מלבי"ם על דברי הימים ב יב

(א) "ויהי". העובד את ה' מאהבה בלי פניה חיצונית רק לשם ה' בלבד, הוא לא ימוש מעבודתו בשום אופן. אבל העובד את ה' לתכליתים חיצוניים וכונות אחרות, יעזוב את ה' בעת יפסקו הענינים שבעבורם עבדו. וכן רחבעם עבד את ה' רק בעבור שידע שבזה תתחזק המלכות בידו נגד ירבעם עובד עגלים, לכן בעוד שהיה ירא מירבעם עבד את ה', אבל "כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו", ע"י שבנה ערים בצורות ונפלו עליו רבים מישראל, ולא ירא עוד מירבעם, "עזב את תורת ה'". וכל ישראל ששמרו התורה ג"כ רק מפני פקודת המלך עזבוה עמו:

(ב) "ויהי". הודיע שנתקיים מה שהבטיח ה' לדוד (ש"ב ז) הוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים וחסדי לא יסור ממנו, שיתנהג עם בני דוד כאב עם בנו, שעת יסור מדרך הטוב לא יניחנו עד יושחת עד לכלה, רק יענישם תיכף כדי להחזירו למוטב, ולכן לא התנהג עמו כעם ירבעם שלא הענישו עד נתמלא סאתו שנחרץ עליו גז"ד של כליון, רק אחר שעזב תורת ה' בשנה הרביעית למלכו (כנ"ל יא, יז) תיכף אחרי "עלה שישק". וסיבת עלייתו היה "כי מעלו בה'", לא אמר כי חטאו, שלא המתין עד שירבו חטאים, רק תיכף שמעלו הוכיחם, ואז ראה שלא הועיל מה שקבץ עם רב מישראל כי הוא עלה עליו:

(ג - ד) "באלף ומאתים רכב וכו'." ולא הועילו ערי המצורות אשר חזק, כי לכד את ערי המצורות:

(ה) "ושמעיה". וגם בזה נהג ה' עמהם כאב עם בנו, שמודיעו כי הוא המיסרו ושמיסרו בעבור חטאיו, כן בא הנביא להודיעם שלא באה הרעה במקרה רק ע"י שעזבו את ה':

(ז) "וכראות ה' כי נכנעו". והודו שנענשו בצדק על חטאתם: "היה דבר ה' נכנעו". ר"ל שיש הבדל בין אם ה' מעניש דרך השחתה להנקם, ובין אם מכה דרך רפואה להשיבם עי"כ אל דרך הטוב, ויש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הקצף החיצוני המתראה, והחמה היא שמירת השנאה בלב, והעונש הבא דרך השחתה בא ע"י חמה ושנאה בלב, אבל העונש הבא דרך רפואה, הגם שהוא אף חיצוני למראית עין, ידמה כבן שאביו מכהו ומראה לו פנים של זעם, ובלבו אהבתו עליו וחושב לטובתו ולרפאותו. וז"ש אחר "שנכנעו לא אשחיתם", דרך השחתה, ובזה ישתנה העונש הזה בשני ענינים, א] "ונתתי להם כמעט לפליטה, "שאם היה דרך השחתה לא היה נשאר להם שום פליטה. ב] "שלא תתך חמתי ביד שישק", שלא יהיה העונש מצד החמה רק לרפואתם:

(ח) "כי." במה "שיהיו לו לעבדים," עי"כ ישימו לב וידעו ההבדל בין "עבודתי ובין עבודת ממלכות הארצות" וישובו אל עבודתי שהיא טובה וקלה:

(י) "ויעש". אחר שראה רחבעם שע"י הכנעתו שב חרון אף ה' ממנו, עשה לו זכר בל ישוב לכסלה כשיסור האויב ממנו: "שעשה לו מגני נחשת". תחת מגני הזהב, שיזכור תמיד שבחטאיו נלקחו ממנו מגני הזהב שהיו תפארת לו מאבותיו: "והפקיד אותם על יד הרצים." ולא עשה את המגנים לאיזה צורך, כי לא השתמש בהם בצאתו אל המדינה או למלחמה, רק:

(יא) "מדי בוא המלך בית ה'". להתפלל, שאז לא היה צריך שמירה והגנה: "באו הרצים ונשאום לפניו." למען יכנע לבבו בלכתו בית ה', שנזכר כי תחת הזהב הביא נחושת בחטאתו, ונכנע לבו:

(יב) "ובהכנעו". וע"י הכנעה זו שהראה תמיד: "שב אף ה' ממנו". ר"ל כי ההכנעה הראשונה שנכנע בעוד הצר במדינתו לא הועילה שישוב אף ה' לגמרי ושלא להענישו כלל, רק החמה שבה ממנו, אבל האף נשאר, כי נשארו עבדים לשישק, אבל ע"י שנכנע באמת גם אח"כ שזה היה ע"י פעולה מתמדת מזכרון המגנים שנשאו לפניו לתכלית זה, שב גם אף ה', עד שנפדו מעבודת שישק: "ולא להשחית." ר"ל כי לפעמים תשוב חרון אף ה' כדי להשחית, שמי שהרבה לחטוא והקשה ערפו, יסיר ה' אפו המענישו (כי האף מציין העונש), כדי שיוסיף בחטא ויתמלא סאתו ויושחת עד לכלה. אבל פה שב האף לגמרי ע"י הכנעת המלך, וגם מצד העם כי "נמצא בם דברים טובים", שבעבורם נושעו, ומצד זה:

(יג)" ויתחזק המלך". שנית: וימלך. ולא היה עבד לשישק, רק מלך בפ"ע, שהגם שעברו כבר חמש שנים ממלכותו, הלא שבע עשרה שנה מלך ונתקיים במלכותו, וגם זכות ירושלים עמדה לו כי היא העיר אשר בחר ה':

(יד) "ויעש הרע". והגם שע"י הכנעתו נתחזק במלכותו, בכ"ז לא נוכל לומר שהיה כדוד, כי עשה הרע מצד "שלא הכין לבו לדרוש ה'", באופן שהיה נדון כשוגג ומתרשל, שלא חטא מצד המזיד או הכפירה רק שלא הכין לבבו אל הטוב ולא חקר ודרש, ומצד זה לא נדון ככופר וכמזיד, ולכן חס ה' על ירושלים והשאירו במלכותו:

(טו) "הראשונים". קודם שחטא: "והאחרונים". אחר שחטא: "להתיחס". ר"ל עדו כתב ס' היחוס של בית דוד וגם הוא כתב מלחמות שהיו בין רחבעם וירבעם כל הימים, ויתר הדברים כתב שמעיה הנביא: