"כה אמר ה'", יתחיל לספר הקרבנות שיקריב במאה ותשעים ימי החינוך מפסח עד שביעי לחג הסוכות, והקדים באיזה אופן יבא הנשיא לבמה"ק להקרבת הקרבנות, "שער החצר הפנימית" שהוא שער המזרחי של עזרת ישראל, "יהיה סגור ששת ימי המעשה" כמו שער המזרחי של החצר החיצונה, רק ששער החיצון יהיה סגור תמיד, ושער הפנימי יהיה סגור רק בששת ימי המעשה "וביום השבת והחדש יפתח":
"ובא הנשיא", וכשיבא הנשיא לעמוד על קרבנות החינוך "יבא דרך אולם השער מחוץ", כי בשער הפנימי היה האולם בחוץ, ויבא מן החצר החיצונה דרך אולם השער המזרחי (כי כשיבא לשער החצר החיצונה לאכל לחם שיבא ג"כ אל אולם השער, ששם האולם הוא בפנים, לא יבא מחוץ, כי השער של חצר החיצונה יהיה סגור תמיד, רק יבא לשם מבפנים דרך שער הצפוני או הדרומי (כנ"ל מ"ד ג'), אבל אל אולם שער הפנימי יבא מן החוץ, לפני התאים, "ועמד על מזוזת השער והשתחוה" כי יפתחו אז את השער, וישאר פתוח, "ולא יסגר עד הערב", והטעם שישאר פתחו כדי.
"והשתחוו עם הארץ פתח השער" יען שהוא "בשבתות ובחדשים" שאז יראו לפני ה', כמ"ש והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' ולכן יהיה השער פתוח כל היום:
"ומנחת איפה לאיל", שכן הוקבע מנחת האיל בכל ימי החינוך, "ולכבשים מנחה מתת ידו", ר"ל שלכבשים יביא ששית האיפה לכל כבש, שזה שיעור התרומה שנותנים לנשיא מן החומר, כמ"ש (מ"ה י"ג) זאת התרומה ששית האיפה מחומר החטים, ושיעור זה שנותנים לידו תרומה הוא שיעור מנחת הכבש, וכן אמר בפי' (בפ' י"ד) שמנחת הכבש היא ששית האיפה, ובפסוק ז' אמר כאשר תשיג ידו ומבואר כמו שפירשתי:
"ובבוא", אבל בעת "יבא עם הארץ להשתחוות לא יצאו דרך השער שבאו בו" רק דרך השער השני שכנגדו, שאם נכנס בצפון יצא בדרום, (ומבואר מזה דרך שער מזרחי לא יהיה להם רשות ליכנס ולצאת הגם שיפתח ביום השבת, וכמ"ש בפסוק ג' והשתחוו ע"ה פתח השער, אבל ליכנס לתוכו אין להם רשות):
"והנשיא בתוכם" אבל בעת שיבא הנשיא בתוך העם, אז יצטרך לעשות כמו העם וליכנס דרך שער נגב או צפון ולצאת בשער שכנגדו וזה לכבוד העם, כי מ"ש שהנשיא יצא דרך השער שבא בו הוא רק אם יבא לבדו:
ביאור המילות
"בבואם יבוא ובצאתם יצאו". הדין הוא שהנשיא נכנס ראשן ויוצא אחרון, ולכן על הביאה שהיא העקר והראשון אמר יבא בלשון יחיד, כפי הכלל שיסדתי בחבורי התו"ה (ויקרא סי' ר"ן), ובהיציאה שאינו יוצא ראשון ואינו עקר אמר יצאו בלשון רבים:
"ובחגים" היינו בחג השבועות שנקרא חג, על שמביאים שלמי חגיגה, "ובמועדים", היינו בר"ה ויוה"כ של ק"ץ ימי החינוך, "תהיה המנחה איפה לפר", ר"ל אז יביא פר אחד כמו בר"ח ואיפה מנחה, ואיל אחד ואיפה מנחה, "ולכבשים מתת ידו", ויביא ששה כבשים כמו בר"ח וששית האיפה לכל כבש כנ"ל (פסוק ה') (וסתם מספר הקרבנות, מפני שידענו שר"ה הוא ג"כ ר"ח ולא יגרע מר"ח):
"וכי יעשה", עתה באר תורת הנשיא לימי החול, שהגם שבחול יהיה שער הפנימי סגור (כנ"ל פסוק א') "אם יעשה הנשיא עולה או שלמים נדבה יפתח לו השער" לכבודו גם בחול, רק שאז "יסגר אחרי צאתו", כי בימי החול לא יבואו העם להשתחוות כמו בשבת ור"ח:
"ומנחה תעשה עליו וגו' ששית האיפה", שזה שיעור מנחת הכבש בימי החינוך כנ"ל, "ושמן שלישית ההין", הגם שלפי החשבון היה לו לההביא ששית ההין, כי החשבון הוא הין לאיפה וששית ההין לששית האיפה, באר שיהיה "לרוס את הסלת" ולרככה בשמן הרבה, "מנחה לה' חקת עולם תמיד", ר"ל כל מה שבארתי עד הנה הוא רק למצות מנחת החינוך, והוא רק לשעה לא לעולם, אבל חוץ מזה יביא את "המנחה" המיוחדת "לה'" אשר היא "חקת עולם תמיד" שיביא מנחת תמידין בבקר בבקר כהלכתו:
ביאור המילות
"לרס". לזלף על הסולת, מענין רסיסי לילה, שהם טפים נוטפים ונוזלים, ותרגום כרביבים עלי עשב כרסיסי מלקושא:
"ועשו", ר"ל ולא יבוטל הקרבת התמיד ע"י כבש שיביא לחינוך, כי בכל זה "יעשו את הכבש" היינו כבש התמיד, "ואת המנחה ואת השמן", כפי מצות התמיד, עשירית האיפה סולת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין, "בבקר בבקר עולת תמיד", שיבא עולת תמיד כפי מצות התורה בכל בקר, וכ"ש שלא יתבטל תמיד של בין הערבים, הרי הנביא עצמו פירש דבריו שכ"ז יהיו למלואים וקרבנות חובת היום לא יתבטלו:
"כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא", ר"ל שאין דינה כמתנה שתחזור ביובל רק כנחלה, "ותהיה לבניו" של בנו, ולא תחזור אל האחים ביובל, ומבאר הטעם כי "אחוזתם היא בנחלה", אחר שבל"ז יירש אותה לכן אינה חוזרת ביובל, וגם למאי דקיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הם עכ"פ נוטל כנגד חלקו וא"כ דינו כנחלה:
"וכי יתן", אבל "אם יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו" תשוב ביובל להנשיא, כדי "שאך נחלתו בניו להם תהיה" ר"ל שנחלתו אך לבניו, אך להם תהיה, ולא תוסב לזרים, ויש פלוגתא במתנה אם דינה כמכר לחזור ביובל, ולמ"ד דמתנה אין חוזרת ביובל נשתנה דין הנשיא בזה כמו שיבאר הטעם:
ביאור המילות
"ושבת". התי"ו במקום ה"א ושבה:
"אך נחלתו". (נחלת) בניו, ואמר אך להוציא שלא יקח נחלת העם, כמ"ש בפסוק שאח"ז:
"ולא יקח", כדי "שלא יקח הנשיא מנחלת העם", שאם יועיל מתנותיו ותוסב נחלתו לזרים יצטרך להונות את העם ולקחת נחלתם כדי להוריש לבניו, וכבר באר (בסי' מ"ה פ"ח) שלכן נתנו לו חלק בארץ כאחד השבטים שלא יצטרך להונות את העם ולקחת נחלתם, וע"י שלא יוכל לתת מנחלתו מתנה עולמית עי"כ "מאחוזתו ינחיל את בניו למען אשר לא יפוצו עמי" כמו שהיו במלכים הקודמים שלקחו שדום העם, והעם נפוצו מאחוזתם מפני פחד ומגור, אבל כשיהיה לו נחלת הארץ לא יבא לידי כך:
"ויבאני במבוא" הנה עד עתה עמד בעזרת ישראל אצל שער הצפון כנזכר למעלה (מ"ד ד') עתה יצא מן שער הצפון, והגיע אל הדרך ההולך "בכתף השער" שהוא דרך העשר אמות ששם המבוא מהקדים אל המערב לפני לשכת החמשים, שמשם יבא דרך גדר החצר אל דרך העשר אמות שלפני לשכת העשרים (כנ"ל מ"ב ט' י' י"א) ושם הכניסו "אל לשכת העשרים" (דרך האמה אחת שנכנסו לשם מצד צפון (כנ"ל שם פסוק ד').
"שהם לשכות הקודש" שנתקדשו בקדושת עזרה, וראה שבלשכת העשרים "שבצד מערב יש מקום" מוכן לבשל:
ביאור המילות
"הלשכות הקדש". כמו הארון הברית, הלשכות לשכות הקדש:
"ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם", כי היה מקום לבישול השלמים בחצרות קטרות שיתבאר בפסוק כ"א והם היו בחצר החיצונה במקצוע החצר ששם לא נתקדש בקדושת עזרה, והראהו שלבישול קדשי קדשים יש מקום מיוחד במקום מקודש כדי "שלא יוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם", הוא על צד המליצה שיוציא הקדש ממחיצתו אל העם והחול כאילו תפקע הקדושה מן הקדש אל העם והחול, כמו ולא יקדש את העם בבגדיהם:
"חצרות קטרות", ר"ל שהיו בלי תקרה מלמעלה שיצא הקיטור והעשן, "ארבעים ארך" הארך היה ממזרח למערב והרוחב מצפון לדרום וזה מוכרח שאם היה האורך מצפון לדרום, לא היה מקום ללשכת המאה כמו שתראה מדברי למעלה סימן מ"ב (פסוק א'):
ביאור המילות
"חצרות קטרות". החצר הוא מה שא"ל תקרה, והם קטורות שניכר עליהם רושם הקיטור והעשן, שהושחרו ע"י הקיטור:
"מהוקצעות". בנין הפעל. מן ואת הבית יקציע, שהוקלף הסיד מעליהם ע"י העשן והאש הבוער שם תמיד:
