מדרש תנחומא נח יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מדרש תנחומא · נח יט · >>

יט "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". בלבל לשונותם ולא יבין אחד מהן לשון של חבירו שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקדש ובו בלשון נברא העולם, אמר הקב"ה בעה"ז על ידי יצה"ר חלקו בריותי ונחלקו לשבעים לשון אבל לעוה"ב משוין כולן כתף אחד לקרוא בשמי ועובדין אותי שנאמר (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" ויבטל שעבוד העכו"ם מישראל ויהיו עובדים אותו בשמחה שנאמר (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה" אבל העכו"ם יהיו עובדין אותו ברעדה כגון אדם שבנו משרת לפניו משרת בשמחה אומר אם אקלקל מעט לפני אבי אינו יכעוס עלי שהוא אוהב אותי לכך עובד בשמחה, אבל העבד הנכרי משרת ביראה אומר אם אקלקל לפניו כועס עלי לכך עובדו ביראה, כך העכו"ם מה כתיב עליהם (שם ב, א) "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק" כל המזמור מדבר על העכו"ם, מה כתיב בסוף המזמור (שם,) "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה נשקו בר", אמר להם דוד הזהרו בעצמיכם, לא תסלפו הדרך פן יאנף ותאבדו דרך כלומר בדבר מועט הוא כועס עליכם, אבל על ישראל מה כתיב "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" ואותו המזמור על ישראל נאמר שהרי יסדו דוד על התודה כדכתיב "מזמור לתודה":