מלבי"ם על יחזקאל כא יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"זעק והילל בן אדם", צוה לו שיזעק על צד החרב מחודד לטבוח טבח, ושיליל על צד הנמרט שבו אחז את החרב והיא היתה הסבה לכבוש אותם, דהיינו חרב של ישראל עצמם שהרגו זב"ז שהיא הסבה לכל הרעה, ועז"א "כי היא היתה בעמי" שעקר החרב היתה בעמי, שהיה ביניהם מגן וחרב ומלחמה והכתות הרגו זה את זה וכן "היא (היתה) בכל נשיאי ישראל" שהיא החרב שהיתה בין המלך ושריו ובין השם, כי "מגורי אל חרב היו את עמי" הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמגור של החרב, שהם הרבו להרוג בעם והי' ביניהם פחד של חרב הפנימי שהשחיתה בהם יותר ממה שהשחית האויב החיצוני ע"י המצור, "לכן ספוק אל ירך", ר"ל שעקר החרב שתספוק ותכה כף עליה, היא החרב הנתונה על הירך ששם תולה החרב (כמ"ש חגור חרבך על ירך גבור), דהיינו חרב של ישראל עצמם שתולה על יריכם היא היא שהשחיתה בם ועליה תספק כפים לקונן וליליל, לא על חרב האויב:


ביאור המילות

"מגורי". מענין מגור ופחד:

"ספק". כבר בארתי (ירמיה ל"א) שהספוק המורה על הכאת כף משתתף עם ספק מענין ספק. שבא בדבר שהיה מסופק בו תחילה ונתחדשה לו ידיעה:

 

<< · מלבי"ם על יחזקאל · כא יז · >>


דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.