מטה אפרים אורח חיים תר
סימן תר בטור ובשולחן ערוך
סעיף א[עריכה]
כשיבוא לביתו מבית הכנסת, לא יעשה קידוש מיד, עד שידע שהכל מתוקן לסעודה ויהיה יכול ליטול ידיו לסעודה. ולא יפה עושין מקצת בעלי בתים, שמפסיקין בין קידוש לסעודה בהרבות שיחה או להעלות עשן וכיוצא בו, כי אז אף ידי קידוש לא יצא; אלא כשיודע שלא יוכל לאכול מיד, אזי ימתין עם הקידוש, ויאחז צדיק דרכו והילוכו בקודש שלא להפסיק מדברי קדושה, וילמד או יעיין בספרים המדברים בקדושת היום עד שיגיע עת האוכל, יקדש ויאכל מיד. ואם הוא צמא לשתות, או איזה צורך אחר שצריך לקדש מיד, אזי ישתה אחר שתיית הקידוש עוד רביעית יין, או יאכל מיני תרגימא שחייב עליהם ברכה מעין שלוש, ויצא בזה ידי קידוש במקום סעודה:
סעיף ב[עריכה]
אם ליל שני במוצאי שבת, אין אומרים פזמונים והזכרות אליהו כדרך שאר מוצאי שבת, משום כבוד יום טוב (עיין סימן רצה ובתוספת שבת שם). ומקדש יקנה"ז, פירוש: ברכת פרי הגפן, וקידוש, וברכת מאורי אש, וברכת "המבדיל" כו' "בין קדושת שבת" כו', ואחר כך ברכת שהחיינו. ואף על פי שנוהגים בקידוש של שבת ובהבדלה לומר בעמידה, אבל יקנה"ז (יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן) יש לו לומר בישיבה (עיין אליה זוטא ואליה רבה סימן רצו). וכן בכל מוצאי שבת או יום טוב לא ישתה מכוס שמבדיל עד שישב, אפילו אינו תלמיד חכם, ומכל שכן אם הוא תלמיד חכם, שגנאי הוא לתלמיד חכם שיאכל או ישתה עד שישב:
סעיף ג[עריכה]
מי שאין לו יין וצריך לקדש על הפת, יאמר יקנה"ז גם כן על הפת. ואם יש לו בערב יום טוב כוס של יין אחד, יקדש בו לילה ראשון של ראש השנה שהוא ליל שבת גם כן, ויאמר יקנה"ז בליל שני על הפת:
סעיף ד[עריכה]
הש"ץ שאומר יקנה"ז בבית הכנסת יכוון שלא לצאת בזה, ואומר יקנה"ז בביתו. ומשום שבברכת מאורי אש יכוון לצאת, ידלג בביתו ברכה זו, ובני ביתו שלא יצאו מברכין לעצמן ברכה זו; כי בלא זה נוהגין שאין סומכין על המבדיל, ומברכין כל אחד לעצמו:
סעיף ה[עריכה]
לפי שיש אומרים דשני ימים טובים של ראש השנה, שהוא קדושה אחת – אין לומר שהחיינו בליל ב', ולכן יש לחוש ללבוש בגד חדש או להניח פרי חדש בשעת הקידוש, ויכוון שיצא בברכת שהחיינו זו על לבישת הבגד או אכילת הפרי גם כן. ואם אין לו בגד או פרי, אף על פי כן יאמר שהחיינו, כי העיקר כדעת הסובר דצריך לומר שהחיינו גם בליל ב'. ואין זה נוהג [אלא] רק בראש השנה, אבל בשאר יום טוב שניה של גליות אומר ברכת שהחיינו לכתחילה בלי בגד או פרי חדש כלל, ששני הימים שני קדושות הם:
סעיף ו[עריכה]
אם מניח פרי חדש לצאת בו מספק ברכת שהחיינו, אז תיכף אחר ששתה מכוס של קידוש, יברך על הפרי ברכה הראויה לה ויאכל מיד הפרי. והעולם נוהגים שכל אחד מבני הבית נוטל מן הפרי חדש ומברך עליו ברכה הראויה וברכת שהחיינו. ובאמת שאין צורך בדבר, כי עיקרו לא בא אלא להסתלק מספק ברכה. ואפשר שעושין כן לסימן טוב לחידוש השנה. ויש ליזהר שהפרי יהיה נגמר בישולה. ובמדינות אלו שאין ענבים מצויים, ומביאים ממקומות אחרים ענבים, ועל הרוב הם בוסר, אין ליקח אותם, שיש בהם משום ספק ברכה, שאין ידוע אם הגיעו לפול הלבן, וכל שלא הגיע מברך בורא פרי האדמה, כמו שנתבאר בסימן ר"ב. וגם שהם חמוצים עדיין, ואין לאכול דברים חמוצים בראש השנה, וגם כי מה שלא נגמר פריו אינו סימן טוב, וכמו שאמרו לעניין נובלות. ולכן יש ליזהר ליקח מה שנגמר פריו וטוב למאכל:
סעיף ז[עריכה]
אותן הנוהגים ליטול ידיהם קודם קידוש ולקדש בין נטילת ידיים להמוציא, לא יאכל הפרי עד אחר שיאכל פרוסת המוציא. מכל מקום יברך ברכת הפרי, שאינו בא מחמת הסעודה:
סעיף ח[עריכה]
אם יש לו תירוש חדש ויין ישן, מצוה לקדש על היין ישן; וגם התירוש יהיה עומד על השולחן, ויתן עיניו בו בשעת ברכת שהחיינו, ואחר ששותה מכוס של קידוש ישתה מן התירוש גם כן, ואין צריך לברך עליו כלל, שנפטר בברכת הגפן ושהחיינו שבשעת קידוש. ומי שנוטל ידיו קודם קידוש, אין לו לשתות מן התירוש עד אחר שיאכל פרוסת המוציא:
סעיף ט[עריכה]
מי שכבר אכל ענבים, אין מברך שהחיינו על התירוש; וכן מי שאכל תירוש אין מברך שהחיינו על הענבים, כמבואר בסימן רכ"ח (ועיין באליה רבה שם). ולכן יקח בליל ב' דראש השנה פרי אחר:
סעיף י[עריכה]
אם דרכו לקדש קודם נטילת ידיים, שאז אוכל הפרי אחר הקידוש, אם אוכל כזית – צריך ברכה אחרונה קודם נטילת ידיים; ואם אינו אוכל כזית, אין צריך ברכה אחרונה. וצריך ליזהר כשאוכל ענבים שלמים עם הגרעינין, שאז יש אומרים שאפילו על ענב גרגיר אחד. וכן שאר פירות שלמים, אפילו פחות מכזית צריך ברכה אחרונה. ולפיכך צריך ליזהר שלא לאכל 'בריה', דהינו פרי שלמה, פחותה מכזית, כדי שלא לבוא לידי ספק ברכה אחרונה. ולכן כשאין לו ענבים הרבה שיוכל לאכול מהם כזית, יאכל הענב בלא הגרעין. וטוב ליקח הגרעין קודם ברכה, או למעך אותם, שאז בטל מהם דין בריה:
סעיף יא[עריכה]
מי שרוצה לצאת ידי הספק של ברכת שהחיינו על ידי לבישת בגד חדש, אין לו לקנות בגד חדש מוכן בשלמות ולעכבו בידו ללובשו בליל ב' בשעת הקידוש, לפי שמן הדין, כשקונה בגד חדש מוכן, יש לו לברך בשעת קניית הבגד; רק אם קנה מה שאינו ראוי ללבישה, והוא נותנו לאומן לתופרו לעשות ממנו מלבוש והוא שמח בו כשלובשו, שאז חיוב הברכה בשעת לבישה. לכן אין לעשות לעצמו בגד של ארבע כנפות, לפי שהציצית הוא צריך לעשות מערב יום טוב, ואז בשעת עשיית הציצית יש לו לברך כמבואר בסימן כ"ב. אלא יעשה בגד אחר חשוב, שיהיה שמח בלבישתו, ויברך בשעת לבישה ברכת "מלביש ערומים" כמו שנתבאר סימן רכ"ב, וברכת שהחיינו יכוון לצאת בקידוש. אך אם הוא בגד שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק ומנעלים ואנפילאות, אין מן הדין לברך שהחיינו, כמבואר סימן רכ"ג, ואין זה מסלק הספק ברכה; וצריך בגד חדש חשוב, שהברכה הוא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בלבישתו:
סעיף יב[עריכה]
אם קנה בגד מתוקן ללבישה ולא בירך בשעת קנייתו, יכול הוא ללובשו עתה לצאת ידי חובת הספק; אלא שלכתחילה אין לעשות כן, להשהות הברכה מאז עד עתה:
סעיף יג[עריכה]
בשעת ברכת שהחיינו לא יכוון על הבגד או פרי חדש בלבד, אלא יכוון על שמחת יום טוב שהגיע עכשיו ועל שמחת הבגד או הפרי שהגיע לו השמחה עכשיו:
סעיף יד[עריכה]
גם בליל שני טובלין פרוסת המוציא בדבש ואומרים יהי רצון, כמו בליל ראשון. וכן כל שאר עניינים של הסעודה האמורים בליל ראשון נוהגים בשני:
סעיף טו[עריכה]
לפי ששני ימים של ראש השנה קדושה אחת וכאילו שניהם יום אחד ארוך, לפיכך ביצה שנולדה ביום ראשון של ראש השנה אסורה בשני, וכן מה שניצוד או נתלש ביום ראשון, אסור בשני, אף על פי שבשאר יום טוב אינו כן; לפי שבשאר יום טוב, שני הימים שני קדושות הן:
סעיף טז[עריכה]
אינו יהודי המביא ביצים ביום ראשון, ומסיח לפי תומו שנולדו מאתמול, והאינו יהודי אינו יודע שנולד אסור ביום טוב לישראל, מותר לסמוך עליו. וכן אם הביא אותם ביום שני ומסיח לפי תומו שנולדו מערב יום טוב, מותר לסמוך עליו, אפילו אם יום ראשון של ראש השנה חל בשבת:
סעיף יז[עריכה]
אינו יהודי שהביא דורון לישראל דבר שיש במינו במחובר, והביאו ביום ראשון של ראש השנה, אסור עד מוצאי יום טוב שני, ואפילו למי שלא הובא בשבילו, ואפילו בטלטול. ובמוצאי יום טוב צריך להמתין בכדי שיעשו, כאשר מבואר בסימן תקט"ו. ואם חל ראש השנה ביום חמישי וביום שישי, והביא ביום ראשון[1], אף בליל שבת אסור לאוכלה, וצריך להמתין במוצאי שבת כדי שיעשו. אבל דבר שאין במינו מחובר שהובא לישראל ביום ראשון של ראש השנה, מותר בשני אפילו למי שהובא בשבילו:
סעיף יח[עריכה]
אפילו ספק נלקטו או ניצודו היום, אסור, אם לא שניכר שלא נלקטו או ניצודו היום, או שהאינו יהודי מסיח לפי תומו. ופרטי הדינים בכל זה מבואר סימן תקט"ו:
סעיף יט[עריכה]
בהמה העומדת לגדל ולדות או לחליבה ולא לאכילה, אין לישראל לחלוב אותה ביום טוב לתוך כלי ריקנית. ואם חלב אותה, או אפילו חלבה על ידי אינו יהודי לתוך כלי ריקנית, החלב אסור בו ביום. וביום טוב שני של גליות, מה שנחלב בראשון מותר בשני; אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, אף מה שנחלב בראשון אסור בשני, ואפילו בשבת שחל אחר יום טוב אסור. ואם חלבה לתוך כלי שיש בה אוכלין, יש מתירין ויש אוסרין, וראוי להחמיר. ואם הבהמה עומדת לאכילה, אם רוצה לחלוב לתוך אוכלין, אפילו ישראל מותר לחלוב, והחלב מותר ביום טוב. ולקדירה ריקנית אסור אפילו בעומדת לאכילה ונחלב על ידי ישראל; ואם אינו יהודי חולב לתוך קדירה ריקנית, אף על פי כן אסור בשני ימים טובים של ראש השנה ובשבת שלאחריו; ובשאר יום טוב אין אסור, רק בו ביום לבד. ובהמות שאין מקפידין לאכול החלב כמות שהוא, יש להקל בהם כדין בהמות שעומדות לאכילה; אבל אם מקפידין שלא לאכול החלב כמות שהוא ולקבץ חלב הרבה לעשות מהם גבינות, זהו דין בהמה העומדת לחליבה. וסתם בהמות שבעיירות גדולות הם על דעת לאכול החלב כמות שהוא, ויש להקל בהם. והחליבה לאוכלים הוא על דרך זה, שנותן פרוסת פת בכלי, בעניין שיהא חלב הרבה בפת, שהחליבה היא באה לתקן הפת, ואוכל הפת בו ביום; ובזה מותר שאר חלב הנשאר בכלי. ועיין סימן תק"ה וסימן תק"י, דאין לעשות גבינה וחמאה ביום טוב. ומכל מקום מותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטיני[2], וכשיגיע סמוך לחלב, יניח קצת סמוך לחלב עם החלב. ואפילו אם חל בשבת מותר לעשות כן. ודווקא כשצריך לו בו ביום; ואם אין צריך, רק שחושש שיתקלקל ויפסד, יכול לעשות על ידי אינו יהודי. ודין עירוב תחומין בראש השנה מבואר לעיל סימן תקפ"א, ושם מבאר דין עירוב תבשילין בראש השנה, עיין שם ובסימן תקכ"ז סעיף כ"ב. (ועיין סימן תקפג, שיש לימנע מתשמיש גם בליל ב' דראש השנה, אם לא שהוא ליל טבילה):
סעיף כ[עריכה]
כבר נתבאר שאף על פי שלהחמיר אנו אומרים קדושה אחת היא, מכל מקום אין אומרים כן להקל, ולכן אסור להכין מיום טוב לחברו; ואפילו לערוך השולחן ביום לצורך הלילה אסור. ואין להציבור להתפלל ערבית עד שיהיה לילה ממש; ואף אם לאיזה סיבה הקדימו הציבור להתפלל ערבית בבית הכנסת, אין זה מועיל לחשבו לילה, עד שיראו שלושה כוכבים קטנים רצופים. וביום המעונן, ימתין עד שיצא הספק מליבו: