מלבי"ם על ישעיהו לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · לא · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי הירדים" (הדלתות מגבילים) "הירדים מצרים לעזרה ולא שעו על קדוש ישראל, ויבטחו על רכב כי רב ואת ה' לא דרשו". כי לפעמים הגם שיבטח האדם בה' מ"מ יבקש אמצעיים טבעים ולא יסמך על הנס, וזה אין בו עון לכל אדם, רק אדם שיודע שגם האמצעיים ישיג מה' ומלומד בנסים לו יחשב גם זה לחטא, מצד הזה דבר תחלה אמר "הוי היורדים מצרים לבקש עזרה" ממצרים, "וישענו על הסוסים" שיתנו להם לצורך המלחמה שהם אמצעיים טבעיים, ולמה "לא שעו על קדוש ישראל", כי שם קדוש ישראל נקרא בו השם מצד השגחה הפרטית והאותות והמופתים אשר יעשה לצורך ישראל, והיה להם לסמוך הכל על השגחת ה' הפרטיית. אמנם יש צד שני, שלא לבד שישען האדם על אמצעיים טבעיים, כי גם יבטח עליהם והיינו שמסיר בטחונו מה' לגמרי וחושב כי הכל תלוי בכח היד ובפעולתיו, וזה חטא גדול, וזה שהוסיף כי גם "ויבטחו" בבטחון גמור "על רכב כי רב" בכמות "ועל פרשים כי עצמו מאד" באיכות "וגם את ה'" ששם ה' מורה על הנהגתו הכללית "לא דרשו" כי כחשו בה' לגמרי, וישימו כל בטחונם על עזרת בשר. ועז"א לא דרשו, כי כחשו בו בהחלט:

ביאור המילות

"ישענו יבטחו". שען במעשה, בוטח במחשבה כנזכר לעיל (ל' יב):

"ה' קדוש ישראל". שם ה' מציין בורא ומנהיג הטבע הכללית. ושם קדוש ישראל, המנוסס ומפליא ומשדד הטבע:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וגם הוא חכם", תחת שאתם חושבים לבקש תחבולות נגד גזרת ה' עליכם, הוא חכם יותר להוציא גזרתו אל הפועל, "ויבא" (המאמרים מגבילים), "ויבא רע וקם על בית מרעים, ואת דבריו לא הסיר, (וקם) על עזרת פועלי און", ר"ל הרע שגזר עליכם הביאו והוציאו אל הפועל וקם על בית מרעים שהם שבט אפרים הרעים וחטאים. ומה שאתם חושבים להסיר דבריו ולבטלם ע"י שקראתם מלכי מצרים לעזור לכם, ה' לא הסיר דבריו בעבור זה וקם גם על עזרת פועלי און שהם המצרים הגם שלא גזר עליהם רע, קם גם עליהם כדי שלא יסיר דברו אשר גזר על אפרים, והמצרים רצו להסיר דבריו ולבטלם:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומצרים", אומר א"כ אחר שהלוחם נגדכם הוא האל יתברך, וכלי הנשק אשר בידו הם מלאכי רוח עושי דברו, אם תרצו להסיר דבריו ע"י עזר שתבקשו, צריך שגם העוזר יהיה אל כמוהו, וגם כלי הנשק שלו יהיו מלאכי רוח, לא כן "מצרים שאינם אל, וסוסיהם" שבם ילחמו "אינם רוח. כי מצרים אדם וסוסיהם בשר", והלוחם נגדם הוא ה', הלא אך "כשיטה ידו מעט יכשל העוזר ונפל העזור" ממילא "ויכליון כלם יחדו". ועתה איך הסכלתם בבטחונכם על מצרים. לעמת זה אראכם מה גדול כוח העזר הבא ע"י האל להבוטחים בו שהם יושבי ציון וירושלים:

ביאור המילות

"רוח". דבר רוחני, עושה מלאכיו רוחות:

"יטה ידו". נקשר עם עליו בכ"מ, ויט ידו עליו (למעלה ה' כה):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה' אלי", מציין ישועת ה' את ירושלים בשתי פנים, כי בצד האחד למטה בארץ לא נעשה שום הכנה למלחמה, ותחת שסנחריב צר עם כל מחנהו ישבו אנשי ירושלים בטח ולא עשו מאומה, ומצד זה מצייר את ה' שוכן ירושלים "כאריה וככפיר" היושב לבטח "על טרפו", והגם שיקראו ויקבצו עליו מלא רועים לא יזוז ממקומו ולא יעשה כל מאומה, ולא יחרידוהו ממקומו לא בעבור שיחת מקולם וצעקתם, ולא בעבור שיענה ויכנע מהמונם וקבוצם הרב, "כן ירד ה' לצבא על הר ציון", ר"ל ירידתו לארץ למטה שזה מצייר ענינו בעיר ירושלים למטה היה דומה בענין זה, שישב בטח כארי, בלתי מתירא ובלתי זז ממקומו, וכן לא הכין צבא מלחמה ולא עשה מאומה, רק ישבו בטח כארי וכלביא מי יקימנו, אבל לעומת זה נשקיף ענין ה' מה שעשה למעלה במרום קדשו, בזה מדמהו במשל אחר:

ביאור המילות

"יהגה". ההגה הוא המחשבה או ענות חלושה, ולא נמצא על האריה ודומהו בשום מקום, אך על היונה (לקמן לח יד, נט א')? ולכן נראה, כי יצייר מעמד הארי והכפיר בהיותו על טרפו, שאז ידמה לנו שהוא הוגה וחושב בלבבו, שאף לו יקרה המקרה שיפגשו בו עתה מלא רועים, דעתו מוסכמת בל יחת ובל יענה, ובזה תצדק מלת אשר, ויחוס ההגיון ומחשב לארי, היא מליציית על הנראה מפעולתו:

"יחת", יפחד:

"ויענה". הכנעה, כי מן ההמון של בני אדם יצוייר שיענה הכנעה הטבעיית השתול אל הבע"ח נגד האדם, ומקולם וצעקתם יצוייר שיחת ויפחד:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כצפרים עפות", כצפור עת רוצים לגזול קנה שאז יעופו חיש קל להציל קנם, "כן יגן ה' על ירושלם", בעופו למעלה על במתי עב להציל קן רבצו, והיתה ההצלה בשתים

  • א) "גנון והציל", שהיה למגין שלא יקרב האויב אל הקן,
  • ב) "פסוח והמליט", שפסח וקפץ על מחנה האויב והמליט מידו את השלל שכבר היה בידו מכבר, וכונת המליצה שהגם שבארץ לא עשו שום הכנה טבעיית למלחמה וזה היה בבטחון שלא יקרב אל גבולם, הנה בשמים נלחמו בם בני רשף ויצילו את ציון בענין נשגב למעלה מן הטבע, וא"כ אחר שאתם רואים כי לא מצרים וסוסיהם יושיעו לכם, רק ה' הוא האל המושיע, א"כ:
 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שובו", אתם "בני ישראל! לאשר העמיקו סרה" להאל אשר העמקתם לסור מאתו, אליו שובו כי אז תושעון, כי הלא כל הרעה באה לכם רק בעבור שסרתם מאתו, ואם תשובו אליו, תדעו:

ביאור המילות

"העמיקו סרה". הסר ומתרחק מה' מהגבוה על גבוהים יסור אל עמק העמקים, אל שפל המדרגה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ביום ההוא ישליך איש את אליליו אשר עשו לכם ידיכם" והכינו לכם "לחטא" ועון וחסרון תיכף שישליכו אליליהם, אז.

ביאור המילות

"ימאסון". נעלם מלת אשר:

"ונחל". וי"ו המסובב, אז יפול אשור, כמו למעלה (ל' לב):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונפל אשור בחרב לא איש", רק ע"י ה', "וגם חרב לא אדם תאכלנו", כי לפעמים יפול האויב על ידי ה', שהוא יסבב מפלתו, אבל אחר שיפול ע"י ה', אז תאכלנו חרב אדם, כמו שהיה ברוב מלחמות ישראל שה' הפיל אויביהם לפניהם והם השמידום בחרב. כי הוא נהרג ע"י מלאך ה'. וגם אמר שנפל בחרב לא איש, כי איש כולל גם המלאך, כי נפילתו היה ע"י ה' לבדו, ונאכל בחרב לא אדם רק ע"י המלאך, שאינו אדם, "ונס לו מפני חרב", ר"ל כי הנופל ע"י ה' אין לו לנוס אח"כ בסור הסכנה, וגם אינו נותן מס אח"כ, אבל אחר שהמגפה אשר יגוף בם היה בעבור חזקיה ועמו, הוכרח לנוס אח"כ מפני חרבו של חזקיהו, וגם "בחוריו היו למס" לישראל:

ביאור המילות

"לא איש, לא אדם". איש, כולל כל יש ונמצא, וגם המלאך הוא איש ויש, והאיש גבריאל (דניאל ט' כא). ואדם, מיוחד למין האדם לבדו, כנ"ל (ב' ט'):

"למס יהיו". כמו היתה למס, ונמשך לשתים, ובחוריו למס יהיו וסלעו למס יהיה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וסלעו", הסלע שלו שהוא המבצר היה למס ע"י המגורה, אשר יעבר בו כאילו המשור והמגירה גזרה וחלקה את הסלע לחצאים, ר"ל שאח"כ נכבשו כל מבצריו, "ושריו חתו מנס" תחת שעד עתה הרימו הם נס על כל העמים למלחמה, עתה פחדו עת ראו נס מלחמה, "נאם ה' אשר אור לו בציון", מציין כאילו היה אור ישראל לאש, שהאור שהאיר לחזקיה היה אש לאכול את מחנה סנחריב עד שהאור והנוגה היה בציון ששם ישב חזקיהו "והתנור" להבעיר "היה בירושלים" העיר. שסביב לירושלים נפל סנחריב ונשרף, כאילו האור שהאיר בציון החים את התנור וכבשן האש שהוא ירושלים, אשר מחומו נשרפו מחנה סנחריב שחנו סביבה:

ביאור המילות

"ממגור". כמו אבנים מגוררות במגרה (מ"א ז' ט'), והמ"ם מ' הסבה, מסבת המגור והמשור אשר יעבור דרך הסלע:

"וסלע". הוא מקום מבצר, ושים בסלע קנך: