מהר"ם על הש"ס/נדה/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | תוספות הרא"ש | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כא.

תד"ה ורבנן סברי וכו' תימה ולימא דהוה פלגא ופלגא ויהא ודאי טמא ברשות היחיד וכו'. לפי מה שכתבו התוס' לעיל בפ"ב בשמעתין דפרוזדור בר"ה אין שורפין וכו' דמסוטה לא ילפינן טומאה דאתי ע"י ראיית גופה וכו' לא הוי קשה הכא על דברי חכמים כ"כ דלא הוי ודאי טמא אלא שהוה קשה למה מטהרי רבנן לגמרי להוי ספק טומאה:

כא:

בגמ' והאמר רבי יוחנן וכו' אם יש בה דם אגור וכו'. הא דפריך מרבי יוחנן ולא פריך מברייתא דסומכוס ור' אחא משום דהתם איכא למימר דטעמייהו דס"ל דכיון דיש בתוכה דם מוכיחים הדברים דכל החתיכה היא דם אלא שנקרש ולכך לא שייך התם הפסקה בבשרה קרינן ביה אבל רבי יוחנן דתלי טעמא בדם אגור משמע דמשום דם לחודיה מטמא לה וק"ל:

כב.

בתוס' ד"ה כי פליגי בחתיכה וכו' וי"ל דפליגי בחתיכה העשויה כמין שפופרת וכו' דת"ק מטמא וכו'. צריך ליישב היאך משתמע מדברי רבנן דמטמאו בחתיכה העשויה כמין שפופרת דמדבריהם משמע טפי דמטהרי דהא משני לעיל אימא שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וצ"ל דמדברי חכמים נשמע לת"ק דמדקאמרי חכמים אין זה דם נדה דפירוש אין זה דם נדה שטימא הכתוב משום שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה העשויה בשפופרת מכלל דשמעינן ליה לת"ק דאמר דוקא ולא בשפיר ולא בחתיכה של בשר שמלאה דם הוא דמטהר אבל אם עשויה כשפופרת מטמא:

ד"ה למימרא דנוגע הוי נ"ל דדבור זה הוא נמשך אלעיל מיניה ויש למחוק למימרא דנוגע הוי אלא מתחלתו וא"ת ומנליה למקשה וכו' והד"א עם שלמעלה ממנו:

ד"ה לפי שא"א בצחצוחי זיבה וכו' בסופו ואפ"ה לא מטמא במשא כיון דפתיכא ביה שכבת זרע כצ"ל:

כב:

ד"ה אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם הנדה נמי קתני לקמן וכו'. ר"ל דתני התם דם הנדה ובשר המת מטמאין להין ויבשים אבל הזוב והרוק והשרץ וכו' מטמאין לחין ואין מטמאים יבשין ואם יכולים להשרות וכו' מטמאין לחין ויבשין מכלל שדם הנדה דקתני ברישא שמטמא ביבש הוא יבש כל כך שדומה לשרץ שאין יכולין להשרותו והכא קאמר אבל דם דרכיך וכו':

ד"ה או דלמא כו' דהא אפילו אם תמצי לומר דרבנן בעו מעת לעת במיעוך על ידי הדחק לא חשיב דם לרבנן כצ"ל:

כג.

ברש"י ד"ה להכי אפניה רחמנא וכו' כרבנן. נ"ל דרש"י ר"ל בזה משום שקשיא ליה קושית התוס' דלשתוק קרא מהפנאה דאדם דהשתא תנין לא מופנה כלל ובהמה מופנה מצד א' ואין משיבין לרבי ישמעאל לכך כתב רש"י דהא דקאמר ר"י אמר שמואל דטעמא דר"מ הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם וכו' לא אתיא כרבי ישמעאל אלא כרבנן דלדידהו ליכא לאקשויי דלשתוק קרא מהפנאה דאדם וכו' דאינהו ס"ל דמופנה מצד א' למדין ומשיבין והכא איכא פירכא כדבסמוך בגמרא והתוס' שהקשו לא הקשו אלא לרבי ישמעאל ולא לרבנן:

בתוס' ד"ה יוצר הרים ומופנה א' וכו' נ"ל דט"ס הוא וכן צ"ל ומופנה כדקאמר בסמוך ור"ל ומופנה משני צדדים דיצירה דגבי אדם מופנה כדקאמר לעיל ויצירה דגבי הרים נמי מופנה כדאמר בסמוך לקמן דכתיב יוצר הרים ובורא רוח וס"ל השתא דבורא לגופיה ויוצר להפנאה:

ד"ה ולתני נחש וכו' לאחר שנקצצו רגליו לא מקרי חיה סתם וכו'. וצ"ל ג"כ דלאחר שנקצצו רגליו לא הוי נחש בכלל יצירה דחיה דאל"כ כי יליף לעיל יצירה יצירה מאדם לפרוך נמי אלא מעתה המפלת דמות נחש אמו טמאה לידה כדפריך השתא:

ד"ה קריא וקיפופא וכו' זה באות שבעופות וכו'. פי' המאוסה שבעופות:

ד"ה לאתסורי באחותה לענין גופה לא בעי אם הבא עליה חייב משום אשת איש וכו' כצ"ל:

ד"ה הואיל ובמינו מתקיים אע"ג דדריש ג"ש דיצירה בעי טעמא דהואיל וכו'. ר"ל אע"ג דדריש ג"ש דיצירה א"כ מאי נפקא מינה במינו וקאמר דאפ"ה בעינן שיהא במינו מתקיים משום דהא אפילו בולד גמור בעינן מתקיים כו':

כג:

ד"ה ומצא בה דמות יונה וכו' וא"ת ודלמא לרבנן וכו'. ר"ל לפרש"י דמשמע דלרבנן פשיטא ליה דאסור ולא מיבעיא ליה אלא לר"מ דאזיל בתר אמיה א"כ קשה מאי פריך ותפשוט ליה מהא וכו' ודלמא ההיא דר"י אתי כרבנן ולא כר"מ ותירץ וי"ל דא"כ הל"ל לרבנן וכו' ומדלא קאמר הכי ש"מ דאתי ככולי עלמא אפי' לר"מ:

[בא"ד] א"נ י"ל וכו'. ר"ל דאין הפי' כפרש"י אלא בהפך דגמ' ס"ל דלרבנן פשיטא ליה דשרי דלא מיבעיא ליה אלא לר"מ דבקל עושהו ולד והשתא פשיט שפיר מההיא דיונה דאפילו לרבנן אסור וכ"ש לר"א דמסתמא לרבנן קאמר ר"י למלתיה ואת"ל דלר"מ קאמר מ"מ תפשוט מינה בעיין:

ד"ה שר"מ וכו' לר"מ קאמר לדידי וכו'. ואע"ג דהשתא ס"ל דר"מ אומר מצורת היינו דכי דמי לאדם בעי מצורת אבל המפלת מין בהמה ממש ס"ל לר"מ אמו טמאה לידה ועלה קאמרי רבנן אודי לן וכו' ומפלת מין בהמה ממש נמי לא ליטמיה אלא שי"ל א"כ מנלן דבתרתי פליגי רבנן ור"מ דלמא לא פליגי כ"א בהמפלת מין בהמה ממש והא דתנן וחכ"א כל שאין בו מצורת אדם ולא קתני וחכ"א אינו ולד משום דרבנן לר"מ קאמרי אודי לן וכו' ויש לתרץ דס"ל לגמרא דאי לאו דבתרתי פליגי ושמעי רבנן לר"מ דס"ל דכי דמי לאדם בעיא שיהא דומה לו במקצת כל הצורה לא הוי אמרי ליה במפלת מין בהמה ממש אודי לן וכו':

ד"ה והתניא וכו' ור"ח וכו'. נראה דגריס כן משום דק"ל דהשתא ר' יוחנן דאמר עד שיהו כולה כאחת אתי כרבנן דברייתא:

ד"ה אמר רבא וכו' עד ובפרק קמא דבכורות פלוגתא אפכא גבי מקנה לעובד כוכבים וכו' עד ואומר ר"ת דהוי כאיכא דאמרי. נ"ל דר"ל דיש מהפכין דרב חסדא לדרבא ודרבא לדרב חסדא וכן כתבו התוספות שם בתמורה שזה מן הסוגיות ההפוכות שבגמרא ע"ש:

כד.

בגמ' רבי חנינא כן אנטיגנוס אומר וכו' פסול לעבודה. ע"ש בבכורות דלא גרסינן פסול לעבודה:

בתוס' ד"ה עד הארכובה ואין שייך להביא וכו'. פי' משום דהכא הוי חומרא לענין ימי טומאה וקולא לענין ימי טהרה:

ד"ה ליתני שמא מגוף אטום וכו' כגון פניו תייש ושטו אטום כצ"ל:

ד"ה רבי חנינא וכו' עד והתם נמי פריך מרב וכו'. ר"ל דהתם סתמא דגמרא פריך מרב ולא מייתי לשמואל כלל ולא שייך לפרש התם כמו שפרש"י הכא הא דאקשי לרב ולא לשמואל וכו':

כה.

בגמ' אמר להם לא שמעתי וכו'. י"ל מפני מה אמר רבי לא שמעתי הלא שמע דבסמוך קאמר הא נמי שמא כרבי יהושע אמרה וכו' וא"כ ידע ושמע שמחלוקת רבי יהושע ורבנן היא וי"ל ע"ד התוס' שר"ל שהיה מסופק אם פליגי רבנן דוקא בצלול אבל במלא בשר דהיינו עכור מודים אז או פליגי אפי' בעכור ובשביל כך אמר לא שמעתי אבל מ"מ צריך לישב לפי זה הא דפליגי בסמוך ר"ל ורבי יהושע בן לוי ר"ל אמר מחלוקת בעכור וכו' וריב"ל אומר בצלול מחלוקת וכו' והלא רבי היה מסופק בזה והיאך ידעי אינהו טפי מיניה וק"ל:

בתוס' ד"ה שאין הקב"ה עושה עוד וכו' כדמתרגמינן על משך בשריהון כצ"ל ואע"ג שתרגום לבושין דיקר על משך בשריהון מ"מ משמע דהתרגום מפרש כתנות ר"ל לבושין וייקר ועל תיבות עור מפרש הוא דר"ל על עור בשרם:

ד"ה עור ובשר וכו' מפרש במדרש מלבוש שאדם פושט ראשון לובש אחרון כצ"ל ור"ל דלעולם בשעת יצירה העור ובשר נבראים תחלה וגבי מתי דיחזקאל הוא ענין אחר דלאחר מיתה הבשר והעור הוא פשוט וכלה תחלה ולכך בשעת התחייה הוא לובשם באחרונה כי כן הוא דרך המלבושים וק"ל ועיין בילקוט יחזקאל ותמצא שהגירסא כן:

כה:

בגמ' למה הזכירו סנדל וכו'. נ"ל דתרתי קא מקשה חדא למה הזכירו סנדל הא בלא סנדל נמי טמאה משום ולד דאתיילד בהדיה ועוד מאי קמ"ל מתני' פשיטא דכיון דהסנדל אינו ניכר אם הוא זכר או נקבה פשיטא דתשב לזכר ולנקבה ומשני אי דאיתיליד וכו' הב"ע דאיתיליד זכר בהדיה מהו דתימא כו':

בתוס' ד"ה קמ"ל וכו' ומיהו קשה מנלן דלא אמרינן בביאה אחת וכו' ואשמועינן מתני' דסנדל הוי ולד וכו'. י"ל הא לפירוש ר"ת נמי קשיא קושיא זו דנהי שצ"ל אימא כשהזריעו שניהם בבת אחת משום דאין אשה חוזרת ומתעברת אבל מ"מ קשה למה ליה האי שנוייא כלל לימא מהי דתימא דסנדל אינו ולד לענין לידה קמ"ל דהוי ולד ויש לישב דבשלמא לפר"ת דעל כרחך צ"ל דמתניתין איירי בביאה אחת ושמעינן נמי מינה דאפילו בביאה אחת לא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר לכך משני דלא תקשי אמתני' פשיטא דאשמועינן מינה חידוש גדול דאפילו בביאה אחת לא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר דכיון דבאמת שמעינן מיניה האי רבותא קאמר לה אבל לפרש"י קשה מנלן דמתני' איירי בהכי כלל דכיון דאיכא לאוקמי מתני' בשתי ביאות ואי משום דקשיא לך פשיטא איכא למימר דאשמעינן דאקרי ולד ומצי למימר דאפילו בביאה אחת איירי מתני' וס"ל דלא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר דלמא בביאה אהת אה"נ דס"ל למתני' דאמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר:

בא"ד וי"ל דהיינו דקמשני בלשון שני. דברי התוס' סתומים מאד ונ"ל דר"ל דאה"נ דבשנויא אחרינא ס"ל הכי דהתוספות נמי ס"ל כמו דפרישנא לעיל שהיה קשה לה לגמרא תרתי כדלעיל ובשנויא אחרינא לא שני אלא אקושיא האחת דל"ל סנדל וכו' אבל עדיין קשה פשיטא דתשב בשביל הסנדל לזכר ולנקבה וע"כ צ"ל דלשנויי אחרינא לא אשמועינן מתני' אלא דסנדל הוי ולד לענין לידה וק"ל:

תד"ה אי הכי בשאר טומאות נמי פירוש כיון דדריש וכו'. ר"ל דבשלמא בלא זה סברא היא כיון דתלי קרא הטומאה בזכר ודאי ובנקבה ודאית סברא הוא דלא איירי אלא בטומאה התלויה בזכר ונקבה דהיינו לובן ואודם ולא איירי כלל קרא בשאר טומאות אבל השתא דדריש נמי מינה למי שיש לו טהרה במקוה א"כ איירי נמי בשאר טומאות דשייכי בכלים לכך פריך אי הכי בשאר טומאות נמי וכו':

כו.

בגמ' סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא פרש"י קס"ד לבא אחריו בסוף שנה או לסוף שנתיים קמיירי וכו'. ויש להקשות כיון דידע המקשה דאין סנדל בלא ולד א"כ מפני מה ס"ד לפ' דהא דקתני הבא אחריו וכו' ר"ל לבא אחריו לסוף שנה או שנתיים ולא נתן לבו לפרש דהכא אחריו היינו הולד שעם הסנדל ועוד יש להקשות דלפי הס"ד דהבא אחריו היינו לסוף שנה או שנתיים א"כ בכור לנחלה לא להוי ונ"ל דהמקשה היה ס"ל דהולד הנולד עם הסנדל אינו מתקיים ולא שייך למיתני עליה שהוא בכור לנחלה אלא ע"כ על הבא אחריו לסוף שנה קאי ומשום הכי הוה נמי אותו שנולד לסוף שנה בכור לנחלה דכיון שאותו הנולד עם הסנדל אינו מתקיים ולכך אין לבו של אביו דוה עליו ולא נקרא בכור לענין נחלה כדאמרינן לעיל בדף כ"ג:

בגמ' כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח. פירוש שיוצא ממנו מתוך ידו לכאן ולכאן הוא משלים הטפח דסתם טפח הוא ארבע אצבעות גודלים והאחיזה היא בד' אצבעות פשוטים וק"ל:

בתוס' ד"ה סנדל דלית ליה חיותא וכו' ועוד משמע בירושלמי דולד שעם הסנדל אינו מתקיים. מקשין העולם א"כ לפי' הירושלמי סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא אי משום הבא אחריו לסוף שנה או שנתים תיפוק ליה משום הולד שנולד עם הסנדל דהשתא ליכא לשנויי דהבא אחריו היינו הולד שנולד עמו וכדמשני בשמעתין לעיל דהא כיון דאינו מתקיים לא שייך למתני שהוא בכור לנחלה ונ"ל דהירושלמי מפרש דהבא אחריו היינו שנולד לסוף שנה או שנתים ומתני' דקתני סנדל היא גופא אשמועינן דהולד הנולד עם הסנרל אינו בר קיימא ולכך הנולד אחריו לסוף שנה או שנתים הוי בכור לנחלה דאי לא אשמועינן ה"א כשנולד סנדל ולד שעמו אפילו אם ימות אח"כ אותו ולד היינו סבורים שמת מיתה מקרית לא מצד שלא היה בר קיימא וא"כ הנולד אחריו לא הוי בכור לנחלה ככל ולד בכור גמור שנולד כתקונו ומת אח"כ שהנולד אחריו לא היה בכור לנחלה קמ"ל דהוי בכור לנחלה ואפשר שגם גמרא דידן הא דמשני לבא אחריו בכור לנחלה וכו' לא הוי פי' כפרש"י דר"ל הולד שנולד עמו אלא ר"ל הולד שנולד לסוף שנה ואשמועינן מתני' דאותו ולד הוי מיהא בכור לנחלה משום שאותו ולד הנולד עם הסנדל אינו מתקיים ולא מקרי ראשית אונו שאין לבו דוה עליו דלפרש"י עיקר שנויא חסר מן הספר וק"ל כנ"ל:

בא"ד בסופו אבל כל הגוף פשיטא דלא צריך וכו'. נ"ל דכתב כן כיון דקי"ל דראשו או רובו של ולד הוי כנולד א"כ הכא גבי נפל דמצרכינן בראשו כוליה דלא תימא ה"ה כגופו בלא ראשו מצריכין לכולה גופא לכך כתב אבל כל גופו פשיטא דלא צריך וכו' וראיתי לפרש כן דאל"כ הוי דברי התוס' דברי מותר דפשיטא דלפי גירסא זו כוליה ר"ל כל הראש ולא כל הגוף דהא אראש קאי וליכא למטעי ולמימר דר"ל לכל הגוף עם כל הראש דהא השתא רוצה לפרש דהראש לחודיה פוטר אפילו בנפלים וק"ל:

ד"ה שדרה טפח וכו' וא"ת תקשה הך ברייתא לרב יהודה וכו'. ר"ל הך ברייתא דקתני חמשה שיעורן טפח וקחשיב נמי שדרתו דהיינו שדרה של לולב כדמפרש ואזיל:

בא"ד אי נמי בברייתא לא תני שדרה. ר"ל אלא הוי תני לולב טפח אבל ליכא לפרש דלא תני ליה כלל דהא מ"מ המשה קתני ואי תימא דלא תני אלא ארבעה זה אין סברא שהוסיף גמרא במניינא מאי דלא תני הברייתא כלל:

כו:

בגמ' ומי אמר רב הכי והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חברו כלום. ר"ל אם כן אפי' לאחר ג' ימים תולין את השליא בולד משום דאם איתא דולד אחר הוא לא היה מתעכב אחר הולד הראשון כלום:

בתוס' ד"ה אבל בקטן וכו' וי"ל דגדול וקטן היינו ברוחב והרוחב צריך גובה ד' וכו'. ר"ל דגדול וקטן קאי ארוחב וד' טפחים קאי אגובה וחא"ש דרוחב הרבה דהיינו גדול צריך גובה ארבע טפחים וכו':

ד"ה תחלתו כל שהוא וכו' עד ודרך הגמרא שמהפך פעמים וכו' תני ליה לבסוף וכו'. לשון התוס' מגומגם דכך היה ראוי להיות דבפרק העור והרוטב בעי וכו' ומשני אגדול ולכך תני ליה לבסוף ור"ל משום דלפי גירסת המשנה דתני ושיריו ברובו אחר בבא דאבל בקטן תחלתו כל שהוא משמע דשיריו ברובו קאי אקטן שתחלתו כל שהוא פירוש טפח ולכך בעי שם רובו של טפח למאי חזי ומשני דהאי ושיריו ברובו לא קאי אקטן כמשמעות סדר המשנה אלא אגדול קאי ולכך נקטה הגמרא הכי לפי מאי דמסיק התם דשיריו ברובו קאי אגרול ולכך תני ליה לבסוף כדי שלא תטעה לומר דקאי אקטן ודו"ק נ"ל:

בא"ד כמו גרדומי ציצית דכשרים וכן משמע וכו' כצ"ל וכן מצאתי בספרים ישנים:

כז.

תוס' ד"ה חומר שני ולדות פירש הקונטרס לר"מ דבחיה ועוף וכו' כצ"ל:

בא"ד היינו לענין שליא בשני וכו'. והיינו חומר שני ולדות דמנינן תחלת ימי טומאה מן האחרון דהיינו מן השליא וסוף טומאה דהיינו ימי טוהר מן הראשון:

[בא"ד] ולרבנן וכו' נותנין לה חומרא דזכר ונקבה. פירוש חומר שני ולדות לרבנן דנותנים לה חומרא דזכר וחומרא דנקבה:

שם ברש"י ובתוס' כרקב וכנצל פירש נצל הוא מוהל המת הנקרש ועי' בערוך:

בגמ' היינו נמי טעמייהו דר"י ורבי יוסי כו' כצ"ל:

כז:

בתוס' ד"ה מת שנתבלבל צורתו וכו' הכי נמי דמטהרי אפילו בשלם שאין שלדו קיימת וכו' כצ"ל:

כט.

ד"ה מכלל וכו' עד וה"ק יצא מחותך מסורס עד שיצא רובו הא כתיקונו הראש פוטר וכו' כדמפרש בברייתא בסמוך רבי יוסי אומר משיצא רוב ראשו כצ"ל:

כט:

ברש"י ד"ה אימא יולדת זכר בזוב היא ויום ראשון דשבוע שניה אמרינן שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה וכו'. נ"ל שצריך לגרוס שמא ששה ימים קודם שבאת לפנינו וכו' ודו"ק:

ל.

ברש"י ד"ה טבילת זבה דכל שבוע טמאו וכו' לבד משבוע רביעית וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה עשרים ותמניא וכו' אלא ודאי לא חשיב טבילה יתירה וכו' כיון שלא היתה בפנינו וכו'. ר"ל דכשהיא בפנינו כל השבוע ולא מטבילין אותה כ"א חדא טבילה אותה טבילה חשיב חדא בשבוע אבל הטבילה יתירתא הא דלא הטבילוה עד עכשיו היינו משום דלא היתה בפנינו ולכך לא חשיבא חדא בשבוע ותרוייהו ב"ש וב"ה חשבי לה. והא דקאמר עשרים ותמניא נראה כמו שפרש"י בתשובה וכו' ויש מקשין כי פריך לעיל תשעים וארבע הויין ולמה לא שני ליה המקשה לעצמו דטבילה דסוף שבוע קמא קחשיב כדפריך לקמן ולא נצטרך תו לתרץ חדא בשבוע לא קחשיב אבל אין זה קושיא כלל דידע המקשה ע"כ דיש שום טעם דלא חשיב התנא האי טבילה דסוף שבוע קמא דאל"כ הוה להו לב"ה חדא יתירתא דהוי להו שלשים ושש וק"ל:

ל:

בתוס' ד"ה וכי תימא למסתמא כרבנן וכו'. נ"ל דהתוס' לא מפרשי כפרש"י וגם גרסי בגמ' גירסא אחרת מגירסת רש"י וה"ג התוס' וכ"ת למסתמא כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וה"פ וכ"ת דלהכי תנא הך סיפא כדי למסתם כרבנן ר"ל שהסיפא היא במקום סתם משנה למסתם הלכה כת"ק דרישא ופריך פשיטא בלא סיפא ידעינן שפיר דהלכה כת"ק דכיון דלא קתני לה בלשון יחיד ולא אשכחן יחידאי דאמר הכי מכלל דרבים הם ויחיד ורבים הלכה כרבים ולכך כתבו התוספות ואע"ג דרישא נמי סתמא קתני וכו' וק"ל נ"ל: