לדלג לתוכן

מי מרום/חלק א/הקדמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

"הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח). התורה שהיא אך טוב ואין טוב אלא תורה, עלי' מגיד הנביא מיכה בשם ד': "מה טוב" – מה המה יסודותיה של התורה; עשות משפט ואהבת חסד; חובת האברים. עשות משפט: בין אדם למקום, ואהבת חסד: בין אדם לחבירו. [ומפני שבזה החובה ביותר לעשותם דרך אהבה וחבה, אומר אהבת חסד] והצנע לכת: חובת הלבבות שהם בהצנע, כי האדם יראה לעינים וד' יראה ללבב (ע"פ שמואל א, טז), ועם אלהיך, שתהי' כל הכונה טהורה למענו ית"ש, תמים תהי' עם ד' אלהיך (דברים יח, יג). ועוד שתדרשהו להכירהו. אלהיך דייקא, לדעת אותו בסתר לבב באמת ובתמים, ונסמך זה למה שאמרו חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. (ראה סוכה מט, ב). והוא מסמן על דרישת ד' ועוזו שבאו ברזי תורה וסתריה, - ודרישה עליונה זו "ומה ד' דורש ממך" היא הנותנת עוז ועצמה וכח לנו להיות דורשים את ד', ובלא זה אין מגיעים לעשיית טוב, כמו שנאמר בדברי הימים (דברי הימים ב יב יד): "ויעש הרע כי לא הכין לבו לדרוש את ד'", ואי אפשר להגיע להיות מכלל דורשי ד' כי אם על ידי הכנה מעולה, כי לא הכין לבו לדרוש את ד'.

ולמגינת לבבינו לא רבים יחכמו להכין לבם לדרוש את ד', והחלק הזה של דרישת ד׳ באמת, הוא נעזב מאד, וכאשר כל המקודש מחבירו יותר חרב מחבירו, שכן ישראל עם קדושים לרוממותם ומשגבם הם הסובלים יותר מכל האומות, ובערך זה היא התורה הקדושה ביחס לשאר חכמות, וארץ ישראל כלפי שאר הארצות, כן הוא בחלקי התורה עצמה, שהחלק הרוחני האצילי המתגלה בסוד ד' ליראיו הוא יותר נעזב, ויש מציקים לו בין מהימין בין השמאל, מהשמאל מצד אפקירותא, ומהימין מצד המתעקשים להסתפק דוקא בצד הנגלה – של ההלכה או של האגדה – לבד, ומוצאים בהם כל סיפוק רוחם, ורוח הקודש צוחת על זה ואומרת (ירמיהו ב ח): "ותופשי התורה לא ידעוני".

יראת ד' הטהורה האמיתית היא מבוסמת ומוטעמת בנועם עליון, עדן אלהי, והיא באה מתוך היישרות כל המדות והזדככותם ברוממות טהרתם, טהרת הקודש, וביחוד ע"י קניית מדת הענוה הגדולה מכולן, שיסוד יסודה הוא לינק מן התורה ולקבל ממנה את כל מה שהיא מחנכת אותו. לא ללכת אחרי הנחות קדומות ולהשתמש בלימודם למצוא סמוכין לרצונם ולמאוייהם, שבאופן זה אין לך הליכה אחרי שרירות הלב גדולה מזו, ותורה כשמה כן היא; מורה ומלמדת. וזהו ג"כ יסוד לימוד תורה לשמה, להתפנות מכל רגשי האדם, אף היותר זכים. ולהרכין הראש כולו כלפי התורה ולהיות עומדים ומצפים להנות מאור קדשה באמת, ושמסגולת קדשה היא: "שהוא עומל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר" והכל מזדכך על ידה. ואולם אי אפשר לזכות לזה, זולת ע"י טהרת הרצון שירצה בתורה ולא שילמוד תורה וירצה אחרת. כי אז אין הרצון מאוחד עם התורה שהיא יסודו של הרצון העליון ב"ה וצריכים שיהי' הרצון של האדם מאוחד עם הרצון של התורה, אחד ולא שנים, ובזה מתדבקים דביקות שלמה עם האחד המיוחד ב"ה וב"ש לעד, ובכל זה אי אפשר להגיע בשלימות אלא ע"י הכנה לדרוש את ד' שתוכנה הוא התמסרות אמיתית לכל חלקי התורה ולרזיה וסתריה.

ולדאבון לב יש מדמים כי העיון נחוץ רק בחלק הנגלה לבד, חלק ההלכה וחלק האגדה, שבהם מוצאים מקום להתגדר להראות עוצם ידם וכוחם, שכל חכמה ותבונה, ועל החלק הרוחני האצילי חושבים שאין בו אלא ידיעה בלבד, ומכש"כ שאין בו מקום להתגדר, מה שהאמת אינה כן, שכשם שאין ערוך לשכל התורה בכלל, כן אין ערוך לשכל חלק התורה הרוחני האצילי, ואין לך מקצוע שבתורה שנאמר עליו יהב חכמה לחכימין כמו על חלק זה, אלא שלחלק זה דרושה טהרה יותר גדולה, וכי אז כל מה שמשיגים בה הם שכליים כבירים ועומקים נפלאים, הרבה יותר למעלה משכל האנושי, והם באמת מופיעים בהופעת רוח מרום ממרום.

וכמו כן ישנם כאלה שנגשים אל הקודש בלא זיכוכים של המדות וביחוד הזיכוך מרצונות עצמיים של האדם, והם בודאי טחו עיניהם מראות ומהשכיל לבותם, כי אי אפשר בשום אופן להנות מאורה כל זמן שמלובשים בבגדים בלתי טהורים וכל זמן שההרגשים אינם מזוככים והם מלאים בדינים קשים גיאות וזחיחת הלב כעס ורוגז ועצבון רוח, ומכש"כ שלא יוכלו להגיע לידי זה שהלימודים הרוחניים יחדרו לתוך עצמיות החיים שלהם, ועם הרגשתם בגבהות הדברים שהם נשארים בסדרי חייהם, כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך (ע"פ תהילים לב, ט). – ולעומת זה אם נגשים אל הקודש באימה וביראה ובזיכוך טהרת המדות, אפשר לזכות גם להביא את הדברים הנאצלים עם רום הדרת גדולתם, לעצמיות סדרי החיים להיות חי בהם ועל פיהם, ושיהיו טבועים בדם התמצית ולחלוחית העצמות ולשרות עי"ז בנהרי נחלי עדנים עדני קודש, ולקיים עפ"י העדנים הללו את כל התורה כולה לפרטיה ולדקדוקיה בעתם ובזמנם.

ואוי לנו אם נאמר כי מיעוט העסק של ישרי לב ותמימי דעת בהדרת שיבת אמונים, - בחלק הרוחני האצילי גורם לידי רעה חולה שרזי תורה נמסרים לחיצונים לחטט בהם לשם "מדע", או שהולכים חשכים ואין נוגה למו להסתכל בגנזי הרזים כבמשא של שירה וחזיון גרידא, ואף אם מתפלאים עליהם ומרימים אותם על נס אינו אלא מצד שיא שירתם, ולא מאמתיותם, ולפיכך לא יגיעו לקנות אותם קנין עצמי, והתורה חוגרת שק על כי שבויה היא בידי אלה שלא תוכל קום וגויליה נשרפים ואותיותיה פורחות ויחד עמה כנסת ישראל צועקת בחבליה (ירמיהו ד לא): "אוי נא לי כי עיפה נפשי"... ואנו איך נוכל לישב ולידום ולא נאשים גם את עצמינו כי נרפים אנו נרפים מלדרוש את ד' באמת ובתמים. להגדיל שמו הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו על ידי גילוי התורה הנגלית והפנימית גם יחד.

ובאמת מכלל רוממותם של ישראל הוא שמכל דבר שיארע בו צריך שיגיעו על ידו לידי דרישת ד' ולמצאהו. ולשיא מדריגה זו בגילוי מפולש, הגיעו ישראל למחרת יום הכיפורים, עת שנתרצה עמם הקב"ה ואמר סלחתי, שגם הגשת משפטיהם בין איש לרעהו לפני משה "וישב משה לשפוט את העם" (שמות יח, יג) – היתה מכוונת לדרוש את ד': "כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו" (שמות י"ח, ט"ו-ט"ז) . ויתרו הוא שהבין שאי אפשר להיות תמיד בפילוש גלוי כזה. וזה יבואר ביותר לפי דברינו בספר זה (להקדמתו של הרמב"ם) שבכלל צלם אלהים הוא גם הבלעות על שלו, ושגנות ההיזק ששולל ממנו הבעלות היא פגימה בצלם אלהים.

ואני העני ממעש עת אשר יסרני ד' ומשכבי הפך לחליי שעיפי השיבוני במה אקדם ד' אכף לאלהי מרום, רעיוני על משכבי סליקו ועשתונותי עוררוני להוציא לאור את המחברת הקטנו הלזו [הסובבת על דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בשמונה פרקים שחיברם כהקדמה למסכת אבות] כולה אומרת כבוד לקחת לבבות אחרי הטהרה והקדושה ולהכינם לדרוש את ד', כמו שנאמר (תהלים קה ד): "דרשו ד' ועוזו בקשו פניו תמיד" – בדברים ההולכים ומפכים מבארות מים חיים הנוזלים מן לבנון, עם כמה ביאורים בכלליות דברי קדשו של הרמב"ם והגיונותיו הנפלאים בחכמת הנפש ובדרכי זיכוך המדות וקניניהם, עם הרחבת דברים עמוקים ונשגבים המושקים בלשד השמן שמן משחת קודש אורה של תורה וסתריה, המלמדים בינה והשכל, חכמה ודעת בדרכי ה' הישרים וסדרם, לדורשי יחודו וקרבתו יחפצון – להטעימם מטעם עץ החיים וזוהר אורו.

ואם אמנם ידעתי את מך ערכי כי לא הגעתי למדה זו לדבר בעניינים העומדים ברומו של עולם, וכי דרכי החכמה נעלמו ממני בדברים הנגלים ומכש"כ בדברים הנסתרים, - בכל זאת אחרי אשר עזרני ד' ברוב רחמיו וחסדיו ופדה בשלום נפשי – תבענה לו שפתי תהילה על כל החסד אשר גמלני בזכות תפלת רבים, ואת אשר נדרתי אשלמה. ואוקה לאור חסדו כי דברי הקצרים יהיו כטל וכרביבים לכל אלה אשר ישקדו בענות רוחם על ספרי הקטן הלזה, שעמלתי בו לסדרו בלשון צח וקל. וארהיב עוז בנפשי לומר שעם היות הדברים כרדיפי מיא והעניינים משולבים זה עם זה – לא יוכלו לקנותם בהבטה שטחית כי אם אחרי העיון הדק היטב, בכל דבור ודבור ובכל משפט משפט.

והנה חלק מהדברים למדתי ברבים בישיבתנו הקדושה ישיבת מרכז הרב, מיסודו של רבינו כתר ישראל וגאונו רכבו ופרשו מרן הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ואשר בעוד אורו זרח עלינו נר אלהים טרם יכבה (ע"פ שמואל א ג, ג), קבע למודים בהישיבה גם בשמונה פרקים להרמב"ם ואחר שנגנז המאור הגדול לבית ישראל ועלה למרום הלכתי בעקבותיו, וקבעתי גם אנכי שיחות ולימודים בישיבה בפרקיו של הרמב"ם. – שם הספר "מי מרום" כאשר כתבתי בהקדמת ספר שו"ת בית זבול ח"א שכל מה שחנני ה' במכמני האגדה קראתי בשם "מי מרום" על שם אמי מורתי הצדיקה מרת מרים ע"ה, וביחוד הספר הזה הסובב על דברי הרמב"ם שודאי ששם זה נאה לו.

ואשא עיני למרום ואוחילה לאל אחלה פניו אשאלה ממנו מענה לשון אשר בקהל עם אשירה עוזו אביע רננות בעד מפעליו ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי.

החותם בעינים צפויות לישועת ד' שיראה בעני עמו וכשם שענה ליהושע במי מרום (יהושע יא) כן יעננו מהר קדשו סלה וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך ויוליכנו קוממיות לארצנו ויחוש לגאלנו ויאר עינינו בתורתו ונהי' חבוקים ודבוקים בו יתברך ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו בקרוב.

חודש סיון שנת "וזהו הספר מי מרום" לפ"ק

יעקב משה חרל"פ

בלאאמו"ר הגה"צ ר' זבולון זצ"ל