מלבי"ם על זכריה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מלבי"ם על זכריה · א · >>

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קצף", תוכן דבריו, אמר להם, כי בבית ראשון קודם שהחריב את הבית והגלה את ישראל היה שולח את נביאיו השכם ושלוח והיו מזהירים ומוכיחים ומיעדים את הרעה העתידה למען ישובו בתשובה ולא יביא עליהם את הרעה, בענין שה' היה הפותח בדבר להשיבם אליו והם לא רצו, ועתה אחרי שבאה עליהם הרעה עדיין הקצף חל והגלות עדיין קיים, כי גאולת כורש לא היתה גאולה שלמה, ועז"א "קצף ה' על אבותיכם קצף", ר"ל שעדיין הקצף במציאות כי לא שב ה' מחרון אפו:


ביאור המילות

"קצף קצף". השם הנוסף על הפעל בא לתת בו איזה גדר כמ"ש בחבורי התו"ה (ויקרא סי' י"ג, בתורה אור) באורך, ר"ל שהקצף עדן במציאות:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמרת אליהם", לכן תאמר אליהם ותודיעם שמעתה לא ישלח עוד נביאים מזהירים להשיבם אליו, (כי אחרי הנביאים האחרונים נפסקה הנבואה) ומעתה צריכים הם להשתדל מעצמם לשוב בתשובה שעז"א "שובו אלי" ועי"כ "אשוב אליכם", שאתם תהיו המתחילים והמתעוררים בעצמכם לשוב:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תהיו כאבותיכם" אשר קראו אליהם הנביאים הראשונים והזהירו אותם על רוע דרכם ולא שמעו לדברי הנביאים, וראו מה עלתה להם, כי.


ביאור המילות

"דרכיכם ומעלליכם", הדרכים הם המדות ודרכי הנפש, והמעללים הם הפעולות היוצאות מהם, כמ"ש ירמיה (י"ח י"א):

"לא שמעו לא הקשיבו". ר"ל אף לא הקשיבו, שהקשבה פחותה משמועה, (ישעיה א' י' ובכ"מ):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אבותיכם איה הם", הלא מתו וספו תמו מן בלהות וצרות, "והנביאים" ששלחתי אז "הלעולם יחיו", כי נביאים חדשים לא אשלח עוד, כי עתה א"צ עוד לנביאים אחרי שראיתם שכל היעודים הרעים שנבאו הנביאים כולם באו עליכם, וז"ש.


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך דברי וחקי הלא השיגו אבותיכם", וא"צ עוד לנביא מיעד את העתיד לבא על עונותיכם שכבר באו הצרות והנם עוד במציאות, כי עדיין לא נגאלתם מרשות כורש, וגם שכבר הכרתם את השגחת ה' ואת עונשיו,

  • א) ראיתם שהיכולת בידו לענוש החוטאים, שעז"א שהלא הודו "ואמרו שכאשר זמם ה' לעשות לנו עשה אתנו",
  • ב) במה שהיה העונש מדה כנגד מדה לעומת החטא, שעז"א "כדרכינו וכמעללינו עשה אתנו", וא"צ עוד לנבואה כי כבר נפקחו עיניכם לדעת את מעשה ה':


ביאור המילות

"וחקי". גזירותי שגזרתי עליהם:

"לעשות לנו. עשה אתנו". עשה שאחריו למ"ד מציין המעשה בגוף הפעול, עשה אתו עשה עמו, מציין איכות המעשה שעשה בעבורו, ככל אשר עשה אתכם במצרים (דברים א') כי עשית חסד עם אדני (בראשית כ"ד), ואתה הגדת היום את אשר עשית אתי טובה וכו' וה' ישלחך תחת וכו' אשר עשית לי (ש"א כ"ד כ'), שההגדה הוא איכות המעשה שעשה טובה, שאין מדרך המוסר שיאמר דוד שעשה לו טובה, רק שעשה אתו ובעבורו, ושאול אמר שהתשלומין יהיה בעבור שעשה לו ממש, וע"כ ע"מ שיציין ששלם מדה כנגד מדה מכוון כפי דרכיהם שמציין איכות הפעולה, יציינו במלת אתנו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום עשרים וארבעה", מה שהגביל בנובאה זאת בפרטות היום והחדש, כתב הרי"א שבא להודיע שהיו תשעה וחמשים יום אחר שיוסד היכל ה' בכ"ד לחדש התשיעי, וכאשר נבא אז על השלמת מלכות פרס והיא נמשכה נ"ט שנה מודיע שהיה הפסק בין יסוד בית ה' עד הנבואה נ"ט ימים יום לשנה יום לשנה, וזכר שנית שם אביו ואבי אביו לומר שזכותם גרמה לו שנבא נבואות רמות כאלה:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום", כבר אמרו חז"ל [בפרק הרואה דף נ"ז] הרואה סוס אדום בחלום ברדוף קשה לו בנחת יפה לו, סוס לבן בין ברדוף בין בנחת יפה לו, כי הסוס מורה על המלחמה כמ"ש סוס מוכן ליום מלחמה, ובצד אחר מורה על הגאוה וההתנשאות, ובהיותו אדום שמורה שפיכת דמים וברדוף שמורה שרודף לשפך דם הוא אות הרצח, אבל אם הוא בנחת או שהוא סוס לבן הוא מורה על התנשאות לא על ש"ד, והנה ראה סוסים ואיש רוכב ומלאך, הסוסים הם הגבורים אנשי המלחמה, וראה סוס אדום הוא מציין גבור אחד אשר יצא להלחם על מלך פרס ולתפוס מלכות אחריו, והוא אלכסנדר המוקדני שנצח את דריוש במלחמותיו, והוא אשר ראהו דניאל בדמות צפיר העזים המנגח את האיל, וזכריה ראהו כסוס אדום שמורה על הדם אשר ישפך, והאיש הרוכב עליו הוא שר יון המנהיג אותו בכחו ובגבורתו לעשות חיל, ועז"א "ראיתי הלילה" כי כל מלך מן הד' מלכיות שעמד למשול נדמה כלילה בפ"ע, כי הצרה נמשלה ללילה, ואר"י (בפרק חלק) בקש הקב"ה להפוך העולם כולו ללילה, אבל ראה שהסוס והאיש הרוכב עליו עומד, שזה סימן טוב, ר"ל "שיעמד בין ההדסים אשר במצולה" ר"ל בין הצדיקים שימצא בדור ההוא במצולת העולם השפל, שם יעמוד הסוס ולא ירדוף לשפך דם, וכן היה שכאשר בא אלכסנדר לירושלים יצא כנגדו שמעון הצדיק ואחיו הכהנים וירד מעל הסוס והשתחוה לו ולא החריב את ירושלים ולא עשה להם רעה, ואחריו אחר הסוס הזה שהאיש רוכב עליו, ר"ל אחר אלכסנדר מוקדון, היו "סוסים אדומים שרוקים ולבנים". האדומים מורים על מלחמה, והלבנים מורים על שלום, והשרוקים הם מורכבים מאדום ולבן והוא ממוצע ביניהם, ר"ל ששרי צבאותיו שהם ירשו מלכותו אחריו היו ביניהם אוהבי מלחמה ושופכי דם, ומקצתם היו אוהבי שלום ומנוחה, ומקצתם היו ממוצעים, לפעמים לחמו ולפעמים ישבו בשלום:


ביאור המילות

"שרוקים". מנוקדות בכמה גונים כפי' המפרשים:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואומר מה אלה אדני", בקש מאת המלאך המשפיע עליו את הנבואה שיגיד לו על מה מורה המראה הזאת, "ויאמר אלי אני אראך מה המה אלה", ר"ל שבמראות האחרות אשר אראך תבין פירוש הדברים האלה ועניניהם:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויען האיש העומד בין ההדסים", שמע ששר יון שהוא התלבש אז באלכסנדר, שלכן ראהו בצורת איש, הוא ענה וקרא בקול, "אלה אשר שלח ה' להתהלך בארץ", שה' מסר המלכות הכללי אל אלה השרים ושלחם להתהלך בארץ ולכבוש ממלכות:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויען את מלאך ה' העומד בין ההדסים", שבין הצדיקים שבאותו הדור עמד אז מלאך ה', שהוא המלאך אשר מנה להשגיח על ישראל והוא עומד ושומר את ההדסים שהם הצדיקים, הודיעו להמלאך "ויאמרו התהלכנו בארץ", היינו שכבר תפסנו מלכות וממשלה על כל הארץ, "וכל הארץ יושבת ושוקטת" כי פסקו המלחמות, באשר הכל תחת רשותם, וגם רמזו לו שעתה לא יעשו רע לישראל וישראל ישבו תחלה תחת צל מלכות יון בשלוה:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויען מלאך ה'", הוא מלשון הרמת קול, באשר ראה המלאך כי לילה יוצאת ולילה אחרת בא ומלכות אחרת תתפוס ממשלה על ישראל שירעו להם מאד, כמו שהיה בימי הצורר אנטיוכס שהצר מאד לישראל, וראה המלאך שאינו עדיין זמן הגאולה, לכן קרא בקול "עד מתי אתה לא תרחם", דייק במלת אתה, למה לי הרחמים של הסוסים המתהלכים בארץ שהם המלכיות למה תרחם לא אתה בעצמך "את ירושלים", הלא כבר "זעמתה זה שבעים שנה" כבר הגיע עת הגאולה:


ביאור המילות

"אתה לא תרחם". כ"מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל יש בו דיוק (אילת השחר כלל ר"ע), ור"ל אתה בעצמך לא ע"י שליח:

"זעמתה", פעל ושם זעם משתתף עם השמות המורים על הקללה הבא בסבת הקצף (ישעיה כ' ובכ"מ):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויען ה' וה' ענה להמלאך דברים טובים", והודיעו שהוא לטובת ישראל עד שהתנחם המלאך, כי באמת אורך הגליות ורוב הצרות יתהפכו אח"כ לנחמות גדולות ועי"ז תהיה גאולה כללית וצדק עולמים, והנביא לא הודיע מה שאמר ה' אל המלאך כי לא צוהו לגלות:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר אלי המלאך", א"ל לבל יגלה כל אשר שמע, רק זאת "קרא לאמר", זאת תפרסם בשם ה', כה אמר ה' "קנאתי לירושלים" ר"ל כבר קנאתי על כבוד ירושלים וציון, שהוא מה שקנא בבבל והחריבה על הרעות שעשו לציון, והיה "קנאה גדולה", שלכן נחרבה בבל לגמרי והיתה תל עולם:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקצף", ועתה אני קוצף קצף גדול על הגוים השאננים שהם מדי ופרס, שהגם שאין לי עליהם קנאה כי לא החריבו המקדש, יש לי עליהם קצף על מה שבטלו בנין הבית, "אשר אני קצפתי מעט" שהקצף שאני קוצף עתה על ישראל הוא מעט, כי הגיע זמן פקודתם, "והמה עזרו לרעה", היינו מה שעזרו לצרי יהודה ובנימין שהשתדלו לבטל את הבנין והם קבלו דבריהם ונתנו פקידה להשבית בנינו וישראל עדיין בשעבוד ובבזה:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים", ר"ל לכן הוכרחתי לשוב לירושלים, שהגם שאין עתה עדיין זמן הגאולה העתידה, אני עושה זה מצד מדת הרחמים, מצד ענים וצרתם, וגם "ביתי יבנה בה", שלכן יהיה עתה בנין הבית שיהיה להם מקום להתפלל שם ולתקן מעשיהם ולהביא צדק עולמים אם יזכו. והנה בעת ההיא לא היה להם רשות רק על בנין הבית, לא לבנות חומת ירושלים שע"ז לא ניתן להם רשות עד שנת עשרים לארתחששתא ע"י נחמיה, הודיע להם כי "קו ינטה על ירושלם" לבנות גם החומה, (והכתיב "קוה" מלשון תקוה ויחול שמעתה יש להם תקוה אם יזכו מעשיהם שיהיה אחרית הזעם):


ביאור המילות

"וקו ינטה". הוא הקו שמודדים אורך ורוחב הבנין, כמו ונטה עליה קו תהו (ישעיה ל"ד י"א):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוד קרא לאמר", ועוד תודיעם דבר אחר שהגאולה הזאת אינה הגאולה האמתית, "כי עוד תפוצנה ערי", שעוד יגלו בגולה ע"י הרומיים ויפוצו שנית בעמים "ותפוצנה מן הטוב" שהיה להם בבית שני, אבל "ונחם ה' עוד את ציון" שאחרי מלחמת היונים שבטלו את עבודת בהמ"ק שזה תיוחס לציון ינחם ה' את ציון, ואחרי הגלות האחרון שיהיה ע"י הרומיים שהגלו את העם מירושלים והיתה שממה "ובחר עוד בירושלם" לע"ל שישובו בניה לתוכה:


ביאור המילות

"תפוצנה". כפשוטו שיפוצו לגולה, וערי ר"ל יושביהם:

"ציון וירושלים". כשבאו נרדפים יציין בשם ציון את המקדש ומושב המלך וכדומה, ובירושלים יציין מקום העם וההמון (כמ"ש ישעיה מ"א ובכ"מ):