מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק ג · פרק לב· >>

פרק לב[עריכה]

כשתתבונן בפעולות האלהיות, רצוני לומר הפעולות הטבעיות, יתבאר לך מהם ערמת השם וחכמתו בבריאת בעלי חיים והדרגת תנועות האברים ושכונתם קצתם לקצתם. וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת ענייני כלל האיש ענין אחר ענין. והמשל בהדרגת תנועותיו ושכונת האברים - המוח. מה שלפניו רך מאד, ואשר מאחריו קשה מעט, וחוט השדרה יותר קשה ממנו, וכל מה שיתפשט יתקשה. והעצבים - הם כלי החוש והתנועה. והיה העצבים אשר הצטרך אליהם בהשגת החושים לבד, או בתנועה קטנה שאין בה טורח מעט, כתנועת העפעפים והלחי, נולדו מן המוח, והעצבים אשר הוצרך אליהם לתנועת האברים יצאו מחוט השדרה. וכאשר אי אפשר לעצבים מפני רכותם, ואפילו היוצאים מחוט השדרה להניע הפרקים, עשה השם יתברך תחבולה שיצאו בעצב חוטים ונמלאו החוטים ההם בשר ושִׂיב עורק. אחר כן יצא העורק מקצה העצב וכבר החל להתקשות ולהתערב עמו מן החבל חתיכות קשות, וישוב מיתר, וידבק המיתר באבר ויחובר בו ואז יוכל העצב להניע האבר על זאת ההדרגה. אמנם זכרתי לך זה המשל האחד להיותו הנגלה שבפליאות אשר התבארו בספר תועלות האברים אשר הם כלם מבוארות גלויות למי שהשתכל בהם בשכל זך.

וכן הערים השם ועשה תחבולה בכל איש מאישי בעלי חיים היונקים להיותו כשיולד בתכלית הרכות ולא יוכל להזון במזון יבש, והוכנו לו השדים להוליד החלב מפני שיזון במזון לח קרוב ממזג איבריו, עד שיתנגבו ויתקשו אבריו ראשון ראשון בהדרגה.

וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא יתברך באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו עליו השלום לתתנו (שמות יט, ו) "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו יתברך, כמ"ש ובאר (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת וגו'", (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות" וגו', ולהנתן לעבודתו כמו שאמר (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם", ואמר (שמות כג, כה) "ועבדתם את ה' אלהיכם", ואמר (דברים יג, ה) ואותו תעבודו". והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות להם ולקטר לפניהם. והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו - לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר: "השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה".

ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך. וצוונו לבנות היכל לו: (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו: (שמות כ, כא) "מזבח האדמה תעשה לי", ושיהיה הקרבן לו: (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו: (שמות כב, יט) "זובח לאלהים יחרם" וגו', (שמות לד, יד) "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש כהנים לבית המקדש ואמר: (שמות כח, מא) "וכהנו לי", וחייב שייוחד להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו, והם מתנות הלוים והכהנים.

והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר עבודה זרה והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם.

ואני יודע, שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי: "איך יבאו מצות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה. ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכלת לקבלה ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה." שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה. והוא אמרו (שמות, יג) "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" וגו', "ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף" וגו'. וכמו שהסב השם אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שתגיע הכוונה הראשונה. כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכלת לנפש לקבלו לפי הטבע עד שיגיע הכונה הראשונה, והיא השגתו יתעלה והנחת עבודה זרה. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כי אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כלם פתאום. וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה, והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות, וכל זה היה במצות אלהיות על יד משה רבינו (במדבר ט, כג) "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה". כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלהית עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ושאלתך "אי זה מונע היה לאלוה מצוותנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה?" תחיב זאת השאלה השנית ויאמר לך ואי זה מונע היה לאלוה שינחם 'דרך ארץ פלישתים' ויתן להם יכולת להלחם ולא היה צריך לזה הסיבוב ב"עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"? וכן תחיב שאלה שלישית - על סיבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות ויאמר לך אחר שכונת האלוה הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו? ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם? - כי זאת גם כן תחבולה שעשה האלוה לנו עד שיגיע ממנו אל כונתו הראשונה - ואי זה מונע היה אצלו לתת רצון במעשי העבודה אשר רצה וריחוק העברות אשר מאסם טבע מוטבע בנו?:

והתשובה על אלו השאלות השלש וכל מה שהוא ממינם - תשובה אחת כוללת והיא שהאותות כולם אף על פי שהם שינוי טבע איש אחד מאישי הנמצאות אך טבע בני אדם לא ישנהו האלוה כלל על צד המופת. ומפני זה השורש הגדול אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'" ומפני זה באה המצוה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו זאת הפינה במופתיה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם קשה עליו ית' אך הוא אפשר ונופל תחת היכולת אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי הפינות התוריות; ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל איש מבני אדם למה שירצהו ית' מן האיש ההוא היה בטל שליחות הנביאים ונתינת התורה כולה:

ואשוב אל כונתי ואומר כי כאשר היה זה המין מן העבודה - רצוני לומר ה'קרבנות' - על צד הכונה השניה והצעקה והתפלה וכיוצא בהם ממעשי העבודות יותר קרובות אל הכונה הראשונה והכרחיות בהגיע אליה - שם בין שני המינים הפרש גדול והוא שזה המין מן העבודה - רצוני לומר הקרבת הקרבנות - אף על פי שהוא לשמו ית' לא חויב עלינו כמו שהיה בתחלה - רצוני לומר שנקריב בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל באשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן "החפץ ימלא ידו" אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד "אל המקום אשר יבחר יי" ואין מקריבים בזולתו "פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" ולא יהיה 'כהן' אלא זרע מיוחד - כל זה הענין - למעט זה המין מן העבודות ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום וכל מי שיזדמן. וכן הציצית והמזוזה והתפילין וזולתם מן העבודות הדומות להם:

ובעבור זה הענין אשר גיליתי לך נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות ובואר לכם שאינם מכוונים לעצמם כונה צריכה מאד ושהאלוה אינו צריך להם - אמר שמואל "החפץ ליי בעולות וזבחים כשמוע בקול יי? וגו'"; ואמר ישעיה "למה לי רוב זבחיכם? - יאמר יי וגו'"; ואמר ירמיה "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח - כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דברים או שמעתים ואמר איך יאמר ירמיה על האלוה שלא צוונו בדברי עולה וזבח - ורוב המצוות באו בזה? אמנם כונת המאמר הוא מה שבארתי לך וזה שהוא אמר שהכונה הראשונה אמנם היא - שתשיגוני ולא תעבדו זולתי 'והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם'; וזאת המצוה בהקרבה וכיון אל הבית אמנם היתה בעבור שתעלה בידיכם זאת הפינה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם עבודה זרה ותתקים פנת יחודי; ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה והוא - שאתם ספקתם במציאותי "כחשו ביי ויאמרו "לא הוא" ועבדתם עבודה זרה "וקטר לבעל הלוך אחרי אלוקים אחרים... ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם כמה שנעשה בעבורה והוא - שאתם ספקתם במציאותי "כחשו ביי ויאמרו "לוא הוא" ועבדתם עבודה זרה "וקטר לבעל והלוך אחרי אלוקים אחרים... ובאתם אל הבית וגו'" - ונשארתם מכונים אל 'היכל יי' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים אל היכל יי ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים כמה ראשונה:

ולי בפרוש זה 'הפסוק' פנים אחרים והוא מביא הענין בעצמו אשר זכרנוהו והוא שכבר התבאר בכתוב ובקבלה יחד שתחילת מצוה שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל ואין צריך שתטריד כלל שכלך בפסח מצרים כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה - כמו שאני עתיד לבאר; ועוד שהמצוה היתה בארץ מצרים והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק ואמר 'ביום הוציאי אותם מארץ מצרים' - כי תחלת צווי שבא אחר יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה - והוא אמרו לנו שם "אם שמעו תשמע לקול יי אלוקיך וגו' "שם שם לו חוק ומשפט חוגו'" ובאה הקבלה האמיתית "שבת ודינין במרה אפקוד" - והחוק הרמוז אליו הוא השבת והמשפט הוא הדינים והוא הסרת העול. וזאת היא הכונה הראשונה כמו שבארנו - רצוני לומר אמונת הדעות האמיתיות והוא חידוש העולם. וכבר ידעת שעיקר מצות שבת אמנם היא - לחזק זאת הפינה ולקימה - כמו שבארנו בזה המאמר. והכונה עוד עם אמיתת הדעות - להסיר העול מבני אדם. הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה 'דברי עולה וזבח' - אחר שהם על צד הכונה השנית כמו שזכרנו:

וזה הענין בעצמו אשר אמרו ירמיה הוא אשר נאמר בתהילים על צד ההוכחה לאומה כולה בסכלה אז הכונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכונה השנית. - אמר "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלוקים אלוקיך אנוכי לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר ממכלאותיך - עתודים". וכל מקום שנכפל זה הענין - זאת היא הכונה בו. והבינהו מאד והסתכל בו: