מלבי"ם על דברי הימים ב כט

(ג) "בשנה הראשונה בחדש הראשון". למ"ש חז"ל שעבר אז את השנה קוראהו חדש הראשון למלכו (כי לפי סברתו היה זה חדש אדר): "פתח דלתות". שהיו סגורים בימי אחז: "ויחזקם". כי נהרסו בעת שהפכו פניהם ממקדש ה':

(ה) "ויאמר להם". א] "התקדשו". בעצמכם: "וקדשו". מטומאת ע"ז, את "הבית", מן הצורות שחקק אחז, והכלים לגנזם ולעשות אחרים, כמ"ש בפי"ט. ג] "שיוציאו הנדה", שהיא ע"ז שמטמאה במשא כנדה:

(ו) "כי מעלו". תחלה מעלו ועשו הרע שעברו על התורה, ואח"כ הפכו ממשכן ה' הוא עבודת הבעל והשמש שהיו משתחוים לו למזרח, כמו שכתוב אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה:

(ז) "גם". ואח"כ סגרו דלתות האולם ובטלו עבודת בית ה' לגמרי, שזה היה סוף מעשה אחז ורשעתו:

(ח - ט) "ויהי קצף, והנה נפלו." חושב בענשם ג"כ ג' מדרגות, זעוה, ואח"כ שמה ושרקה, אח"כ נפלו בחרב, שכן יעד בתוכחה על חטא ע"ז:

(י) "עתה עם לבבי לכרות ברית." ובזה יחדש גם ה' בריתו הקודם, כמ"ש (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך וכו' ושבת וכו':

(יא) "אל תשלו". מענין שגגה או שכחה: "לשרתו." הם הלוים: "משרתים ומקטירים". הם הכהנים:

(טז) "ויבואו הכהנים לפנימה." כפי הדין בסוף עירובין שיכנסו כהנים לפנים, ולא לוים:

(יז) "וביום שמונה". תחלה קדשו הכלים והיה צריך הזיית ג' וז' ונשלם בשמונה לחדש, ואח"כ הטהרו הכהנים עצמם שנגעו בטומאה ונמשך עוד שמנה ימים, ובירושלמי אומר שמצאו גולגלתו של ארונה תחת המזבח שהיו טמאי מתים שצריך הזיה ג' וז':

(יט)" הכנו." שהכנו אחרים תחתיהם מפני שהשתמש בם לע"ז, והקדשנו אותם לגבוה:

(כא) "ויביאו פרים". הוא כעין חטאת ועולה שמביאים על העלם דבר של ע"ז כמ"ש בפ' שלח, שמביאים פר לעולה ושעיר לחטאת, וכבר גלו ראובן וגד וחצי מנשה וזבולון ונפתלי, וחשב גלות חצי מנשה כאלו נבטל השבט ונשארו ז' שבטים, וס"ל דמה דפסקינן שגוררים אחריהם יתר השבטים הוא דוקא אם ישנם בא"י, וע"כ לא הביא רק ז' פרים, ע"כ אמר "על הממלכה ועל המקדש ועל יהודה". וחשב עונם כשגגת הוראת הסנהדרין, שהיו עם אחז בעצה אחת אחר שלא מיחו בידו, והאילים והכבשים היו נדבה:

(כב)" וישחטו הבקר". אף שדם חטאת קודם לדם עולה, בהעלם דבר הדין הוא דעולה קודם לחטאת, ואגב הקדים גם האילים שהיו נדבה לבד:

(כג) "ויסמכו". כמ"ש (ויקרא ד, טו) וסמכו זקני העדה, ויסמך המלך וב' מן הסנהדרין. ולדעת ר' שמעון חמשה סומכין, ולמ"ש התרגום יונתן וכן בירושלמי הוריות נשיאי השבטים סומכים:

(כד) "ויחטאו". כי חטאת טעון חיטוי על ד' קרנות, ולמ"ש שהיו כעין קרבן העלם דבר היה צריך חיטוי על מזבח הזהב, ועז"א לכפר על כל ישראל:

(כה - לא) "ויעמד." היה זה אצלם כעין חינוך, כי כבר היתה העבודה בטלה ימים רבים, וע"כ העמיד הכהנים בחצוצרות כמו בעת חינוך שלמה ובית שני, ועז"א "מלאתם ידכם לה'", שהחינוך קרוי מילוי יד:

(לד) "ויחזקום הלוים". זה היה משני טעמים, א] מפני שהיה המלאכה רבה ביום ההוא, ועז"א "הכהנים היו למעט וכו' עד כלות המלאכה." ב] מפני שרבים מן הכהנים לא נתקדשו, ועז"א "ועד יתקדשו הכהנים". ומה שהקדימו הלוים להתקדש, "כי הלוים ישרי לבב," שלענין הקידוש היו זריזים יותר שהם ישרי לבב נפרשים מן התאוות ולבם מושל ביראת אלהים ע"פ היושר הנטוע בלבם:

(לה) "וגם". טעם ג', שהכהנים היו עסוקים בהעלאת האיברים והקרבתם שהיו רבים, א] שהעולות שכולם כליל, ולכל עולה צריך כמה כהנים, היו רבים ב] שהיו צריכים להעלות חלבי השלמים ונסכי העולות שזה א"א בלוים:

(לו) "וישמחו על ההכין." אחר שהיה פתאום ובלי הכנה באתערותא דלתתא, הרגישו שהוא ע"י אתערותא דלעילא שהכין לבם לטהרת הקדש והכין להם ריבוי הזבחים כפי שמחת היום: