מהר"ם על הש"ס/סוכה/פרק ב

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כ:

בתוס' ד"ה ראיתם טבי עבדי וכו' עד דהא הכא מיהו בידו חכמים מלישב בסוכה שהרי היה ישן תחת המטה וכו' ואע"ג דמלשון המשנה דקתני ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח כו' משמע שמעצמו היה עושה זאת שהיה ישן תחת המטה כמובן מעצמו צ"ל דה"ק שהוא ת"ח ויודע שהעבדים פטורים מן הסוכה ואם ישב בסוכה ממש ימחו בידו כמו שמוחים בידו מלעשות שאר המצות לפיכך ישן הוא תחת המטה מ"מ נשמע מינה שהיו מוחים בידו מלקיים המצות:

בא"ד ופריך אי שלא לדחוק וכו' ישב לו חוץ לסוכה יש לדקדק דקושיא זו אין ענינה הכא דהא אפי' לפי מאי דס"ד דמשום דמיהו בידו היה ישן תחת המטה תקשה נמי ישב לו בחוץ וי"ל בדוחק דבשלמא לטעמא דמיחו בידו נוכל לתרץ דמש"ה ישן תחת המטה ולא יצא לחוץ כדי שיהא היכרא שאסור לו לקיים המצות ולכך היה ישן תחת המטה וק"ל:

כא.

תוס' ד"ה יליף אהל אהל ממשכן וכו' אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן וכו' פי' דגבי טומאת מת כתיב והזה על האהל דגם האהל בעצמו הוא טמא ויליף שם דכל אהל שהוא עשוי מעץ אינו טמא בעצמו כ"א הכלים שבתוכו חוץ מן האהל של פשתן דגם האהל בעצמו טמא ומקשו התוס' הכא דאפי' הכלים שבתוכו לא יטמאו כ"א בתוך אהל של פשתן דוקא הואיל ויליף לה ר' יהודה לענין זה ממשכן:

בא"ד דלגבי מצורע כתיב מושבו וכו' נ"ל מדכתיב לשון מושב ולא כתיב לשון אהל ילפינן כל המאהילים דמושב משמע כל מיני מושב אבל לשון אהל משמע דוקא של פשתן כדאשכחן גבי משכן:

ד"ה ומביאין נשים עוברות וכו' או בשעת הזאה לר' יהודה או לרבנן פי' דרבנן ס"ל דבעינן איש בשעת קידוש דהיינו כשנותנים האפר במים ור"י ס"ל דבעינן איש בשעת הזאה:

ד"ה וע"ג דלתות וכו' ומיהו לר"א דלקמן ודאי קשה וכו' עד וקושיא דמטה משני משום דהוי אהל עראי וכו' מתוך דברי התוס' הללו משמע דאינהו מפרשי הא דאיתא לקמן בסמוך בגמ' ואי בעית אימא ר' יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן וכו' שהאי שינויא חוזר אשינויא דר"א דלעיל דשני דשאני שוורים הואיל ומגינים על הרועים אלא דפריך עלה א"ה מטה נמי וכו' ועל זה מהדר ואי בעית אימא וכו' ולעולם טעמא דשוורים הוי מטעם דמגינים על הרועים אבל מפרש"י משמע דהאי אי בעית אימא אתחלת סוגיא קא מהדר דפריך והרי מטה דיש בה כמה אגרופין וכו':

ד"ה והרי דלת דיש לה כמה אגרופין עד ולא שייך טעם זה אלא בדבר התלוי בסברא וכו' נ"ל דקשה להו להתוס' א"כ מאי פריך לעיל והא שוורים דאהל שאינו עשוי בידי אדם הוא וכו' נימא דשאני שוורים דהוו בעלי חיים וחשיבי טפי להציל וע"ז כתבו התוס' דלא שייך טעם זה אלא בדבר התלוי בסברא כגון אין דרך אהל בכך אבל לעיל דפריך מטעם דיליף ממשכן דבעינן אהל העשוי בידי אדם לא שייך האי טעמא:

כא:

תוס' ד"ה שאין לה קבע וכו' עד ובירושלמי משמע וכו' פי' הירושלמי מפרש שאין לה קבע בענין אחר מפרש"י:

כב.

בגמ' אבל אין ביניהם פותח טפח וכו' פי' אבל התחתונות בעצמן יש בהן פותח טפח דאל"כ אפי' יהיה טומאה תחת א' מהם לא היה תחתיה טמא. ביניהם ועל גביהם טהור פי' ביניהם בין התחתונות בין זו לזו ולא הוי פי' דהאי ביניהם כביניהם דלעיל דקתני ביניהם טמא דלעיל הוי פירושו ביניהם בין התחתונות לעליונות וק"ל:

כב:

בגמ' אין כוכבי חמה נראין וכו' פי' כשאין כוכבי חמה נראין אז מעובה יותר משאין סתם כוכבים נראין מתוכה:

תוס' ד"ה הא זה וזה בתוך כ' וכו' עד סבר לה כאבוה בחדא דאית ליה רואים פי' דר' יהודה פליג התם במתני' וס"ל דאפי' בקורה עקומה אמרי' רואים כאלו היא שוה או של קש כאלו היא של ברזל כדאיתא התם ומדקאמר ר"י בר יהודה בהאי רואים כאבוה מכלל דרבנן דפליגי ולא ס"ל רואים דהתם לא ס"ל ג"כ האי רואים דר' יוסי בר יהודה:

ד"ה שתים באילן וכו' עד ואנח ביה קנים באילן וכו' פי' הקנים שהסכך מונח עליהם:

כג:

בתוס' ד"ה שני לוגים וכו' בסופו ועוד ע"כ צריך להפריש וכו' וכוונתו שבא להוכיח דמיחל לא הוי פירושו מחלל דהא משמעות דברייתא הוא שצריך להפריש דשאני עתיד להפריש אכולהו קאי וא"א לפרש דמפריש קודם ואח"כ מחלל דהא אסור להפריש בשבת וא"כ ע"כ צריך לפרש דמפריש לאחר השבת ואי כבר חללו בשבת כדי לשתותו למה לו אח"כ להפרישו הא כבר נעשה חולין ושותה אלא ע"כ ומיחל לא הוי פירושו מחלל כנ"ל וק"ל:

ד"ה דברי ר' מאיר וכו' עד והטעם פי' שם בקונטרס וכו' פי' והטעם שהוצרך לטעם דברירה ולא אמרינן דהוי גט מטעם התנאי:

כד.

בא"ד ועוד י"ל דהא דדייק ליה לר' יהודה ברירה וכו' ואלעיל מהדרי דקאמרי וכן צ"ל נמי דלא תקשי דשמואל אדשמואל וכו' דכיון דאמר דלכי מיית הוי גיטא א"כ הוי מטעם ברירה כדלקמן ולעיל והשתא קאמר דלעולם ס"ל אין ברירה וטעמו דשמואל דלכי מיית דהוי גיטא לא הוי מטעם ברירה אלא מטעם התנאי והא דדייק הכי מדברי ר' יהודה טעמא אחרינא אית ביה כדמפרש ואזיל:

כד:

תוס' ד"ה ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה וכו' עד וי"ל דבפ' המגרש דרשינן וכתב לה ולא לה ולחברתה וי"ל א"כ מאי פריך ג"כ לרבנן הא לרבנן נמי איכא לתרוצי הכי דבעינן תרי קראי חד לכתיבה לשמה וחד ללא לה ולחברתה וי"ל דללה ולא לה ולחברתה דהיינו שאין ב' נשים מתגרשות בגט א' להאי ילפותא לא הוי צריך למכתב וכתב דהא האי מלתא לא בכתיבה תליא ובשלמא לר' [יה"ג] אע"ג דמהאי קרא דלשמה הוי דרשינן גמי שפיר כלל ופרט מ"מ הואיל ובלאו הכי איצטריך למכתב לה למעט ולא לה ולחברתה כתב נמי וכתב למילף מיניה כלל ופרט בפ"ע אבל לרבנן קשה דלמה ליה למכתב האי וכתב כלל וק"ל ובדרך זה יתיישבו קושיות הרבה אשר א"צ בהן להאריך:

כה.

בתוס' ד"ה בלכתך בדרך וכו' עד וסוגיא דשמעתין משמע וכו' ר"ל דמפרש"י משמע דגריס בברייתא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן אבל סוגיא דשמעתא לא משמע הכי דקאמר מאי משמע אמר רב הונא כדרך מה דרך רשות וכו' משמע דמבלכתך בדרך ממעט פרט לעוסק במצוה ובשילהי פ"ק דברכות הגירסא להיפך בברייתא ממה שמשמע מפרש"י הכא ואתיא שפיר נמי כסוגיא דשמעתין דהכא דמשמע דמבלכתך בדרך ממעט פרט לעוסק במצוה וגם קושית רש"י לא תקשה הכא דמיעוטא דחתן כתיב ברישא בקרא ומחתן לא הוי ידעינן שאר עוסק במצוה דדלמא שאני חתן וכו' וק"ל:

כו.

בגמ' שומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה וכו' פי' משום דצריכים לשמור בין ביום ובין בלילה:

בתוס' ד"ה חתן פטור מק"ש וכו' וקשיא דאי לית להו וכו' דברי התוס' צ"ע אבל צריך לפרש דהתוס' ס"ל לפי פרש"י פירוש הברייתא כך חתן והשושבינים פטורים וכו' וחייבים בק"ש כולן חייבים אפי' חתן משום ר' שילא אמרו חתן פטור פי' מהכל אפי' מק"ש והשושבינים וכל בני החופה חייבין פי' אפי' בתפלה ותפילין ולכך פרש"י לית להו להני תנאי דאמרן משום ר' שילא העוסק במצוה פטור מן המצוה דהא אמרו דהשושבינים חייבים בכולן והקשו א"כ לחייב חתן בסוכה וכי תימא דלדידיה אין ה"נ דמחייב דהא משמע דאינהו פטרי בחתן יותר מת"ק דהא אפי' מק"ש פטרי ליה וא"כ הא דאמר ר' אבא בר זבדא דחתן ושושבינים פטורים מן הסוכה כמאן אתיא לכך נראה דקסבר חתן אין יכול לכוין דעתו וכו' ר"ל דלעולם קסברי העוסק במצוה פטור מן המצוה במקום שיתבטל ממצותו אם יתקיים האחרת אלא שק"ש דמצות כוונתו אינו אלא בפסוק ראשון ויכולין לכוין דעתן שעה קטנה כזו וגם אינו כ"כ שיהוי ואינן מתבטלין כ"כ ממצותן ולכך חייבין אבל חתן אינו יכול לכוין דעתו כלל ולכך פטור אבל בתפלה ותפילין דיתבטלו ממצותן על ידיהם אפי' השושבינים פטורין והא דקאמרי והשושבינים וכל בני החופה חייבים אק"ש לחוד קאי ופליגי את"ק אבל בכולהו אחריני מודו כנ"ל:

ד"ה הישן בתפילין וכו' עד ור' יעקב לא חייש וכו' פי' אבל חכמים פליגי וס"ל דבלילה אפי' עראי אסור לישן בהן דחיישי' דלמא ישן שינת קבע והא דקאמרי חכמים אבל לא שינת קבע פי' כל מקום דאיכא למיחש לשינת קבע כגון בלילה אסור בכל ענין:

כז.

בתוס' ד"ה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל וכו' עד אע"ג דלר"א אמרי' בשאר ימים אם השלים במיני תרגימא יצא התוס' אזלי לטעמייהו דמפרשים בדבור שאחר זה שמתחיל חזר בו ר"א שלעולם לא חזר ר"א ממה שאמר שחייב לאכול י"ד סעודות אלא שמזה חזר שיש להן תשלומין אף ביום אחרון אע"פ שאין אוכל אז בסוכה ועל זה קאי בגמ' ישלים במיגי תרגימא אבל סעודת ליל ראשון אף ר"א מודה דבעי כזית דגן דוקא כדאיתא בירושלמי כמו שכתבו התוס' בדבור הנזכר ולכך כתבו הכא אע"ג דלר"א בשאר ימים אם משלים במיני תרגימא יצא אבל בסעודת ליל ראשון אף לר"א לא יצא במיני תרגימא:

כז:

בתוס' ד"ה כל האזרח בישראל וכו' עד דכיון דכתיב לך למעוטי דשותפין משמע וכו' עד ומרבינן סוכה אחת לכל ישראל ש"מ דלא דרשינן לך למעוטי שאולה וכו' והמשך דברי התוס' כך הם ור"ל דהאזרח דמרבינן מיניה סוכה אחת א"א לאוקמא בשותפות דהא לך למעוטי דשותפות משמע ר"ל דבמשמעות דלך אימעוט שותפות כמו שאול ומדמרבינן מהאזרח סוכה אחת לכל ישראל ש"מ דלא דרשינן לך למעוטי שאול דאי דרשינן ליה לשאול אימעיט נמי שותפות וא"כ היכן מצינו סוכה אחת לכל ישראל אלא ע"כ צ"ל דלא דרשינן ליה לא לשותפות ולא לשאול אלא מוקמינן ליה למעוטי גזול:

בא"ד וא"ת הכי נמי נדדוש הכי וכו' נ"ל לגרוס וא"כ הכי נמי נדרוש הכי ולפי' הקונטרס ניחא דע"כ יוצאים בשאול וכו' ר"ל דהא ליכא לאוקמי בשותפים משום דלא מטי שוה פרוטה לכל אחד וא"כ ע"כ צריך לאוקמא הא דיוצאים כל ישראל בסוכה אחת היינו בשאול וליכא למימר א"כ נימא איפכא ונוקמא האזרח לשאול ולך למעוטי שותפים משום דמסתברא לאסור יותר בשאול מבשותפים וכיון דמהאזרח ילפינן להתיר בשאול כ"ש דמותר בשותפות וא"כ מיעוטא דלך ליכא לאוקמא אלא לגזול:

כח.

בתוס' ד"ה הלכתא נינהו וכו' ובריש בנות כותים וכו' לפי שמסופק על שניהם וכו' משום דשם אמר רבא הלכתא נינהו והדר מסיק ומפרש שם הי היא הלכתא דמשמע דרבא בעצמו היה מסופק מתחלה איזה מהן הוי הלכתא ומשום דמעיקרא היה רבא מסופק הי מינייהו הוי הלכתא לכך קאמר לישנא נינהו לשון רבים ור"ל חדא מינייהו הוי הלכתא ר"ל וא"צ להגיה הספרים שם אבל הכא אע"ג דפריך נמי גמ' הי קרא והי הלכתא מ"מ לרבא בעצמו לא היה שום ספק בדבר דסוכה הוי הלכתא כדאמר לקמן בסמוך רבא אמר איצטריך וכו' לכך כתבו התוס' דהכא דהלכתא היא גרסי' לשון יחיד ולפי זה נ"ל הא דקאמר התם בפ' בנות כותים הי קרא הי הלכתא אילימא וכו' הכל הוא מדברי רבא ור"ל שמתחלה היה רבא עצמו מסופק הי מינייהו הוי הלכתא ומ"מ דברי התוס' דהכא אינם כדבריהם שם בפ' בנות כותים דשם משמע מדברי התוס' דאף הכא בסוכה גרסי' נינהו לשון רבים וכאן בדבור זה כתבו דגדסי' הכא הלכתא היא לשון יחיד ובספר ח"ש מפרש התוס' דהכא דרצונו לפרש הכא בהאי פירושא דדחו שם בפ' בנות כותים מכח סוגיא דהכא [וז"א] שהרי כתבו שם וא"צ לפרש משום דקאי נמי אקרא דזכרים דלקמן וכו' ע"ש וגם אין במשמעות לשון התוס' דהכא כפי' ספר ח"ש שהרי כתבו לפי שמסופק על שניהם וכו' והאי לישנא דלפי שמסופק לא יתיישב כלל לפירושו אלא כמו שכתבתי ועיין במה שכתבתי שם בפ' בנות כותים: