מלבי"ם על דברי הימים ב כח

(א - ד) "בן עשרים." התבאר במלכים סי' ט"ז, עי"ש בפירושי:

(ה)" ויתנהו ה'". לפי המבואר במלכים ובישעיה סימן ז' צרו תחלה כ"א בפ"ע על ירושלים ולא יכלו לכבשה, וז"ש במלכים (ב' יט) אז יעלו רצין ופקח ירושלים למלחמה ולא יכלו להלחם, היינו כ"א בפ"ע, וכן אמר בישעיה (ז), ושם אמר ולא יכול להלחם, בלשון יחיד, ר"ל כ"א בפ"ע, ובכ"ז הגם שלא יכלו לכבוש את ירושלים עשו הרג ואבדון בשאר ערי יהודה, וזה הנזכר פה. ומ"ש בישעיה ויוגד לבית דוד לאמר נחה על ארם אפרים, היינו שאח"כ התחברו ארם ואפרים יחד להלחם עליו, ואז שלח אל מלך אשור כמו שיתבאר, וז"ש ויתנהו ה' ביד מלך ארם, היינו במלחמה שלחם עמו בערי יהודה, וכן ניתן באופן זה ביד מלך ישראל:

(ו - ח)" ויתנהו." סיפר מפלתם בג' ענינים, א] שהרג מהם ק"ך אלף גבורים, על שעזבו ה'. ב] שגבור אפרים הרג את בן המלך וכו'. ג] ששבו מאתים אלף לעבדים ושפחות:

(ט)" הנה בחמת ה'". ר"ל מה שנתנם בידכם הוא עונש השגחיי ע"י חמת ה'. ויש הבדל בין איכות העונשים, שבעת תגדל החמה להשמיד, מוסר אותם ביד זדים ואכזרים. ובעת שהקצף מעורב ברחמים, מסר אותם ביד אחיהם, שמטבעם לרחם עליהם. וז"ש שמצד "שהוא אלהי אבותיכם נתנם בידכם", שאב אחד ואל אחד לכולם:" ותהרגו בם בזעף". לא הרגתם באופן שאתם שלוחי ההשגחה, רק בזעף שיש לכם עליהם, לא ע"י חמת ה'. ולא בחמלה על אחיכם, רק בזעף, ולא במדת העונש שרצה ה' להעניש אותם, רק בענין "שעד לשמים הגיע" צעקתם כי לא חמלתם:

(י) "ועתה בני יהודה וכו' לכבוש לעבדים". מה שע"ז לא שלח ה' אתכם ולא חשב מחשבות שתחזיקו בם לעבדים שהוא נגד דת התורה, שגם הקונה עבד עברי שש שנים יעבוד, והגוזל עבד ענשו מבואר: "הלא רק אתם עמכם אשמות." הלא חטא יהודה כבר נתכפר וכבר קבלו ענשם, רק אתם עמכם נשארו אשמות לה' שעדן לא נתכפרו, ועתה אתם החייבים אצל ה' לא המה, ואיך אתם תכבשו אותם לעבדים:

(יג) "כי לאשמת ה' עלינו." ר"ל הלא כבר שמעתם מהנביא שיש עלינו אשמת ה', היינו עונות שאנחנו אשמים וראוים עליהם לעונש (שזה גדר האשם), ואיך "אתם אומרים להוסיף", בין "על חטאתינו" שזה יגדל מספר החטאים, בין "על אשמתנו" שבזה יגדל עלינו חיוב העונש, בשגם שהבינו שמה שעשאם לשלוחים להכות באחיהם זה מרוב אשמותיהם אינה לידם שהם יהיו המכים ויענשו אח"כ על הרצח, וז"ש כי רבה אשמה לנו ועי"כ יש חרון אף ה' על ישראל:

(יד) "השביה". מבני אדם: "ואת הבזה". מן הרכוש:

(טו) "ויחזיקו." כי הראשונים עזבו אותם מרשותם, והם החזיקו להטיב עמהם להאכילם ולהלבישם:

(טז)" בעת ההיא שלח". כבר בארתי שזה היה בעת שהתחברו ארם ואפרים ללחום עליו ביחד, ומבואר בישעיה סימן ז' שישעיה נבא לו אז שלא יירא מפניהם, והוא לא האמין ושלח אל מלך אשור:

(יז - יח) "ועוד אדומים באו." ארם היה ממזרח א"י, ופלשתים ממערב כמ"ש (ישעיה ט) ארם מקדם ופלשתים מאחור, ואדום היה מנגב ליהודה ואפרים בצפונה, נמצא שבאו עליו אויבים מד' רוחות, וכאשר שלח אל מלך אשור הגם שהגלה את ארם (כמ"ש במלכים טז) וגם הגלה מעשרת השבטים, וסלק את האויבים מרוח צפון ומזרח, נתעוררו אויבים אחרים מרוח דרום ומערב, וז"ש ועוד אדומים באו ופלשתים פשטו, זה היה אחר ששלח אל מלך אשור, ועל אויבים האלה לא התנה עמו, והפלשתים היו נכנעים בימי עוזיה והאדומים בימי אמציהו ועתה הרימו ראש, וזה היה כי הכניע ה' את בני יהודה וכו':

(כ - כא)" ויצר לו ולא חזקו". ומפרש מ"ש ויצר לו, "כי חלק אחז" וכו', שאחר שכבר שלח את הכסף הנמצא בבית ה' ובאוצרות בית המלך כנזכר במלכים, א"כ בבואו לארצו הוצרך לחלק את בית ה' בעצמו לקחת הזהב של ציפוי ההיכל וציפוי בית המלך ולתת למלך אשור, ובזה הציר לו (ויצר הוא מבנין הפעיל). ומ"ש ולא חזקו, אמר "ולא לעזרה לו", שלא עזר לו נגד האויבים החדשים שפרצו במדינתו:

(כב) "ובעת הצר לו". הנה תכלית מה שיכה ה' את העם הוא כדי שישובו עי"כ בתשובה, אבל אחז שהיה כופר בה' היה בהפך שהוסיף למעול בה' עד "שהוא המלך אחז", ר"ל נשאר ברשעו ובהוייתו מתחלה ועד סוף:

(כג)" ויזבח." מפרש איך היה זה, שאחר שהכהו ה' ע"י ארם תלה שהסבה הוא מפני שאלהי ארם עוזרים לעובדיהם, ובמלכים נזכר שכאשר הלך לקראת תגלת פלסר לדמשק צוה לעשות בהיכל ה' את תבנית המזבח אשר בדמשק ובטל את מזבח הנחושת וקצץ כל כלי ה', וזה מפני שתחלה התחיל לזבח לאלהי ארם, ואחר שהגלה אשור את ארם קירה חשב שאלהי ארם עזר לו על שעבדו, ולכן בטל את מזבח ה' מפני מזבח המיוחד לאלהי ארם: "והם היו לו להכשילו ולכל ישראל". שכאשר התחיל לבטל את מזבח הנחושת גמר אח"כ בכל הכלים:

(כד) "ויאסף את כלי בית אלהים". ולקחם לעצמו, והוציאם לחול, כי סגר דלתות ה' אח"ז ובטל העבודה, והוסיף לעשות במות להכעיס: