היה מספר אחר חוץ מהמספר שספר דוד, כמו שכתוב (דה"א כב) ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית, ושלמה ספר את הגרים שנוספו אחרי מספר של דוד והיו ק"ן אלף, והיו עליהם ממונים ג' אלפים וג' מאות, חוץ מזה היו הגרים של ימי דוד שהיו מכבר, והיו כ"ה אלף, והיו עליהם חמש מאות שרי חמשים וחמשים שרי חמש מאות. ובד"ה (שם ח, י) כתוב ואלה שרי הנצבים חמשים ומאתים הרודים בעם, שם לא כתוב שרי הנצבים אשר על המלאכה, ולא היו הממונים על הגרים רק הממונים על ישראל שהיו תמיד עשרת אלפים בלבנון, והיו עליהם מאתים שרי חמשים ועשרים שרי חמש מאות. וכבר הזכרתי למעלה לישב הסתירה מה שבד"ה כתוב ג' אלפים ושש מאות שבד"ה חושב ממונים על הממונים שהיה כ"א ממונה על עשר, וה"ה כאן חשיב כן והיו עשרים ממונים על הממונים ועשר שרי אלף הרי חמשים:

(כד) "אך בת פרעה עלתה". ובד"ה (שם, יא) כתיב ואת בת פרעה העלה שלמה מעיר דוד כי אמר לא תשב אשה לי בבית דוד, שם באר הטעם מה שבנה לה בית בפ"ע שהוא כדי שלא תשב בבית דוד, ופה ספר שאחר שבנה לה בית "עלתה" היא מעצמה ברצונה "אל ביתה" (כי לה לא גלה שהוא מפני שאינו רוצה שתשב בבית דוד, כי בהפך לה אמר שהוא לכבודה שיהיה לה בית בפ"ע), ולצורך ביתה בנה את המלוא (שהיה מקום פתוח רחב ידים) להיות מוגדר בשבילה לצניעות, ובתים לעבדיה ומשרתיה. ושם (שם, יב) אמר אז העלה שלמה עולות לה', משמע שזה היה בגמר בנין בית ה' שאז כבר נגמר בנין בת פרעה ובנה ג"כ את המלוא, ואח"כ העלה עולות, וכן משמע מסדור הדברים פה שכ"ז שישבה שם בת פרעה לא היה ענין הבית נשלם כי ישבה אשה בת נכר שם:

(כה) "והעלה שלמה שלש פעמים". ר"ל העולות של שלש רגלים העלו מקופת המלך על הוצאותיו, וכן "הקטיר אתו", ר"ל עם מזבח החצון הקטירו על המזבח "אשר לפני ה'" שהוא מזבח הפנימי את הקטורת, שזה היה ג"כ מקופת המלך, ובד"ה (שם, יג) מבואר שה"ה יתר קרבנות הצבור, וזה רמז פה במ"ש "ושלם את הבית", שכמו שבנה את הבית כן השלים אותו במה שנתן כל צרכי הבית והקרבנות, שבזה נשלם ענין הבית ועבודתו:

(כו) "ואני". הוא שם הכלל אניות, כמו (בראשית לב, ה) ויהי לי שור וחמור: "בעציון גבר". מבואר בד"ה (שם, יז) שכבש אז את עציון גבר ואת אילות:

(כז) "אנשי אניות". היודעים מלאכת האניות ואיך להנהיג אותם: "ויודעי הים", הם היודעים דרך הים והרוחות וכדומה, שהם מלחים וחובלים:

(כח) "ארבע מאות ועשרים". ובד"ה (שם, יח) כתוב וחמשים, השלשים היתרים שם נתן לעבדי חירם בשכרם: