מטפחת ספרים/פרק ד
| מטפחת ספרים |
|---|
|
|
א. והואיל ונכנסתי בתגר זה, משום הצלת נפשות, המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ועל בעל הקורה ליכנס בעביה אני פי מלך שמור, הגו סיגים מכת״ב ויצא לצורף כלי חמדה גנוזה גמרא נגמור, עת הזמיר לכרם חמד הגיע זמורתא לזמור, ואציעה הנה מה שמצאתי שם בעצם הזוהר מעורבים דברים תמוהים וזרים, הלואי אמצא רופא מומחה יעלה ארוכה למבוכה, אומן גדול יקרא, ושכר הרבה יטול מאת הבורא, וחכם גדול יקרא, שקיים דברי חכמים, בזה יעשה חפצי, כי חפצתי צדקו, גם אני אודהו כי תושיע לו ימינו, מלחמה בו לא אגרה, מי יתן ואמצאהו אענדנו לי עטרה.
ב. עתה אוסיף לערוך טענותי בקצת דברים קשים מרים מובלעים בתוך מים מתוקים וצלולים של גוף הספר הקדוש, מים חיים קרים זרים, ואלה הם:
ג. בחלק א׳ (דף י״ג ע״א) פקודא תמינאה ומהאי גדפא אתפרש אל תרין אומין אחרנין, דאנון קריבין ביחודא לישראל. נראה לי ברור שכוונתו על ב׳ אומות אדום וישמעאל, ואמר זה לפי שמאמינים בתורת משה, ועליה יסדו אמונתיהם, וקרובים הם אלינו בכמה שרשי האמונה כגמול ועונש, ועולם הבא וכדומה, ובפרטות אומת ישמעאל קרובה לישראל באמונת היחוד. הנה לפניך שבימי בעל ספר הזוהר כבר היתה אמונת מוחמד הישמעאלי בעולם (שנתחדשה בימי אמוראים אחרונים על״ב), כי קודם זמן זה היו כל הישמעאלים עובדי אלילים גמורים, ככל יתר גוי הארצות.
ד. (דף י״ד ע״ב) בסיום הקדמת הזוהר, ארז״ל תלתא אינון גרמין בישין לגרמייהו כו׳ תליתאה מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא כו'. והאריך בעונש עצום המגיע למדליק נר עד דמבדילי ישראל בצלותא ומבדילי על כסא כו'. וזה נראה כסותר דברי בעל תלמודנו שעל פיו אנו חיים, שאומר, דהוו אמרי המבדיל וסלתינן סלתי (שבת ק״נ ע״ב), וכך נפסק בסוף סימן רצ״ט, ולא חשו לו גם האחרונים שראו דברי ספר הזהר, וכן בדין, שאין חוששים לו בדינים ופסקי הלכות, לא להקל ולא להחמיר כנודע, (עיין שאלת יעבץ ח״א סימן מ״ז). ותו קשיא דהא לא סגי דלא אדליק מקמי הכי, וכדאיתא בתלמודא קם שמעא אדליק אבוקה משרגא לאבדולי, אם כן איך אפשר זה.