מלבי"ם על ירמיהו מח יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"שאנן", באר הטעם שגזר עליו ה' שיצא לגולה, כי "מואב" היה "שאנן מנעוריו" מאין מחריד מבחוץ, "ושוקט הוא" מבלי מרד בפנים כיין "אל שמריו", שהיין שמריקים אותו מכלי אל כלי ישארו השמרים בכלי הראשון והיין הוא בלי שמרים, אבל מואב נשאר על שמריו כי לא הורק מכלי אל כלי והוא עוד בכלי הראשון, "על כן עמד טעמו בו" כי היין שהוציאוהו מן השמרים יאבד קצת טעמו וריחו, לא כן היין העומד על שמריו, והנמשל שהעם שיגלו אותו ממקום למקום, ישנה מנהגיו ונימוסיו אל מנהגי ונמוסי המדינה שבא לשם, ועי"כ ישונה טעמו וריחו, ר"ל חקיו ומשפטיו והנהגתו אבל מואב לא הורק מכלי אל כלי, ומבאר הנמשל דהיינו "שבגולה לא הלך", והוא יושב בארצו מימי קדם קדמתה:

ביאור המילות

"שאנן ושקט". שאנן שלילת מטריד מחוץ ושוקט בפנים (כנ"ל ל"א י'):

"נמר". שרשו מרר ומשתתף עם תמורה שנע"ו והכפולים מתאחדים ויבא זה תמורת זה:

 

<< · מלבי"ם על ירמיהו · מח יא · >>

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.