מי השילוח/פרשת יתרו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת יתרו· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר. הטעם שנכתב כל אשר אמר בסוף פסוק, להיות נקוד בקמץ תחת המ"ם, ג"כ להורות כי גם יתרו לא היה יודע עומק דבריו עד היכן כוון רק משה הבין דבריו וזה כאשר אמר בקמץ שליתרו ג"כ נתאמרו הדברים, ולא הבין בעצמו ערך יקרותם.

ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה. ענין סגולה, היינו אוצר וכלי קיבול לקבל כל גנזי מלכים, וכן אמר הש"י לישראל שיעשה אותם כלי קיבול כדי שיניח בהם כל הטובות והברכות שיש לו ויוכלו לקבלם, וכן אמר הרב הקדוש היהודי מפרשיסחא על זה הפסוק, כי אהבת הש"י לישראל הוא בדרך דבר סגולה היינו בלי שום טעם.

כי לי כל הארץ. והנה לפי הענין היה צריך לומר כי לי כל העמים, רק אחרי אשר בחר הש"י את עמו ישראל לחלקו מאז אין לו שום עסק עם האומות ונטל מהם הבחירה ולא יתכן לקרוא להם שם מיוחד רק הם נכללים בכלל ארץ.

ויהי קול השפר וכו', משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ונלמד מזה במס' ברכות מה. מכאן שלא יגביה המתורגמן את קולו יותר מהמברך שנאמר והאלקים וכו'. והוא תמוה עיין תוספות ורי"ף שהקשו כי מזה נראה להיפך. והענין בזה כי באמת משה היה אומר עשרת הדברות לישראל אך בשורש הדבר שיוחקקו הד"ת בלבות ישראל זה היה מאת הש"י שהיה חוקק בלב כל אחד ואחד כפי רצונו ית'. וזה הענין אשר הש"י כביכול נקרא מתורגמן, היינו אחר שיצאו עשרת הדברות מפי משה לישראל חזר הקב"ה וחקק אותם בלבם, וזהו שלא יגביה המתורגמן את קולו וכו', כי באמת היה ביכולת הקב"ה לחקוק הד"ת בלבם כפי כחו ית', יותר מכח מרע"ה, אך כתיב ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, והוא שלא האיר הש"י לשום נפש יותר מלמשה רבינו ע"ה. וזהו שלא יגביה המתורגמן את קולו יותר וכו' היינו יותר ממדרגות מרע"ה.

אנכי ה' אלקיך. ולא נאמר אני, כי אילו היה כתיב אני, היה משמע שגילה אז הקב"ה לישראל את כל אורו בשלימות ולא יוכלו אח"כ להעמיק בדבריו, כי כבר גילה הכל, אך הכ"ף מורה שאינו בשלימות ורק דמות ודמיון הוא להאור שיגלה הקב"ה לעתיד, וכל מה שישיג האדם יותר עמקות בד"ת יראה שעד עכשיו היה בחושך. וע"ז מרמז היום והלילה, היום היינו שהש"י פותח שערי החכמה לאדם והלילה היינו שלא ידמה האדם שהשיג הכל בשלימות, כי כל מה שהשיג הוא כלילה נגד היום הבא אחריו וכן לעולם, וממילא הכל הוא לילה נגד האור שיפתח הקב"ה לעתיד. וזה שנסמך מאמר לא תעשה לך פסל ואיתא בזוה"ק (שמות פ"ז:) משום דכתיב פסל לך ע"כ נאמר לא תעשה לך פסל ולא תעביד לך אורייתא אוחרא. והענין בזה כי מלת פסל הוא דבר מחותך במדה וקצב ובהשלמה בלי חסרון שום דבר בעולם וזאת אינו נמצא רק בתורת מרע"ה, אבל בשכל אנושי אין באפשר לתקן דבר כזה בשלימות הגמור, כמו דאיתא (בגמ')[רות רבה פרשה ג',ב'] שאמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניא גם אני יכול לעשות תורה כמשה וגזר שלא יבערו אש ג' ימים ובתוך כן ראה עשן יוצא מבית אחד והשיב לו הקיסר כי שר אחד חלה והוכרח להתיר לו. והאמנם כי גם אצלינו הדין ע"פ תורתנו הקדושה כי פקוח נפש דוחה שבת, אך החילוק כי המחלל שבת ע"פ פקוח נפש אינו מתנגד לתוה"ק, כי גם זאת נצטוינו שפקוח נפש ידחה שבת. וכן בכל מקום שהוא עת לעשות לה' נרמז הציוי של הפרו תורתך ולכן התורה כוללת כל הרפתקאות שיעברו, ואורה מקיף כל האופנים וכל ההתהוות שאפשר להתהוות, וזה אין בכח שום אדם לעשות, וזה שמפרש בזוה"ק על לא תעשה לך פסל היינו במצות עשה, וכל תמונה הוא במצות ל"ת, כי לא נגלה לאדם שום דבר עד תכליתו.

