מי השילוח/פרשת משפטים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת משפטים· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. הענין שלא נאמר כאן וידבר ה' אל משה כמו בכל הצווים, אך לאשר הענין הזה מדבר במשפטים, ובענין המשפט אז אין הפרש בין גדול לקטון, כמו בעת שהמלך בא לראות ולשפוט את חייליו אז הכל עומדים שוה בהשורה ואף הראש עומד בתוך השורה. והנה כתיב (ישעיה נ"ו,א') שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה וכו'. שמרו הוא לשון המתנה והוא שלא יתרעם שום נפש מישראל על מדות הש"י, מדוע לא יעזור לו שיוכל לעבדהו בשלמות, מאחר שהוא משתוקק לזה למה לא יעזרו הש"י מיד. ע"ז נאמר שמרו משפט ועשו צדקה, היינו שידבק בהש"י בצדקה ובישרות לב ולא יתרעמו, ואז קרובה ישועתי לבא, היינו שיגלה לנו הש"י את הסדר שהיה מתנהג עמנו בגלות וישלח נחומים ונראה כי לא נאבד מאתו שום דבר הקווי והצער שסבלו ישראל בעבודתו ית'. כדאיתא בזוה"ק (שמות ק"נ:) אפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד, וכל מעשה שאדם עושה אף שנראה עתה כמעשה קטנה יתפשטה הש"י לעתיד, מאוד. והנה בזאת הסדרה מלמד אותנו הש"י איך צריך האדם לנקות ולברר א"ע, עד שמדת טובו ימשך ויתפשט אף על כל קניניו ויהיה נמצא גם בהם מדות טובות שלא יזיקו לשום אדם, וע"כ כשקנינו של אדם מזיק צריך לשלם, כי ההיזק נצמח ביען כי אין נפשו מזוכך כ"כ, לכן יוכלו קניניו להזיק או לגזול את חבירו, כי באם לב האדם מזוכך אין קנינותיו יכולין להזיק לחבירו כמו שנמצא (תענית כ"ה.) בעיזא דר' חנינא בן דוסא דאייתי דובא בקרניהו וזה דאיתא במס' ברכות [ט"ז:] עבדים ושפחות אין קורין אותן אבא פלוני או אמא פלונית, של בית ר"ג היו קורין אותן משום דחשיבא, היינו שמכח קדושת רבן גמליאל נתפשט גם על קניניו והיו ג"כ טובים.

אשר תשים לפניהם. פירש"י לפניהם ולא לפני עכו"ם ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל וכו' שנאמר (דברים ל"ב, ל"א) כי לא כצורנו וכו'. הענין הוא כך, כי יש לכל אדם חיתוך אברים שוים וצורת כל אבר ואבר שוים לכולם, ואעפ"כ ניכר ומבורר צורת ישראל אצל כל האומות, והענין הזה הוא נגד השכל, שאם יעמדו אלף גוים וישראל אחד ביניהם ניכר לכל צורת ישראל בין הגוים וזאת הוא לפלא בעיני כל העולם, וזהו כי לא כצורנו צורם, היינו אף שיש לכלם כל האברים ופרצוף פניהם שוים מ"מ כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ואויבינו פלילים היינו המשפט ג"כ כן הוא, אף שבדין זה שוה דיניהם ג"כ לישראל מ"מ אם ישראל הולך אליהם מחלל את השם, כי אין לו דמיון עם משפט ישראל בעומק כמ"ש (תהלים קמ"ז,י"ט) מגיד דבריו ליעקב חקיו וכו', לא עשה כן לכל גוי וכו'.

והאלקים אנה לידו וכו'. איתא בפרש"י ולמה תצא זאת מלפניו וכו' אלא אחד הרג שוגג ואחד מזיד וכו'. קושיית העולם ידוע שוגג הראשון איך היה, ונראה לפרש דהנה כתיב (תהלים קמ"ה,י"ד) סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים, שני דברים נאמר בפסוק הזה נופל וכפוף, היינו מי שנשרש בלבו כעס או חמדה רעה ואם ח"ו מוציאה לפועל במעשה, זה נקרא נופל, ואם עדיין לא יצא לפועל נקרא כפוף היינו שלבו כפוף ומשועבד תחת החמדה הרעה הזאת, והש"י הוא החושב מחשבות לבלתי ידח וכו', ע"כ והאלקים אנה לידו זה שהרג בשוגג אין הפירוש שכבר הרג בפועל, רק שיש לו זה החסרון בלב היינו כעס ורציחה וזה שהרג במזיד היינו שכבר הוציא לפועל והרג באמת, והקב"ה נותן בכאן לשניהם ההשלמה זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה. וזהו והאלקים אנה לידו, היינו כי דבר זה עשה הקב"ה לזכותו, כי כל זמן שמחשבתו הרע לא יצא לפועל אינו נותן אל לבו לעשות תשובה, אך עכשיו שהזדמן לידו הקב"ה שהרג אדם לפועל בשוגג, וזה שנהרג היה חייב מיתה, מתחיל להרעיש בנפשו למה אירע זאת לידי להרוג נפש בשוגג, בודאי שיש לי שורש של רציחה בלבי ועי"ז עושה תשובה.

ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת וכו'. ובפרשת יתרו כתיב להפך זכור את יום השבת לקדשו ואח"כ ששת ימים תעבוד וכו'. על פי מה דאיתא בגמרא דשבת [ס"ט:] היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת חייא בר רב אמר משמר יום אחד ומונה ששה, ורב הונא אמר מונה ששה ומשמר יום אחד. להבין הפלוגתא הזאת דהנה כתיב (משלי ד',ח') סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה. היינו סלסה שתקיף כל רצונות לבך ומעשיך בד"ת, שאם יש לך תאוה מאכילה ושתיה וכיוצא בזה תראה אם הם ח"ו נגד רצון ה' לא תעשנה, ועי"ז תרוממך היינו שהד"ת יגביהו עצמך על כל התאוות. תכבדך כי תחבקנה, ענין כי תחבקנה היינו שתוסיף עצות בכל פעם יותר בד"ת גם היא תכבדך מאוד בעיני כל, והנה שבת היינו קבלת עול מלכות שמים ות"ח בנערותו שעדיין לא נגמר הזדככות לבו, זה נקרא חייא בר רב, והוא מונה שבת תחילה והיינו מי שלא נזדכך עדיין לא יתפלל שיתן לו הש"י שום דבר מטובת העוה"ז, רק ימסור תמיד כל רצונותיו אליו ויהיה הש"י המתחיל וגם הגומר. ורב הונא היינו ת"ח בזקנותו כי שם הונא מורה שנמצא אצלו הון וקבוץ רב מתלמידים וכבר נזדכך לבו ואין בלבו שום רצונות זרות. לכן אומר מונה ששה היינו שמותר לו לשאול מאת הש"י שיתן לו כל משאלות לבו, כי ענין ששה ימים המה כח מעשיו של האדם, ומשמר יום אחד היינו שהש"י יגמור בעדו על דרך (איוב כ"ב,כ"ח) ותגזר אומר ויקם לך וכו'.

ראשית בכורי אדמתך וכו', לא תבשל גדי בחלב אמו. מצוה זו מורה על מדת מתינות וזה נקרא במדרש, גבורי כח שיוכל לעצור חמדתו וכתוב (ישעיה כ"ח,ד') כבכורה וכו' בעודה בכפו יבלענה. וציותה התורה להיות מתון ולא לאכלה רק להוליכה לכהן. לא תבשל גדי בחלב אמו, זהו מורה להיפך על מדת מהירות כאיתא בגמ' (סוכה י"ד:) כדי שיזדקר הגדי בבת ראש, ואמר הכתוב כי במקום שצריך להיות זריז לא תהיה מתון, וזהו לא תבשל היינו שלא תעכב את המהירות, וחלב מורה על מתינות כי מדת מתינות נקרא תדיר, כי תמיד טוב להתנהג בה, אך לפעמים צריך האדם למדת מהירות כמבואר בפסוק סוס מוכן ליום המלחמה וכו' [ליקוטים הושע], ואז המדה הזאת משובחת מאד יותר ממדת ישוב הדעת שהוא נקראת תדיר, ומדת מהירות בזמנה נקראת מקודש כדאיתא בגמ' (זבחים צ':) תדיר ומקודש איזה מהם עדיף וזה הענין בגמ' ברכות [כ'.] הראשונים מסרו נפשייהו אקדושת השם וכו', היינו שלהם היה נמצא מדה זאת של מהירות שהוא מדה יקרה מאוד בזמנה, שאז צריך האדם לצאת מגדר המתינות, ומחמת מדה הזאת אתרחיש להו ניסא.

ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך. הנה הכתוב מתחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, יבואר ע"פ מה שביארנו בפרשת וירא ע"פ עתה ידעתי כי ירא אלקים וכו', החילוק שבין יראת אלקים ליראת ה' כי יראת אלקים היינו שצריך לצמצם עצמו בדבר מחמת חסרונו שיש לו שלבו לא נזדכך עדיין. ויראת ה' מורה שצריך לצמצם א"ע מחמת כלל ישראל אף שאין לו חסרון בדבר הזה, ע"כ נאמר כאן ועבדתם לשון רבים היינו שתסבלו צמצום מחמת כלל ישראל, ועי"ז וברך את לחמך וכו' יברך לכ"א בפרט, וזה מה שאנו אומרים ברוך מרחם על הארץ, מלת ארץ מרמז על כלל ישראל שמתחילה הש"י מרחם על הכלל, ואח"כ מרחם על הבריות היינו על כל אחד מישראל בפרט.

עלה אלי ההרה וכו'. ההרה היינו לסוף חדוש כל המדרגות, והנה מקודם צריך האדם לעבור בכל חכמות העולם כסדר עד שבא לחכמות האמיתיות. והיה שם מורה על מקום הטהרה ושורש החיים כמו (במדבר כ"א,ט"ז) ומשם בארה היינו שבכל אלו החכמות תהיה דרך העברה, ועיקר מקומך תהא בסוף המדריגות שנקרא שם.

חלק שני[עריכה]

המרחק מפרשת יתרו לפרשת משפטים הוא מאגרא רמה לבירא עמיקתא שבפרשת יתרו כתיב קבלת התורה וקרבת אלהים והפרשה הזאת מתחלת כי תקנה עבד עברי שהלך וגנב ונתפס ונמכר בב"ד, ובאמת למה לא כתיב חטאו רק תיקונו שהפרשה מתחלת כי תקנה עבד עברי והלא לא נזכר עדיין גניבתו, אך הענין בזה כי בכאן מתחיל עולם התיקון שרומז על ביאת אדה"ר לעוה"ז לתקן חטאו, והענין בזה כדאיתא בזה"ק (קדושים פ"ג.) אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום וכו' כיון דחטא אתחשך ואזעיר גרמיה ואצטריך לגופא אחרא וכו' והיינו שבבואו לעוה"ז בלבוש הזה היה לתקן חטאו, וכן בתיקוני הזוהר (תיקון י"ט דף מ"ב.) אדם דברא ליה עלת העלות בדיוקנא דיליה סתים וגניז האי גרים דאסתלק עלת העלות, אדם תנינא חאב במחשבה, ואדם תליתאה חאב במעשה, ולכן מתחלת הפרשה מעולם התיקון מעת שבא אדה"ר לעוה"ז שזה נקרא ונמכר בגניבתו וזה נקרא כי תקנה עבד עברי.

שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם. זה רומז על ענין שמיטה שאף שעבד הנמכר בגניבתו הוא מחמת שלא יוכל לקבל מהש"י פנים בפנים בלתי דרך אמצעי, מ"מ הש"י מביט לנפש מישראל בכל מקום שהוא, ובעת שימצא בו עבודה וציפוי להש"י, שזה נקרא שנת השמיטה שרומז על עבודה, אז אין שום רשות יכול לשלוט עליו. ושנת היובל שאז שולט רצון הפשוט ואז יתעורר בלב כל נפש מישראל רצון הפשוט, לכן אין שום שיעבוד על שום נפש מישראל.

וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות. ענין שנכתב כאן לשון זה מעם מזבחי, כי יש כמה מיני זדונות וכעס, יש שהוא נכעס לשעה ועושה מעשה זדון על זה יש לימוד זכות שיצרו אנסו בהתגברות לשעתו, וכן כמה מינים כדומה, אבל כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, היינו שמכנס ומאסף כעסו לצבור כעס וזדון רב, שערמה היא לשון ערימה שעושה כרי וערימה מכעסו שקובץ ואוסף על יד על יד כדי שיתקונן בלבו כעס הרבה כדי שיוכל לבצע מעשה זדון, על זה נאמר מעם מזבחי תקחנו למות, שאף צדיק ועובד את הש"י לא יועילו לו כל זכיותיו ללמד זכות עליו, כי כעס כזה אינו חלק ישראל כלל.

זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. זה רומז גם על תפלה שהאדם מתפלל על איזה ענין טובה שהש"י יתן לו לא יתפלל בעקשות ולא יהיה נוגע לזה מאוד כי פן אין זה רצון הש"י, וזה רומז זבח לאלהים שזה השם רומז על גבורה (ומשותף גם לחול) אבל שם הוי' ב"ה רומז על עמוד האמצעי וזהו בלתי לה' לבדו, וכדאיתא בזה"ק (משפטים ק"ח.) שקרבנות אסור להקריב לשום שם רק לשם הוי' לבדו.

ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך. ראשית מורה על מובחר ובכורים מורה ג"כ על המיופה ומנוקה ומבורר ביותר וראשית ביכורי היינו עידי עידית אעפ"כ כשהם אדמתך, כשיתראה בהם שום גוון מפעולת אדם אז הוא העצה תביא בית ה' אלהיך לברר בבירורים היטיב בתפלה ועבודה וצריך לרחמים גדולים שיוטבו בעיני ה' והאדם יצליח בהם, כי כל מה שנתראה בו פעולות אדם אף שהפעולות היה ישרים וטובים מ"מ אינם מבוררים בשלימות וכמו שנתבאר בחלק ראשון (תהלים) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פ"א,ה') מה שנדמה להאדם בדעתו שכבר נגמר בחוק עוד צריך לזה משפט מה יענה אלהים.

ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. הענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי באמת כל עניני תורה ומצות אין דעת האדם משגת לעומק הכונה, כי באם היה יכול האדם להשיג עומק השורש אזי היה די בכונה לבד בלי פעולה, אכן לפי שאין דעת האדם משגת, לכן צריך האדם לפעולות שעל ידם יגמור עומק האור בלב האדם שאף שלא מדעתו נקבע אח"כ בו קדושה, ולכן אמרו תחלה נעשה שיעשו הפעולות אף בלי השגת עומק האור הנמצא בהם, ואח"כ נשמע, שבקשו מהש"י שיבינם אח"כ עומק הענין כמו אב שהולך עם בנו הקטן ומצא מטמון יקר ואמר לבנו קח מה שתוכל שאת והבן לא ידע ערך יקרותם ושאל את אביו שיגיד לו והשיב לו אביו מהר קח כל מה שתוכל ואחר שנבוא לביתינו אודיעך ערך יקרותם ולמה שיוצלחו, ועל ענין הזה תקנו לנו חז"ל בתפלת יו"ט והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך כי בזמן המועד מאיר הש"י לישראל אור בהיר שלמעלה מדעתם, ואז קצרה תפיסתם להבין ולהשיג ערך יקרות האור לכן מתפללים ישראל והשיאנו, היינו שיעמוס לנו את ברכת המועד ואח"כ בכל עת נעמיק להבין ערך יקרות האור ויהיה נקבע בלבנו, וכן בכאן אמרו נעשה קודם לנשמע, נעשה הוא פשוטי המצות בפעולות, נעשה כפי יכולתינו, ואח"כ נשמע שניתן לבבינו להבין עומק ענינם.