מי השילוח/פרשת תרומה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת תרומה· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

וידבר ה' אל משה לאמר דבר וכו' ויקחו לי תרומה. זש"ה (ישעיה מ"ה, י"ח) כה אמר ה' יוצר הארץ וכו', לא תהו בראה לשבת יצרה. להיות כי בפ' יתרו כאשר שמעו ישראל את עשרת הדברות היה נקל בעיניהם לקיימם מאחר שהמצוות הללו תלווים במעשה האדם, אך אח"כ כאשר נאמר להם פ' משפטים היינו שרצון הש"י הוא שיתפשט קדושתו ועבודתו בלבות ישראל, עד שיתפשט גם על קנינים השייכים להאדם שלא יוכלו לעשות דבר שלא כדת כמו שנתבאר בפ' משפטים [ד"ה ואלה], ועי"כ היה צעקה בלב ישראל איך אפשר להזדכך לב אדם כך. ועי"ז נתן הש"י עצה להם בזו הסדרה ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחשת ואיתא בזוה"ק (שמות קמ"ח.) שהוא נגד היסודות הנמצאים באדם, והוא שימסור האדם כל יסודותיו וכחותיו להש"י שהוא ישלוט בהם כרצונו ית', וממילא יהיו כל קניניו טובים ולא יגיע מהם שום היזק. וכענין הזה נתפרש בזוה"ק (במדבר קכ"א:) הפסוק אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, והוא כשאין הרוח חיים שלו נוטה לשום צד רק לרצון הש"י ואם יאמר האדם איך אפשר לזכך לבו כ"כ, ע"ז נאמר לא תהו בראה היינו שאין הש"י חפץ שלבו של אדם יפחד. וזה ג"כ פי' (ישעיה מ"ה,י"ח) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, וע"ז נאמר לשבת יצרה שיהיה לאדם ישוב הדעת, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים, היינו אף שהש"י חפץ שיהיה האדם צדיק ונקי בכל הענינים ויקיים כל התרי"ג מצות, עכ"ז נקרא מגיד מישרים, היינו בישרות ובנדבות לב אל האדם ונותן עצות לאדם שיבא לכל הד"ת בנקל.

ויקחו לי תרומה. איתא במדרש תנחומא [תרומה א'] כהן עם הארץ מותר לאכול על קברו תרומה. הענין בזה כי כל קדושת התרומה נמשך בעבור הכהנים שיאכלו אותה בקדושה ובאם לא היו כהנים בעולם לא היה בהתרומה שום קדושה, ולכן מצד הכהן שהוא עם הארץ לא נמצא בהתרומה שום קדושה מצדו. וזה פי' המדרש [שם] ויקחו לי תרומה לי לשמי, היינו גודל קדושת התרומה היא לפי שנפרשת לשם ה'.

ויקחו לי תרומה. הוא ע"פ מה שפרשנו בפסוק (משלי ט"ו, כ"ד) אורח חיים למעלה למשכיל [לעיל פ' וירא ד"ה וירא א']. היינו שזה העיקר והראשית בכל דבר ליתן על לבו שאורח חיים למעלה, היינו הש"י שהוא נותן חיים ורכוש לכל אדם הוא למעלה כמו דבר המונח למעלה, וזה ג"כ ויקחו לי תרומה היינו שישראל יקחו אותו ית' מרומם וראשית בכל דבר, וזה דאיתא בגמ' דסנהדרין [ק"ב:] מהיכן בעי למשרי המוציא מהיכן דקדים בישולו, הענין הוא כמו דאיתא במס' ברכות [ל"ה.] כתיב לה' הארץ ומלואה וכו', וכתיב והארץ נתן לבני אדם, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, כי ענין ברכה מורה שמכיר שיש לו אדון ומאתו בא לו ההשפעה, ואם אתה מכיר זאת אז תוכל לומר ברוך אתה לנוכח הש"י, וע"ז נאמר והארץ נתן לבני אדם. וזה ג"כ השאלה מהיכן בעי למשרי המוציא, היינו היכן הוא ההכרה בזה הככר שהש"י הוא הנותן ותוכל לומר עליו ברוך אתה, מהיכן דקדים בישולו, היינו כי כל מעשה הככר, האדם עושה בידיו הלישה והעריכה והיסק התנור ונותן כל הככר בשוה אל התנור וזה המקום שקדם להתבשל זה אינו מכח האדם, ומתחיל ליתן אל לבו, מפני מה זה המקום דווקא קדים להתבשל אין זה רק רצון הש"י, ע"כ שייך מזה המקום דווקא לברך המוציא.

חלק שני[עריכה]

"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" היינו שצוה הש"י שישראל יסייעו לו בכל ההנהגות דבר בעתו כדאיתא בספר הבהיר (השייך לקמ"ו) הרימו אותה בתפותיכם ומי הוא אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה כבדוהו כי אני שמח שיודיע שמי וממנו ראוי קלחת את תרומתי שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי מאותו המתנדב דא"ר רחומאי צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהן וכו'.

"ויקחו לי תרומה" שצוה הש"י שכל אחד יפריש לעצמו שעה מובדלת לה' בכל יום ולהתבודד בעבודת הש"י.

"ויקחו לי תרומה" במדרש (רבה תרומה פרשה ל"ג א') יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף וכו' יש בו זהב וכו' יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים וכו', היינו כי בעיני העולם הזה אין בהם שני הפכים מתאחדים כאחד כי זהב הוא יראה וכסף הוא אהבה, לכן בשורשם המה שני הפכים ובשורשם אינם מתאחדים בעולם הזה, וכן שדה היא התפשטות[1] וכרם הוא סדר כדאיתא בגמרא (ברכות ס"ג:) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אבל בד"ת נמצאים כל ההפכים ומתאחדים שם כאחד לעבוד בהם את הש"י[2].

"ועשו ארון עצי שיטים וגו' וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו וגו'" איתא בגמרא (יומא ע"ב:) (שקלים פ"ו ה"א) שלש ארונות עשה בצלאל שתיים של זהב ואחת של עץ ונתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו, הג' ארונות מרמזים על המלך וכהן גדול וצדיק יסוד עולם ונרמזו בזה"ק (יתרו ס"ז) והשנים של זהב מרמזים על המלך שהוא נגד הפנימי, וכהן גדול הוא כנגד החיצון, והאמצעי של עץ רומז על צדיק יסוד עולם שהוא המשפיע, והנה הכ"ג והמלך צריכים לבחינת צדיק, כי הכ"ג אין לו שייכות לזה העולם כל כך כי הוא עובד הש"י תמיד בעבודה נפלאה כמו שנאמר על הכהן (מלאכי ב',ז') כי מלאך ה' צבאות הוא, ויכול הכהן גדול לשכוח לגמרי מזה העולם, לכן צריך לבחינת צדיק שיקבל על ידו השפעה בעולם הזה, והמלך מחמת שיש לו כח תשוקה לקבל השפעה יותר מכפי כלי קיבולו בדעתו לקבל, לכן צריך לבחינת צדיק לקבל ההשפעה בהדרגה ובצמצום כפי שיש דעת לקבל, ולכן מדת צדיק הוא באמצע מפני שמדתו מכריע בין המלך ובין הכהן הגדול.

כל מדות הארון היו חצאים כי לקנות דברי תורה צריך לידע שחסר לו והוא עומד באמצע, ובלי דברי תורה אינו שלם, כי אין הש"י משפיע דברי תורה רק למי שמכיר שהוא חסר מהם ונצרך להם להשלים חסרונו, אבל אם רק חומד ומתאוה להם כמו לחכמה אחרת אם כן הרי גם המלאכים חמדו לה, כמו שנתבאר בחלק ראשון (מסכת שבת פ"ח) וזה היה תשובת אליהו זכור לטוב לאותו תלמיד בני לא זכה האיש לדברי תורה אלא אם כן מוסר נפשו למיתה עליה לכבוד שמיים וכו' (תדבא"ר פכ"ב) והנה אי אפשר לומר שלא היה לו כונה רצויה בזה שאמר שהוא חומד ומצפה לדברי תורה, שהרי נתגלה לו אליהו ז"ל ומסתמא כשהיה לו גילוי אליהו היה כונתו טובה רק שאמר לו שירצה לקבל התורה כמו חכמה, וכן מצינו (בתדבא"ז פי"ד) שאליהו שאל להציד בני מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות וכו' היינו שאמר לו אליהו ז"ל אם תדע שחסר לך ד"ת כמו לחם אז תבין יראת ה'[3].

"ועשית מנרת זהב טהור וגו' גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו" גביעיה הוא נגד אברהם אבינו, שהיה הראשון שפרסם את הש"י בעולם ותיקון הכלי קבלה לקבל תמיד השפעה מהש"י. כפתריה הוא נגד יצחק אבינו, כי כפתור מורה על בליטה מפורשת כענין כך שמע משה מפי הגבורה שהוא דבר בולט ומפורש, ומידת יצחק היה להסתלק מן הספק[4] רק כשראה רצון ה"י מפורש אז נכנס להדבר הזה ועשה זאת. ופרחיה הוא נגד יעקב אבינו כי הוא לא היה לו בליטה מפורשת בשום דבר יען שהיה נכלל משניהם, לכן בכל רגע ובכל מקום שפנה עצמו היה לו יראה כדאיתא בזה"ק (יתרו ע"ט.) והנורא דא עכקב וכו' לית דחילו אלא באתר דהיו שלימותא שכיח, וזה נקרא פרח דבר דק מאוד.

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עמדים" רומז אם יאונה לאדם דבר שיש בו שני הפכים ואינו יודע אנה לפנות, לזה העצה שיעמוד מצדו בשוה ויהיה שב ואל תעשה.

מה שכל הכלים נאמרו בפרשה הזאת חוץ ממזבח הזהב שכתיב בפרשת תצוה, לפי שלידת שאר שבטים נאמרו בפרשת ויצא חוץ מלידת שבט בנימין שכתיב בפרשת וישלח, כי מדת בנימין הוא ללקט מחוץ ולהכניס לתוך ישראל[5] וכן קטורת רומז על זה[6].

  1. ^ לעיל ח"א פרשת תולדות ד"ה ראה.
  2. ^ לעיל ח"ב פרשת יתרו ד"ה לא תעשון.
  3. ^ בית יעקב שמות פרק תרומה אות מ"ג, סוד ישרים שמחת תורה אות ל"ח.
  4. ^ בית יעקב בראשית פרשת בראשית אות כ"ג ד"ה והנה.
  5. ^ לעיל ח"א פרשת ויחי ד"ה בנימין, ח"א פרשת תצוה ד"ה ומלאת, ח"ב פרשת ויחי ד"ה בנימין.
  6. ^ זוה"ק במדבר קנ"א:, לעיל ח"א פרשת תצוה ד"ה ועשית.