מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק יב
פרק יב
[עריכה]הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות, עד שבהרבה מחידות רוב האומות ובשיריהם יכללו זה הענין, ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון לבד, רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן, ולאלראזי ספר מפורסם קראהו ספר אלהות כלל בו משגעונותיו וסכלויותיו הרבה, ומכללם ענין בדאו והוא שהרע במציאות יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם ועונגו בעת מנוחתו, עם מה שיקראהו מן המכאובים והחבלים הקשים והמומים וביטול האברים והמהומות והדאגות והצרות, תמצא שבמציאותו ר״ל מציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו. והתחיל לאמת זה הדעת במנותו אלה הרעות אחת אחת, לחלוק על מה שיחשבו אנשי האמת מגמילות חסדי ה׳ למציאותו וטובתו המבוארת והיותו יתעלה הטוב הגמור בלא ספק. וכל מה שיבא מאתו טוב גמור.
וסבת זה הטעות כולה היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה, וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו, וכאלו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה, יגזור מהמציאות כולו רע, ואילו בחן האדם המציאות וציירו וידע מעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת, ונגלה כי זה השגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחק המלאכים, ולא בחק הגלגלים והכוכבים, ולא בחק היסודות ומה שהורכב מהן ממוצא או צמח, ולא בחק מיני בעלי החיים גם כן, ואמנם תלך מחשבתם כולה לקצת אישי מין האדם, ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע, וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשנוגע זה בעורון, ומה שדומה לזה.
והבחינה האמיתית היא, שכל בני האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך, כמו שבאר ואמר אדם להבל דמה (תהלים קמד ד), אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כה ו), אף שכני בתי חמר (איוב ד יט), הן גוים כמר מדלי וגו' (ישעיהו מ טו), וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה הענין הנכבד, גדול התועלת בידיעת האדם ערכו, ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד.
אבל המציאות לפי דעתנו הוא מפני רצון הבורא, אשר מין האדם הקטן שבו בערך אל המציאות העליון, ר״ל הגלגלים והכוכבים, אמנם בערך למלאכים איך יהיה ערך על דרך האמת בינו ובינם, ואמנם האדם הוא נכבד מכל מה שבעולמנו זה התחתון, ר״ל נכבד מכל מה שהורכב מן היסודות, ועם זה גם כן מציאותו הוא טוב גדול לו וחסד מה׳ במה שיחדו בו והשלימו, ורוב הרעות הנופלות באישיו הם מעצמם, ר״ל מאישי בני אדם החסרים, ומחסרונותינו נצעק ונבקש עוד, ומהרעות שנעשה אותם בעצמנו בבחירתנו נכאב וניחסהו לשם, חלילה לו ממנו, כמו שבאר בספרו ואמר שחת לו לא בניו מומם וגו' (דברים לב ה), ובאר שלמה ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו (משלי יט ג). וביאור זה שכל רע שימצא האדם ישוב אל אחד משלשה מינים:
המין האחד מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד הטבע ההויה וההפסד, ר״ל מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומים גדולים ובטול אברים בכלל היצירה, או מתחדשים משינויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד, או הברקים העצומים הנקרא בלע״ז לנבי״ש, או שקיעת מקומות. וכבר בארנו שהחכמה האלהית חייבה שלא תהיה הויה כי אם בהפסד, ולולא זה ההפסד האישי לא תהיה נמשכת ההויה המינית.
הנה כבר התבאר גמילות החסד וחנינת הטוב הגמורים ושפע הטובה. ומי שירצה שיהיה בעל בשר ועצמות ולא יקבל מעשה ולא ישיגהו דבר ממשיגי החומר, אמנם ירצה לקבץ בין שני ההפכים והוא לא ישער בזה, וזה שהוא ירצה להיות מקבל מעשה לא מקבל מעשה, שאילו היה בלתי מקבל למעשה לא נתהוה, והיה הנמצא ממנו איש לא אישי מין, ואמת המאמר שאמר גאלינ״ו במאמר השלישי מן הספר הנקרא "תועלות האברים", לא תיחל נפשך בשקר שיהיה אפשר להיות מדם הנידות ושכבת הזרע בעל חיים שלא ימות ולא יכאב או תדיר התנועה או בהיר כשמש. וזה המאמר מגאלינ״ו הוא הערה על חלק מגזרה כללית, והגזרה היא שכל מה שאפשר שיתהוה מאיזה חומר שיהיה, יתהוה על השלמות שאפשר לו להיות מן החומר ההוא המיני, וישיג אישי המין מן החסרון כפי חסרון חומר האיש ההוא. ותכלית מה שאפשר להתהוות מן הדם והזרע והשלם שיהיה מהם הוא מין האדם כפי מה שנודע מטבעו שהוא, חי, מדבר, מת, ואי אפשר לזה המין מבלתי רע שימצא לו. ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני אדם בזה המין מעטים מאד מאד ולא יהיו אלא לעיתים רחוקים, שאתה תמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו, וכן יולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות, ולא יולד בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות, ואם יתגבר המתגבר ולא יאמר על צד זרות, הוא מעט מאד ואינו לא חלק ממאה ולא חלק מאלף מן הנולדים בתכלית השלמות:
והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם לקצתם, בהתגבר קצתם על קצתם. ואלה הרעות יותר מרעות המין הראשון, וסבותם רבות וידועות, והם גם כן ממנו אלא שאין לעשות בהן תחבולה[1]. ועם זה איזה מדינה שתמצא בעולם כולו לא ימצא בין אנשי המדינה ההיא זה המין מן הרע מתפשט מאוד כלל, אבל מציאותו גם כן מעט, כאיש שיתנכל אל איש להרגו או לגנוב ממונו בלילה, ואמנם יכלול זה המין מן הרע אנשים רבים במלחמות הגדולות, וזה גם כן אינו ברוב מה שבישוב:
והמין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב. ואלו הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם. וזהו אשר לא תמצא מי שלא יחטא על עצמו בו אלא מעט, וזהו שראוי לגנות בעל המאורע על מה שיארע לו באמת, ויאמר לו כמה שאמר מידכם היתה זאת לכם (מלאכי א ט), ועל זה נאמר משחית נפשו הוא יעשנה (משלי ו לב), ועל זה המין מן הרעות אמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו' (משלי יט ג), וכבר באר גם כן בזה המין מן הרעות שהוא פעל האדם בעצמו, והוא אמרו ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים (קהלת ז כט), והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליו אלו הרעות, ועל זה המין נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל (איוב ה ו), ואחר כך באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע, ואמר כי אדם לעמל יולד וגו' (איוב ה ז).
וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כלם, ר״ל רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהיה סבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות. אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים, האחד מהם השינוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף, מאשר היא כח גשמי, כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף, והצד השני הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים, וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי לא בהשאר האיש ולא בהשאר המין, וזאת התשוקה הוא ענין אין תכלית לו. אמנם ההכרחיים כולם הם מתי מספר בעלי תכלית אבל המותר אין תכלית לו, והוא שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר שיעשו גם כן מנופך, או מאודם, כל כמה שאפשר למוצאו. ולא יסור סכל רע המחשבה מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות, וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות כרכיבת הים ועבודת המלכים, ותכלית כונתו בזה להשיג אל אלה המותרות שאינם הכרחיות, וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם יתרעם מגזרת השם ומשפטיו, ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממיעוט דינו איך לא עזרו להגיע אל ממון גדול, יקנה בו יין הרבה שישתכר בו תמיד, ופילגשים רבות מזויינות במיני תכשיטי זהב ורקמה ואבנים טובות, עד שיעור רוחו למשגל ביותר מאשר ביכלתו, בעבור שיהנה כאילו תכלית המציאות אמנם הוא הנאת זה הפחות לבד. עד כה הגיע טעות ההמון, עד שהלאו השם בזה המציאות אשר המציא בזה הטבע המחייב לאלה הרעות הגדולות לפי דמיונם, להיות הטבע ההוא בלתי עוזר כל בעל מדה רעה להשיג אל רעתו, עד שיגיע לנפשו הרעה תכלית תאותה אשר אין תכלית לה כמו שבארנו.
אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו, כמו שביאר דוד ע״ה ואמר כל ארחות ה׳ חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו (תהלים כה י), אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצוות התורה וידעו תכליתם, התבאר להם צד החסד והאמת בכל, ולזה שמו תכליתם מה שכוון בהם מאשר הם אדם והוא ההשגה. ומפני הכרחי הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים לחם לאכול ובגד ללבש (בראשית כח כ) מבלתי מותר, וזה דבר קל ויגיעו אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי, וכל מה שתראהו מקשי זה הענין וכבדותו עלינו, הוא מפני המותרות, בבקשת מה שאינו הכרחי תקשה אפילו מציאת ההכרחי, כי כל אשר יתאוה האדם יותר מותרות, יהיה הענין יותר כבד, ויכלו הכחות והקנינים במה שאינו הכרחי ולא ימצא ההכרחי.
וצריך שתבחן עניינו במציאות, כי כל אשר הענין יותר צריך לבעל החיים הוא נמצא יותר ויותר בחנם, וכל מה שימעט צורך הכרחי, הוא נמצא יותר מעט והוא יקר מאד. כי הענין ההכרחי לאדם על דרך משל, הוא האויר, והמים והמזון, אמנם צורך האויר יותר חזק שאם יפקדהו קצת שעה ימות, אבל המים יעמוד בלעדיו יום או יומים, והאויר יותר נמצא ויותר בזול בלא ספק. וצורך המים יותר מצורך המזון, כי כשישתה ולא יאכל יעמדו קצת בני אדם ארבעה ימים או חמשה מבלתי מזון, ואתה תמצא המים בכל מדינה ומדינה, יותר נמצא ויותר בזול מהמזון. וכן ימשך הענין במזונות מה שהוא צורך יותר נמצא יותר ויותר בזול במקום ההוא, ממה שאינו הכרחי, אמנם המוס״ק והענב״ר והאודם והברקת איני חושב שאחד משלמי הדעת יחשוב שיש בהם צורך גדול לאדם אלא לרפואה, והנה יעמדו במקומם ובמקום הדומים להם הרבה מן העשבים ומן העפרים.
זהו פרסום גמילות חסדי השם יתברך למציאותו ואפילו בחק זה החי החלוש. ואמנם פרסום ישרו והשוותו ביניהם מבואר מאד, כי אין בהויה ובהפסד הטבעי, איש מכל שאר מיני בעלי חיים שיתיחד בכח מיוחד בו או באבר נוסף על איש אחר ממינו, אבל הכחות כולם הטבעיות והנפשיות והחיוניות והאברים הנמצאים בזה האיש הם הנמצאים באחר בעצם. ואם יש באחד מהם חסרון הוא במקרה מענין מתחדש ממה שאינו בטבע, וזה מעט כמו שבארנו. אין יתרון כלל בין האישים ההולכים על מנהג הטבע, אלא מה שהוא מחוייב מצד התחלף הכנת החמרים, אשר הוא הכרחי לטבע חמר המין ההוא, לא כיון בו איש מבלתי איש. אמנם היות זה אצלו כיסי מר דרור[2] רבים ובגדים מוזהבים, וזה חסר זה המותר מן הפרנסה אין עול בו ולא חמס, ולא מי שהגיע אל זה המותר שלט בדבר מוסף בעצמו, ואמנם הגיע לדמיון מכזב או לשחוק, ולא זה החסר מותר הפרנסה חסר דבר מחוייב, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו (שמות טז יח), זהו על הרוב בכל זמן ובכל מקום, ולא תביט לזר כמו שבארנו.
ולפי שתי הבחינות האלו יתבאר לך חסדי השם יתברך על ברואיו מהמציאו ההכרחי על הסדר והשוותו בין אישי המין בבריאתם. ולפי זאת הבחינה האמתית אמר אדון הנביאים, כי כל דרכיו משפט (דברים לב ד), ואמר דוד כל ארחות ה׳ חסד ואמת וגו'(תהלים כה י), כמו שבארנו. ובבאור אמר דוד טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה ט), כי המצאתנו הוא הטוב הגדול הגמור כמו שבארנו. ובריאת הכח המנהיג לבעלי החיים היא הרחמים עליו כמו שבארנו: