מטפחת ספרים/הצעה
| מטפחת ספרים |
|---|
|
|
הצעה
[עריכה]בעזר המלמד לאדם דעת[1], אשר ממנו כל חכמה וידיעה נובעת, וכל חקירה והשגת האמת מאתו נשפעה, נפש עמל עמלה לו[2] לרדוף הצדק והיושר בעיון שכלי בו נושעת, אור אלהי עליה מופעת, בו אשען להעלות על ספר הדברים הזרים שנמצאים בספר הזהר רעיא מהימנא ותקונין, מפוזרים אחת הנה ואחת הנה[3], אשר היו צפונים בלבבי זה שנים רבות, ועתה מקרוב (בהתרגשות המינין בפאדליע צר וסביב הארץ[4] נושף על שונאינו). פה, צוה ה' ליעקב סביביו צריו[5], להתגרות בם מלחמה (ככתוב: "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם[6]"), הציקתני רוח בעני[7] לעמוד על משמרת ה' לעשות סייג לתורה[8]. ובית מושב עיר חומת[9] אש דת, לא נתתי שנת לעיני ותנומה לעפעפי, שלא ידבק מום בכפי, בחנני כותב אצא ידי חובתי, נגד עמי ולאומי אנשי אומתי ובני אומנתי, העירני החפץ האלהי המניע הראשון בעל הסיבות יתעלה היודע עת לכל חפץ ותנועה מנעת, ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. ויאמר אלי קום כי עליך הדבר על בעל הקורה להכנס בעביה, הגו סיגים מכת"ב צרוף בעליל לאר"ש הרם המכשול מדרך עמנו וסקל המסלה בל יכשלו בהם רבים ונוקשו ונלכדו בטרם יבינו סירותיהם אטד ולא ידעו כי הרעה אליהם נוגעת.
גם אגלה דעתי בענין המחבר ספרים קדושים נעלמים הנ"ל, ואם לא יכולתי לברר באמת מי הוא בירור גמור, מ"מ נתברר לי שאיננו רשב"י התנא, אשר יחסוהו אליו הסופרים מעתיקי הספרים הללו, אחר אשר היו גנוזים במטמוניות ימים רבים, ועל המעיין המשכיל לשקול דברי חקירתי זאת בפלס תכונתו לידע אם היא מכרעת, כי ראיתי השעה צריכה לכך (כאשר זכרתי בשכבר בספרי "שבט לגו כסילים", את אשר נדרתי אשלמה, ישועתה לה'), מאחר שהעזו פניהם ככלבים המינים המתועבים החצופים הארורים כת ש"ץ שר"י המרשעת לתלות סרחונם בספר הקדוש הנ"ל כאילו היה בעוכרם מאתו באה הצרה להם, והם לא ידעו כי נפשם מצורעת, נפש רשע אותה רע הבא לטמא פותחים לו, דבר ה' הוא כי ישרים דרכי ה' וגו' ופושעים יכשלו בם.
מה אדבר ואומר ולבי נכמר ומעי חמרמר, מ"ש מלומד נוצרי משוגע לזכות את האפיקורוס צורר ישראל שחיק טמיא הידוע בצעדים, בל אשא שמו על שפתי, איך מכנה את בעל ספר הזהר ורשב"י ביחוד שערת בשרי תסמר, בלי שלום בעצמי מר לי מר ועיני דומעת, לכן נתן ה' בלבי להסיר המכשלות את הרשעים, לתקן את המקולקלות שברשות הרבים, לנכש עשבים המרים שעלו בשדי חמד ספרים קדושים הנ"ל בסבת סופרים ומעתיקים ששלטו באותה חמדה גנוזה שהפיצו זרע אחר בכרם נטע שעשועיו של הקב"ה, כי עת לעקור ועת לטעת.