אנכי ה' אלקיך. בזוה"ק איתא ועץ החיים הוא ברזא דחמש חמש, וזה ג"כ הענין בעשרת הדברות, אנכי הוא מקור החיים, ה' היינו גבורה והוא המהווה כל, אלקיך היינו מדת אמת אשר הש"י מנהג בה את עולמו, אשר הוצאתיך מארץ מצרים היינו שתדע אף בעת שיהיה לך איזה צער חלילה לא תקצף נגד הש"י, מבית עבדים היינו שלא תהיה משוקע בהטובה, וגם אח"ז נאמר שאל תדמה כי הדברים האלו שאמרתי לך בנקל הם לעשותם, לא כן כי צריך לזה ברורים גדולים, וזה נגד זה נאמר, לא יהיה לך הוא נגד אנכי שלא תחשוב כי נמצא גוון חיים חלילה חוץ ממנו. אחרים הוא נגד ה', היינו גוון גבורה. על פני, הוא נגד אלקיך דהיינו גוון אמת והוא רק לפנים לא מן האמת האמיתי. לא תעשה לך פסל וכל תמונה, הוא נגד אשר הוצאתיך מארץ מצרים. מבית עבדים, הוא נגד אשר בשמים ממעל וכו', כי שמים וארץ וימים הם עיקר בנין העולם, וגם נמצא בעולם תאוה וכבוד, כי קנאה הוא נכלל באלו השנים כי לאלו הוא מקנא, והם ג"כ חמש כנגד החמש האמורים למעלה. לא תשתחוה להם, היינו שלא תהיה כפוף תחתם. ולא תעבדם, היינו שלא תרצה להיות מושל עליהם. ויש ג' מדרגות, עולם שנה נפש, וכנגד כל אחד יש רזא דחמש, כנגד עולם והוא מקום, הוא מה שדברנו ע"כ. וכנגד שנה היינו זמן הוא ג"כ ברזא דחמש חמש היינו פסח הוא נגד אנכי, שבועות הוא נגד ה', סוכות הוא נגד אלקיך, ר"ה ויוה"כ הם נגד אל קנא שם אל מורה על חכמה, קנא פי' כעס היינו שכעסו הוא בחכמה. נפש היינו אדם יש ג"כ רזא דחמש והם, אבות ובנים שלשים רבעים ולאלפים. הרי הכל ברזא דחמש חמש והבן כי עמוק הוא.

אנכי ה' אלקיך. הנה במציאות האדם נמצא ה' כחות והם, הרהור, מחשבה, רצון, מעשה, דבור. אם המעשה בא לאדם כסדר הזה שמתחילה בא בהרהור, ואח"כ ירדה למחשבה ולרצון, אז יהא בטוח שהמעשה הזו הוא מרצון הש"י ונצמח ממקור החיים, אך אם בא לאדם הסדר הזה, שמתחילה בא רצון ללב ואח"כ ירדה למחשבה אז צריך המעשה הזו ברורין, כי אולי גוף צמיחת הרצון נולד בו מאיזה נגיעה מחמדת עוה"ז. והנה נגד אלו ה' כחות נתנו עשרת הדברות לברר אלו הה', כי גם עשרת הדברות נחלקו לחמש נגד חמש לכל דרגא חמש, נגד מצות עשה ולא תעשה. אנכי הוא נגד הרהור כי בעוד הדבר בהרהור, אין לו ידיעה כלל רק כמי שיש לו חשק לעשות מה ואינו יודע עדיין מה יעשה, ואף לקטנים שאינם בני דעה יש להם הרהור ובעת שהאדם ישן ג"כ יש הרהור רק בלי הכרה ותפיסה בשכל ונגד זה היה הדבור אנכי נגד מצות עשה, כי אנכי כולל כל המצות עשה של תורה שרצון ה' שוכן בתוכם, כי במצות לא תעשה שהם סור מרע יש לאדם תפיסה בשכל, אבל מצות עשה שהוא מקום הש"י אין שייכות לאדם שום תפיסה ושכל בו. אח"כ נאמר לא יהיה לך היינו שלא תחשוב שיש הוי' אחרת ח"ו בעולם חוץ ממני, וזה נגד המחשבה. לא תשא את שם וכו' היינו שלא תדחה לשום דבר בעולם לחשבו לחנם, כי יש בכל דבר שברא הש"י ניצוץ קדושה רק יש בו פנימיות וחיצוניות ותדע לברר הטוב מן הרע, והפסוק הזה ג"כ נגד המחשבה והם שני פסוקים אחד נגד מצות עשה של המחשבה והשני נגד ל"ת של המחשבה. זכור וכבד נגד המעשה, לא תרצח ולא תנאף נגד הרצון, ומה שכתוב המעשה קודם לרצון, כי באם ח"ו יחטא האדם במעשה יקדים לחקור ולתלות במחשבה והיינו בשורש החיים שלו וצריך לעשות תשובה לרפאות את שרשו ולא יתלה החסרון בהרצון, כי הרצון יוכל להיות שאחרים הכניסו לו. לא תגנוב ולא תענה הם נגד הדבור שהצטרכות הדבור הוא רק להתחברות לזולתו שלעצמו אין צורך בהדבור כלל, והתורה היא בכל העולמות, ולמעלה מזה העולם, פי' לא תגנוב היינו שלא תמנע ד"ת מן תלמידו (סנהדרין צ"א:) וזה שייך אף במלאכים כמ"ש ומקבלין דין מן דין, כי במלאכים יש ג"כ מדרגות ומי שהוא במדרגה גבוה יש לו תקופות יותר ממי שהוא קטן ממנו. ולזה הקטן יש לו יראה יותר ע"כ מקבלין דין מן דין, ולא תענה הוא להיפך מלא תגנוב שלא להרבות דברים ע"כ אלו הב' הם נגד העשה ול"ת שבדיבור. לא תחמוד הוא הל"ת שבהרהור ושייך אצל אנכי, אך שאם היה האדם נשלם בבירר ההרהור בשלימות לא היה צריך להתברר בשאר המדרגות, ע"כ לא יוכל לכתוב אצל אנכי הל"ת של הרהור רק אחר שמתברר במחשבה ורצון ומעשה ודבור אז יצא ההרהור מבורר ולכך נכתב באחרונה.

בפסוק אנכי נמצאו כל האותיות חוץ מאותיות ג"ז ח"ט ס"פ"ק. ג"ז מורה על ההתחלה שהאדם מקבל עליו עול תורה כמו גר שבא להתגייר צריך למעט כל הנאותיו ולהזהר אף בדקדוק מדברי סופרים וזהו גז לשון גזיזה. ואח"כ ח"ט היינו שצריך שמירה על קיום המצות מבלי לחטוא. ואח"כ ספ"ק היינו שצריך שימצא בו יראה בנסתרות לבו.

זכור את יום השבת לקדשו וכו' ויום השביעי שבת לה' אלקיך. הענין שנאמר כאן שני פעמים שבת, כי כל התרי"ג מצות נקראים שבת כדאיתא בזוה"ק (שמות פ"ח:) מאי שבת שמא דקוב"ה. והיינו כשבא לאדם חשק לעשות רצון הש"י מה שצוה לעשות ולהזהר ממה שציוה שלא לעשות וכאשר נתן זאת אל לבו נאמר זכור את יום השבת וכו', ואח"כ כשבא לאדם שכחה והעלמה מרצון הש"י ועשה מה שעשה נאמר ששת ימים וכו'. היינו כשמתרחק מן יום השבת ושוכח ח"ו את ה', בא עוד יום השבת ומחזיר ונותן אל לבו לראות מה שעשה ועי"ז בא הצעקה גדולה ללבו ואמר מה עשיתי, ואין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בה, (גיטין מ"ג.) ואז נותן לו הש"י עצה לזה הקרבנות שמכפרין וזה שנאמר אח"ז כבד את אביך וכו'. היינו שלא תתלה החסרון שלך בהולדה ותנקה עצמך ולא תצטרך לקרבנות, רק תתלה החסרון בך ותביא קרבנות ויכופר לך, והיינו כבד את אביך.

לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא וכו' מזבח אדמה תעשה לי וכו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. אלהי כסף היינו גוון אהבה והתלהבות יותר מכפי מעמדך כי אין חברותא כלפי שמיא ואין הש"י מאהב את האדם רק אם האמת אתו, ואלהי זהב היינו גוון יראה יותר מכפי מעמדך, רק מזבח אדמה תעשה לי, אדמה היינו פשיטות כמו שהוא בלבבך. בכל המקום אשר אזכיר וכו', אזכיר הוא מלשון בירר היינו בכל מקום שאני אברר שהיתה התחלת הנקודה שלך בלב לשם שמים, אז תיכף אשלח לך ברכה וברכתיך.

ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה וכו'. כל הלבבות של ישראל נקראים מזבחי, וזהו לא תעלה וכו', היינו שלא תתגאה על שום נפש מישראל, וזהו אמרו אשר לא תגלה ערותך עליו היינו שלא תבוא עי"ז לידי בושה שאם תתגאה על שום אחד אז סופך שתרד מדרגה למטה הימנו והוא יעלה על מקומך, כמו דאיתא בגמרא (מגילה ט"ז:) על מרדכי שבתחילה היה נמנה בחמישי ואח"כ בששי.

חלק שני[עריכה]

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיה מ"ה,כ"ה) בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. הענין בזה כדאיתא בגמ' (פסחים פ"ו.) הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וכו' בנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש. שזה מורה שעיקר הוא חשק ורצון הלב, כי אף אם האדם עוסק בדברי קודש אם לבו בל עמו שפתוח לחול היינו שתשוקתו וחשק לבו הוא פתוח לחול בזה לא בחר ה' כי רחמנא לבא בעי, וזה האדם נקרא תוכן חול, אבל אם האדם עוסק אפילו בדברי רשות, אך אם כונתו שעל ידי זה יוכל לעבוד את השי"ת ונקרא בנויות בחול, אך מחמת שחשק לבו פתוח לקודש נקרא תוכן קודש, ואיתא בזה"ק (יתרו ס"ט.) וכלהו הוו מסתכלין ביתרו דאיהו חכים ורב ממנא דכל טעוון דעלמא, והיינו שיתרו ע"י חכמתו השיג זאת שאין לשום דבר חיים ועיקר בלתי השכל הנעלה שהוא מהשי"ת ובכל דבר צריך האדם סייעתא דשמיא, ומחמת זה השתוקק מאוד לדבק בישראל, ואף שבנינו היה בחול כי לא היה מזרע ישראל, אכן חשק לבו היה נקרא פתוח לקודש ותוכו קודש, וכן בכל הגרים אם רצון לבם מבורר לשם שמים אז נקראו גירי צדק. וזהו בה' יצדקו רומז על הגרים, שאם רצון לבם להתדבק לישראל לשם שמים באמת אז יצדקו בה' שנקראים גירי צדק, ואם עוד אינם מבוררים שרצונם באמת אז אין מעשיהם נחשב לכלום. אבל על ישראל נאמר ויתהללו כל זרע ישראל, שיעקב אבינו פעל זאת לזרעו, שאף שעדיין אין כונתם מבוררת עוד, מ"מ לא ידח מהם נדח, שהשי"ת יברר שכל עסקם שלא לשמה לא היה בלתי שעל ידי זה יבואו לעסוק לשמה, וכדאיתא בגמ' (פסחים נ':) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וזהו ויתהללו, היינו שבזה יתפארו כל זרע ישראל, כי אף שעוד אינם מבוררים בשלימות מ"מ נכללו בכלל זרע ישראל, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (פ' ואתחנן) על פסוק וצדקה תהיה לנו כדאיתא בגמ' (ראש השנה ד'.) שבישראל הנותן צדקה בשביל שיחיה בנו הוא צדיק גמור ובעכו"ם הוא רשע, יען שהשי"ת מעיד על מעמקי לב ישראל שפתוחות לקודש ותוכן קודש, וזהו שמתרגמינן וצדקה תהיה לנו וזכותא תהא לנא שישראל הם זכים בשורשם ובעומק לבם, וזה שאיתא בגמ' (ראש השנה ו'.) כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף שזה נראה כאונס והקרבן צריך להיות לרצונו, אכן יען שלפני השי"ת נתגלה מעמקי הלב שרוצה בעומק הלב ליתן הקרבן, אך על הלבוש יש לו מניעות, אבל כאשר יאמר גם בשפתיו הרי ברו כתוכו ופיו ועומק לבו שוים זה נקרא לרצונו.

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה וגו'. כתיב (תהלים קט"ו,ט"ו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. כי בצורת אדם תתיחס כל הבריאה ושמים בעולם הוא נגד מחשבה, וארץ הוא נגד המעשה, ועל הגוון נתראה שהמחשבה הוא ביד השי"ת ששולח המחשבה להאדם, והמעשה הוא ביד האדם שהרשות נתונה, ועל זה נאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, אכן אם האדם מכיר שבאמת גם המעשה היא ביד השי"ת ואומר לה' הארץ ומלאה, ומבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו, אז משלם לו השי"ת שכרו מדה במדה ותולה גם המחשבה בהאדם, ועל ענין הזה נאמר (רות ב',י"ב) ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (מגלת רות) שזה הוא משכרתך שלמה שהשי"ת יעיד שאפילו תחילת המחשבה שבאת לחסות בה', שזאת נתראה שלא היה מאתה להתקרב אל ה' אך החוסה בה' ומכיר שכל המעשים הם מהשי"ת, לכן מעיד השי"ת שכל התחלת המחשבה היה ג"כ מצדו, וזה נקרא משכרתך שלמה, וזה שאיתא במדרש (רבה שיר ג',כ"א) ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי כמו שנתבאר בחלק ראשון (שם), ועל ענין הזה נאמר וישמע יתרו, אף שהתחלת השמיעה לא היה מצדו רק הש"י שלח לו זה השמיעה, אכן מחמת שהיה לו הכרת השי"ת ורוב תשוקה להתדבק בישראל והכיר שלה' הארץ ומלואה, לכן כתיב וישמע יתרו שהשי"ת נתן לו ברוב רחמיו שכרו בשלמות שתלה גם תחילת השמיעה שהיה מצדו.

וישמע יתרו. במדרש (רבה יתרו כ"ז,ה') הה"ד (משלי י"ט,כ"ה) לץ תכה ופתי יערים וכו' לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו, לץ הוא שמלוצץ על דבר אמת, ופתי הוא המאמין לכל דבר ובאמת שניהם אינם טובים, אכן על הלץ נאמר תכה, שהוא לא יגיע לדעת חסרונו לתקנו, אחר שהוא מתלוצץ על כל דבר אמת ואינו שומע כלל אכן הפתי היינו שמתפתה מכל דבר, זה יוכל לקבל האמת ולהגיע לתקן שורש חסרונו, ולכן על עמלק נצטוינו למחותו, כי לא יצא ממנו שום טוב, אכן יתרו שבקש לדעת תכלית הטוב, רק מתחילה האמין בעכו"ם והבלים ואח"כ כשראה רוממות השי"ת אמר עתה ידעתי כי גדול ה' ונתגייר.

וישמע יתרו. הענין שנכתב בתורה פרשת הגר קודם מתן תורה, להורות שאם ירצה האדם לקבל ד"ת צריך למסור עצמו להשי"ת בכח גדול ולהתהפך מהיפוך אל היפוך, כמו הגר שבא לדבק עצמו אל עם לא ידע מתמול שלשום בני אב ואם ורק רצונו למסור נפשו להשי"ת לגמרי ולחסות תחת כנפיו, כמו שמבואר בחלק ראשון (מגלת רות) ואח"כ משפיע לו השי"ת דברי תורה.

וישמע יתרו. הענין שנכתב בתורה ביאת יתרו קודם מתן תורה כמו שכתיב (ישעיה נ"ז,ט"ו) כי כה אמר רם ונשא וגו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו' ואיתא על זה בגמ' (מגילה ל"א.) כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו, היינו אף שהשי"ת נקרא רם ונשא שהוא מרומם ומנושא אף על כל צבאי מעלה, מ"מ שוכן את דכא ושפל אשר ישתוקק להארת פניו, וזה רומז ביאת יתרו להתגייר אף שהיה פחות ממדרגת זרע ישראל מ"מ בגודל תשוקתו נתקרב אל השי"ת מאד. ומכל שכן מי שהוא מזרע ישראל וישתוקק להארת השי"ת, יהיה השי"ת נמצא לו עוד יותר, ולכן ביאת הגר הוא הכנה לקבל ד"ת, כי אחד מהסיבות המונעים לקבל עליו עול תורה הוא מחמת התרשלות שנכנס בלב האדם שחושב אדם ערכו וכדאיתא במדרש (רבה ואתחנן פ"ב,ט"ז) באלו הפנים אנו חוזרין להקב"ה, לכן נכתב מקודם וישמע יתרו, שאף שאיתא בגמ' (זבחים קט"ז.) שיש מ"ד שיתרו בא אחר מתן תורה, מ"מ נכתב זאת קודם מתן תורה, להראות עד היכן כח התורה להחזיר לטוב, עד שאפילו יתרו שלא היה מזרע ישראל והיה מרוחק ביותר, כדאיתא במכילתא שלא הניח ע"ז שלא עבדה, מ"מ כיון שהשתוקק באמת, זכה שיאמר פרשת מתן תורה בפרשה הזאת, וכמו שכתיב (תהלים קמ"ה,י"ח) קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת, וזה מורה שעיקר הוא התשוקה וכמו שכתיב (דה"א כ"ח,ט') אם תדרשנו ימצא לך, ובכח הדברי תורה להחזיר למוטב כל נפשות שנתרחקו, כמו שכתיב (ישעיה נ"ז,י"ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב, וזה שהיה שמו יתרו, שעל זה רמזו בברכת אהבת עולם, חמדה גדול ויתירה חמלת עלינו, היינו מלבד שאהבתנו אהבת עולם נודעת לנו בחמלה גדולה ויתירה שגם נפשות שנתרחקו יכולים להתקרב להשי"ת ולקבל ד"ת, ושם יתרו רומז על חמלה יתירה, שנתפשט האור להאיר גם להרחוקים, ולכן זאת הפרשה הוא הכנה לקבלת התורה.

ויבחר משה אנשי חיל. לא הביט על כל הארבע דברים שאמר יתרו, רק על אנשי חיל. כי אנשי חיל רומז שמכירים שמצד עצמם אין להם כח לעשות חיל רק השי"ת נותן להם כח ולכן נקראו אנשי חיל, כי זה הוא עיקר החיל שמכיר שמצדו אין לו, לכן מושיע לו השי"ת שכוחו נקרא על שמו ויגיע כפו ובזה נכללו כל הארבע דברים.

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. היינו מה שנענשו מצרים הכל הוא מחמת אהבתכם כי קודם שנבחרו ישראל נענשו העכו"ם על חטא עצמם, כמו בדור המבול שכתיב (בראשית ו',י"ב) והנה נשחתה, וכן דור הפלגה ואנשי סדום, אבל מפני שאומה אחת משלה על חברתה לא נענשו, אבל משנבחרו ישראל נענשו כל מי שמעיק להם בפרט, וכן כל פרטי מעשיות כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, וכמו אבימלך שנענש על מה שהעיק לאברהם, וכן פרעה על ששיעבד בישראל.

ואשא אתכם על כנפי נשרים. הענין שנאמר נשרים לשון רבים, כמו שכתיב (שמואל ב' כ"ג,ג') מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת ויגש) שנמצא תקופות בלב הבעל תשובה, אף שעבר על דברי סופרים שזה נקרא אדם צדיק, ואף שעבר על דברי תורה שזה נקרא יראת אלקים, מ"מ יש לו תקופות והתנשאות, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, ולכן גם בכאן נאמר נשרים לשון רבים שהשי"ת נותן התנשאות להבעל תשובה על אלו השנים, נגד מושל באדם צדיק הוא דברי סופרים ונגד מושל יראת אלקים הוא דברי תורה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ח,א') לדוד אודך בכל לבי נגד אלקים אזמרך, היינו נגד התורה והמצות, וזה שמסיים שם כי הגדלת על כל שמך אמרתך, שמך נקרא התורה שהוא שמותיו של הקב"ה, ואמרתך מורה על מה שכתיב (תהלים ל"ה,ג') אמר לנפשי ישועתך אני, והיינו שהשי"ת הגדיל על ד"ת את אמרתו, שאמירה הוא בלחישה שהשי"ת לוחש באזני הבעל תשובה שישועתך אני, שאף שעבר על דברי תורה מ"מ אין לך דבר שעומד בפני התשובה והשי"ת מאיר לו אחר כן שמעולם לא יצא מרצונו כלל, וכענין מעשה דבת שבע שאיתא בזה"ק (הקדמה ח':) דאזדמנת ליה בת שבע מיומא דאתברי עלמא, וזהו כי הגדלת על כל שמך אמרתך, שזה התקופות היה לדוד המלך ע"ה.

ואשא אתכם על כנפי נשרים. זה מורה על התנשאות שאין לשער בתפיסת האדם, ואבא אתכם אלי תרגומו וקריבית יתכון לפולחני כענין שכתיב (ירמיה י"ג,י"א) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו', היינו שעבודת השי"ת יהיה דרך ישראל. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי, היינו שיעבדו את השי"ת בשמחה ובאמונה לכוון עומק רצונו ית'. ושמרתם את בריתי, שתזהרו מאוד במצות לא תעשה, כי במצות עשה יש קדושה מאוד בעשיתו לכן בזה נתראה השמחה והתקופות שיש בעומק, אבל במצות לא תעשה שרומז על יראה, וביראה כתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם, היינו שעל הגוון לא נתראה בזה השמחה רק היראה, לזה כתיב ושמרתם את בריתי כיון שישמרו ויצמצמו עצמם על כל גווני לבושים יראו שגם בזה תוכו רצוף אהבה. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, היינו שושלת יחוס, ויחוסם יתחיל מהשי"ת בעצמו, כי השי"ת הוא אביהם, ומהשי"ת ישתלשל הקדושה דרך האבות עד לנו, וכן בפרט כל נפש מישראל מקבל מהשי"ת קדושה המיוחדת לנפשו בפרט. וגוי קדוש, שגם על הגוון יהיו ישראל מפוארים בגדרים שיתגדרו כרצון השי"ת. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, היינו שאלו הדברים כוללים דברים הרבה.

ואבא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקלי וגו'. בפסוק הזה מראה השי"ת לישראל גודל אהבתו, ונותן להם עוז ותעצומות בקרבם להשי"ת. אם מלך בשר ודם יזמין למקוראיו איש אחד הלא לא ישוה לו כל תענוגי העולם בהיותו נחשב ונקרא לבוא לפני המלך, מכל שכן שהשי"ת הזמין את ישראל במאמר ואבא אתכם אלי, הלא כל חמדת תבל כאין נגד זה בראותינו אהבת ה' אותנו, ומכל מקום נאמר אחר כן ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, כענין שאיתא במדרש (רבה קדושים כ"ה,א') בני אם תקח אמרי (משלי ב',א') אם יש לך זכות קח אמרי כי תיבת אם רומז על זה, וזה ועתה, אף שעתה יש לך תקופות מאוד מזה שכתיב ואבא אתכם אלי, מכל מקום צריך אתה לרחמים, אם שמוע תשמעו היינו כשיהיה לך זכות תשמע בקולי, ולשמור את בריתי, ותמיד אתה צריך להתפלל לפני השי"ת ליישר אורחותיך כמו שכתיב (מלכים א' ח',נ"ה) אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו וגו' והיה לבבכם שלם עם ה' אלהינו.

במדרש (שיר השירים על פסוק עד שהמלך במסבו) ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר וכתיב כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם ישנו להם ישראל כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצר א"ר יודן אפילו פורטענא לא עקץ בם בא הקב"ה ומצאן ישינים התחיל העמיד עליהם בקלאנין הה"ד ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים והיה משה מעורר לישראל ומוציאין לאפנטי של מלך מלכי המלכים הקב"ה הה"ד ויוצא משה את העם לקראת האלהים וכו'. הענין בזה כי נתינת התורה לישראל היה בלי שום הכנה ואתערותא מצדם כי כעת שיש לנו תורה ומצוות, לכן כעת ההכנה ואתערותא הוא מכח התורה, אבל בהתחלת נתינת התורה לישראל שהשי"ת רצה לגלות לישראל את אורו לכל אחד כפי מדרגתו, לכן אם היה אז איזה הכנה מצדם, אם כן לא היה קבלת התורה רק כפי אתערותא דלתתא, ומה נחשב כל מה שיכול האדם להשתדל ולעשות הכנה הלא מעט הוא. וזהו כוונת המדרש שהיו ישראל ישינים כל אותו הלילה עד שלא היה להם שום פנאי להכין עצמם מצדם רק משה היה מעוררם צאו וקבלו התורה, וזה שכתיב (ישעיה מ"ח,ה') ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי צום, היינו ואגיד לך מאז אף בטרם באת בהכנה שלך בהשתדלותך אז השמעתיך, פן תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי צום, שלא תאמר שבהשתדלותך היה קבלת התורה, לכן ואגיד לך מאז בלי שום אתערותא מצדך רק מצד השי"ת לבד.

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. הנה כח ארץ מצרים הוא הפסולת של השבע מדות הגלוים, שנדמה להם שיש בידם כח לעשות חיל, ובעת שהיו ישראל משועבדים להם היו ג"כ מעט משוקעים בזה הדמיון, וזה היה עיקר גלותם, והוציא אותם השי"ת מזה הגלות, שהראה להם שעיקר הכח הוא בהשי"ת, וכל עוד שידמה האדם שיש לו איזה דמיון לומר כוחי ועוצם ידי, שיש לו הויה בפני עצמו, אפילו בעניני תפילות ועבודות, אז הוא עדיין בשעבוד הגלות ואינו בן חורין, וזה היה העסק להשי"ת בצותו לישראל מצות פסח ומצה ושאר עבודות, שיראו כח השי"ת, עד שהגיעו לז' של פסח, שאז ראו מפורש כח השי"ת, ובלעדו לא יעשה שום פעולה, ועדיין לא היו מבוררים בשלימות, עד שבררו עצמם בימי הספירה בכל המ"ט מדות מזוקק שבעתים, ובכל יום ויום הכירו יותר שהשי"ת הוא הנותן ואין זולתו והסירו מהם כל דמיון, וזה דאיתא בזה"ק (בשלח ס"א:) בקדמיתא כד נפקו ישראל ממצרים עאלו בנהמא דאקרי מצה כו' (ושם דף מ"ו:) ובגין ההוא יובלא עלאה אתעכבו חמשין יומין לקבלא אורייתא, והנה ביציאת מצרים היה על הגוון אתערותא גדולה מצד ישראל, כמו שכתיב (שמות ב',כ"ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם וגו' וישמע אלהים את נאקתם, שצעקו אל השי"ת מגודל שעבודם והשי"ת הוציא אותם, וכן הוא בכל נפש ובכל ענינים שרואה שאינו מבורר בהם ונאחז בכמה טעותים ודמיונות, אז ירעים בצעקתו אל ה' שהשי"ת יאיר פניו אליו, כי מאחר שבדברים הללו אין בכח אדם ופעולותיו לברר עצמו לזאת צועק להשי"ת שהוא יושיע לו, וזה דאיתא בגמ' (ב"מ ס"א:) שלזה נזכר יציאת מצרים בפרשת רבית וגבי ציצית ובמשקלות אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור כו', והיינו שדברים הללו אין בדעת האדם לבחון רק השי"ת בוחן בזה ואחר שמושיע השי"ת להאדם יכול האדם לטעות ולדמות שע"י פעולותיו הסיר מלבו הדמיונות, אבל באמת אין פעולות האדם מושיעים לו כלום, רק השי"ת לבדו מושיע לו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (דה"א כ"ט,י"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, אכן האדם מצדו יכול לדמות לו שבכח תפלתו עורר את הישועה מגאולת מצרים, כי על הגוון נדמה שהצעקה היה מצד ישראל, כי במתן תורה אז ראו ישראל מפורש שלא היה שום אתערותא מצדם, וכמבואר בחלק ראשון (מסכת שבת פ"ו.), וזה דאיתא במדרש (שיר השירים א',נ"ו) שינה של עצרת עריבה (וכמבואר בענין הקודם), ולכן כשבאו אל הר סיני והאיר להם השי"ת אור בהיר שהכירו שאין בכח אדם לפעול מאומה, ואז באו אל השלימות הגמור שראו אור השי"ת מפורש, וזהו דאיתא במדרש (רבה יתרו פכ"ט,ט') כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו שרפים לא אמרו קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלהיך, היינו שהשי"ת השתיק אז כל הכחות, עד שהאיר להם באור בהיר ומפורש שאין להם שום כח, ואפילו תחלת הצעקה שהיה להם במצרים לא היה להם מצדם, רק שהשי"ת שלח להם התעוררות תפלה לצעוק להשי"ת, וזהו שהתחיל השי"ת במאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, היינו שכמו שקבלת התורה הכירו שלא היה מצדם כלל כן יציאת מצרים לא היה מצד התעוררותם בתפלה, רק אנכי ה' אלהיך שהוציאך ממצרים וששלח לך כח תפלה והתעוררות להתפלל, וזה בעצמו נקרא קבלת התורה, כשרואה הארת השי"ת מפורש שכל כחו הוא מהשי"ת אפילו התעוררות תפלתו.

לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו'. לא תשתחוה היינו שלא תהיה כפוף תחת איזה דבר שהוא מתנגד לרצונו ית' רק תתגבר על כל אלו הדברים שהם כחות זרים ותשוקות זרות, ולא תעבדם שלא תעשה מהם עבודה להש"י בהכניסך לנסיון כדי שתתגבר על יצרך ובזה תעבוד הש"י על זה בא האזהרה לא תעבדם. וכמו שאיתא בגמ' (ע"ז י"ז:) א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא וכו' א"ל מנא לך הא ופירשי ז"ל מנא לך הא, דסמכת אנפשך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצר הרע, מזה מוכח שאדם אסור להכניס עצמו בנסיון ואפילו אם מכוין שעי"ז יתרבה כבוד שמים בהתגברו על היצר וזה הוא לא תעבדם, ושאני רבי חנינא ורבי יונתן שהיו בטוחים שהדברי תורה שיש בהם תשמור אותם כדמסיים (שם בגמ') (ע"כ סמך עצמו ע"ז ולא הלך אפיתחא דע"ז משום דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה ומוקמינן בעבודה זרה כדאיתא בתוס' (שם ד"ה ניזיל) והראשון היה רוצה יותר ללכת אפיתחא דע"ז מלהכניס עצמו בנסיון).

כבד את אביך ואת אמך. איתא בזה"ק (קדושים פ"ב.) שאב ואם רומזים על מחשבה שבראש ורצון שבלב, וזה שציונו הש"י לכבדם שאם האדם ידע בנפשו שהוא מבורר מאוד בלי שום נגיעה אז לא ידחה את המחשבה והרצון שלו רק יכבדם.

לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו'. בזה"ק (יתרו צ':) א"ר יוסי (חגי ב',ח') לי הכסף ולי הזהב, אע"ג דלי הכסף ולי הזהב לא תעשון אתי כלומר אותי, הענין בזה כסף מורה על אהבה וזהב מורה על יראה וזה אע"ג דלי הכסף ולי הזהב, היינו שאהבה ויראה המה דברים יקרים שעובדים בהם את הש"י אעפ"כ לא תעשון אותי שלא יעשו גוון בו ית', היינו ברצון הפשוט אין בו שום תפיסה, ומסיים (שם) בזה"ק אמר ר' יצחק כתיב (ירמיה י',ו') מאין כמוך ה' גדול אתה וגו' גדול אתה, היינו לי הכסף, וגדול שמך בגבורה, היינו לי הזהב אלין תרין גוונין לא מתחזיין ולא מתפארן בר כד אינון גליפין באתר חד באן אתר אתגליפו בישראל, כאן אתחזו גוונין לאתפארא כד"א (ישעיה מ"ט,ג') ישראל אשר בך אתפאר. היינו שאהבה ויראה ביחד אי אפשר בשום ענין ביחד רק בעבודת הש"י כמו שאיתא בס' הישר לר"ת ז"ל.

לא תעשון אתי אלהי כסף. כסף רומז על תשוקה וכח התשוקה הוא חלק שחלק הש"י לאדם אבל אצל הש"י לא ידמה האדם שהש"י יש לו תשוקה שאדם יעבוד אותו ומתפעל ח"ו מעבודת האדם מצד עצמותו, כי מלכותו היה קודם שנברא העולם ולא ישיגוהו שום שינוי ותמורה וזהו לא תעשון אתי אלהי כסף. וזהב מורה על רכוש וזהו ואלהי זהב לא תעשון לכם, שלא ידמה האדם שיש לו איזה כח מצד עצמו, כי האדם מצדו אין לו רק התשוקה והש"י יש לו כל הקנינים ולה' הארץ ומלואה ואין עוד מלבדו. מזבח אדמה תעשה לי היינו פשיטות הגמור.

לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' מזבח אדמה תעשה לי. ובאמת הלא כבר כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אכן זה מורה שלא יעבד כמצות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך יראה ואהבה וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד להשי"ת במדת אהבה ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו, וזהו מזבח אדמה תעשה לי מזבח רומז על קווי, ואדמה רומז על פשיטות היינו שתקווה לה' בפשיטות ויעזור לך השי"ת.