מדבר שור כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מדבר שור · כה · >>

במדרש (וילקוט הושע): "א"ר ברכיה בש"ר יודא בר' סימון ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים שלול בקולרין, אמר הקב"ה בני בכורי הוא ואני מורידו בבזיון הריני מוריד בנו לפניו", וזהו "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה"אב. והנה ראוי לבאר דברי מדרש זה במה מצאו שהי' ראוי לרדת שמה בשלשלאות של ברזל, וכי במה חטא בחיר ד' שהי' ראוי לשלשלאות של ברזל. גם ע"כ צ"ל שהי' נוגע דבר זה לענין הכלל כולו לדורות, והכתוב שמביא ע"ז ?בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" על כלל ישראל מדבר. גם יש לדקדק במה שאמר: "בני בכורי הוא ואני מורידו בבזיון", בטח יש יחש נכון זה לזה, שדוקא משום זאת המעלה שנתכנה יעקב אבינו ע"ה "בני בכורי", משו"ה אינו ראוי להורדה של בזיון. ולבאר הדברים נראה, שלתכלית הגלות שזה הי' הצעד הראשון שלה, יש דרך אחד שטעון דוקא הורדה של בזיון משולל מכל עושר וכבוד, ודרך אחד שראוי לו עכ"פ כבוד וגדולה. ע"כ מצד אחד הי' ראוי לרדת בשלשלאות של ברזל, ומצד השני הי' ראוי לכבוד וגדולה כאשר הי' באמת. וזה הצד של היחש עם כבוד וגדולה, הוא מקושר עם התואר "בני בכורי" הראוי ליעקב אבינו ע"ה. אמנם כאשר נתבונן בעם ישראל נמצא שהם מוכשרים אל הגלות, וע"ז אמרו במדרש איכה: "'בת גלים' בת גולים, ברתיהון דגלוואי", שכל האבות היו גרים בארץ. אבל סיבת הגלות היא מצד שתי מטרות. האחת היא, שעם ד' מאחר שהם נבראים רק למען כבוד השי"ת, ע"כ צריך שתהי' נקבעת בכלל האומה אהבת השי"ת לאמתתה, אהבה טהורה שלא יהי' מעורב עמה שום דבר מענינים חומריים. והנה טבע האדם להיות נפתה אל חמדת ארציוות בהיותן בידו, ע"כ כדי להוציא שלמותם של ישראל מן הכח אל הפועל סיבב השי"ת שיהי' הכלל זמן גדול משולל מכל כבוד והצלחה גופנית, כדי שיהי' מושרש בלב הכלל שאינו מקושר בכללו לשום דבר כ"א לשם השי"ת לדבקה בו. והנה גדולת עוה"ז וכבודו אינו דבר של חסרון מצד עצמו, שהרי מוכן לישראל כבוד וגדולה לימות המשיח גם בעוה"ז, אלא שמפני טבע החומריות א"א שלא יהי' הכלל נגרר אחרי חמדת הגדולה והכבוד לשום אותם לתכלית עקרית. ע"כ רצה השי"ת שיהיו מוכנים ע"י הגלות, שיתרגלו שלא יהיו קשורים לשום דבר הצלחה חמרית, כ"א שם ד' ותורתו זה יהי' כל שיחם ושיגם. ומאחר שלא יהי' לכללם דבר וענין אחר לענות בו, יכה דבר זה שורש בלבם עד שיהיו מוכנים מצד כללם לאהבת השי"ת בכל לב ונפש. התכלית השני', להודיע שם השי"ת בעולם, כדחז"ל ע"פ: "וזרעתיה לי בארץ", "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין". וכמו שהי' בגלות מצרים, שהיתה התכלית "וידעו מצרים כי אני ד'". וכן כל האומות שהי' להן יחש עם ישראל, אע"פ שנענשו ע"י מה שרצו לפשוט יד בישראל, מ"מ נתגלגל הדבר להן לטובה גדולה שיזכו לאור האמת לדעת שם השי"ת, וכמו שאה"כ: "ברוך עמי מצרים, ומעשה ידי אשור, ונחלתי ישראל"ח. והנה מצד התכלית של הכנת ישראל בעצמם אל המעלה העליונה של אהבת השי"ת ודבקות בו ית', שעקרה יעשה ע"י היות הכלל משולל מכל הצלחה חמרית במשך ארוך, ועי"ז יתרגלו שתהי' כל פנייתם אל הבורא ית' ותורתו, דבר זה מחייב שלא ימצאו בהגלות שום כבוד וגדולה. כי הכבוד והגדולה הרי ממשיכים את לבבם לאהבת אלה הדברים השפלים בערכם, ומפסידים עליהם התכלית של הגלות. אך מצד התכלית של הכנת אוה"ע, אין בכך כלום אם ימצאו ג"כ גדולה בארץ גלותם. והנה חז"ל אמרו בשלהי מכות: ?אמר ר' יוסי בר חנינא ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: 'וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב'ט בא עמוס וביטלה שנאמר: 'חדל נא מי יקום יעקב וגו" וכתיב: 'נחם ד' על זאת', משה אמר: 'ובגוים ההם לא תרגיע', בא ירמיה ואמר: 'הלוך להרגיעו ישראל', משה אמר: 'פוקד עון אבות על בנים', בא יחזקאל וביטלה: 'הנפש החוטאת היא תמות', משה אמר: 'ואבדתם בגוים', בא ישעיהו ואמר: 'והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וגו'. והנה ראוי מאד להתבונן מה טיבן של ד' גזירות הללו שגזר משרע"ה, ומי כמוהו אוהב ישראל ונותן נפשו עליהם, ולמה יגזור גזירות כאלה שאפשר בלעדן שהרי נתבטלו ע"י הנביאים. גם עיקר הדבר צריך ביאור, איך יתכן ביטול ח"ו לגזירותיו של משה, שהכל דבר ד' הוא ולא אדם הוא להתנחם. אמנם הדברים מתבארים יפה בע"ה ע"פ דברינו. שבאמת ענין הגלות שהוא מוכרח מצד עצמו, אע"פ שלא בא כ"א ע"י עונותיהם של ישראל, הוא מפני שכך היא מדתו של הקב"ה, שכל דבר שהוא מחויב מצד עצמו וראוי לבא מצד ההטבה הכללית שלבסוף, מ"מ כיון שהוא רע לשעתו הקב"ה מגלגל שיהי' נעשה ע"פ בחירת האדם בעצמו. כי הוא ית' נאמר עליו: "לא יגורך רע", ופי' הדבר כי גירות ענינה לשון ארעי, כמו "לגור בארץ באנו" שדרשו חז"ל מזה שלא ירד יעקב אבינו ע"ה להשתקע במצרים אלא לגור שם. והנה דבר זה פשוט שאין קביעות לרע ח"ו בהנהגתו העליונה ית"ש, כי כל דרכיו הם רק לתכלית הטובה האמתית "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו". אבל שיהי' רע נמצא בהנהגה בדרך ארעי, שלמות ההנהגה לכאורה מחייבת זה, שהרי צריך הרע שימצא לתכלית הטובה. מ"מ אין זה דרכו ית' שיהי' הרע המקרי ג"כ נמשך ממנו ית' בדרך התחייבות, אלא שלמה שהוא רע מקרי וצריך לתקנת הכלל, סיבב השי"ת רק שיהי' מקום לבחירת האדם לסבב אותו, ואם הי' נשמר בבחירתו הי' מזדמן לתקנת הכלל דרך אחר. ועכ"פ אין שמו ית' נקרא על הרעה, ע"כ אמר: "לא יגורך רע" אפי' בדרך גירות וארעי, וכמ"כ דבר הגלות, אע"פ שהוא דבר מוכרח לשלמותו של עולם ושלמותן של ישראל, מ"מ אינו בא כ"א ע"י קלקול הבחירה של ישראל כיון שהוא עכ"פ רע לשעתו. והנה מצינו דרכיו של הקב"ה שהוא בונה כונתו העליונה בדבר מועט בכמות, ואינו מקפיד כלל שתהי' התכלית רשומה בכמותה נגד הדברים המסבבים אותה. אדרבא הוא מרבה בדרכים ופעולות רבות שיסבבו את התכלית, כדי שיזכו רבים באותה הטובה האפשרית לבא להם ע"י מה שיהיו עוזרים בהכנת המטרה המכוונת. וכענין שאמרו חז"ל: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" וכענין שביאר הדברים הרמב"ם ז"ל בהקדמת פיה"מ וכמ"כ מש"א: "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה". וכיוצא בזה מצינו שאמר למשה: "הניחה לי ... ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" וגו', א"כ בונה את תכליתו ג"כ בחלק קטן וממנו יוצא כל המכוון. וה"נ בנוגע לכלל העולם יש שתי דרכים והנהגות אפשריות בתקנתם ובתקנת כל העולם כולו על ידם, דרך ארוכה, ודרך קצרה. הדרך הקצרה היא שתתברר תכלית העולם רק ע"י ישראל, ולא ישארו מן העמים כ"א המבוררים והמסולתים, כענין הכתוב: "כי אעשה כלה בכל הגוים... ואתך לא אעשה כלה". ועפ"ז הדרך תהי' כל עיקר ההשקפה רק על ערך ישראל, וצריך עפ"ז שישתלמו ישראל בשלמות גדולה כפי הראוי להם, שישראל צריכים להיות קדושים במעשיהם ומדותיהם ואין די להם רק ידיעת שורש האמונה לבד. והנה עפ"ז הדרך היו רבים מרשעי ישראל נדחים ונאבדים, מפני שקלקלו את ענינם שאינם ראוים לאותה השלמות של כלל ישראל. אך יש עוד דרך אחר, שישראל בעצמם יהיו פועלים בגלותם את תקנת רבים מהעמים לתקנם ולהכשירם אל הדרך האמיתי. ועפ"ז הדרך לא תהי' ההשקפה העליונה מתיחדת רק על ערך ישראל ושלמותם מצד עצמם, כ"א תחשב להם ג"כ זכותם על מה שהשלמת אוה"ע באה על ידם. וההבדל בין שתי הדרכים, שאם תהי' ההדרכה באה ע"י השלמת ישראל מצד עצמם, צריך שתהי' שלמותם שלמות גדולה כערכם, אבל כשתהי' הגאולה באה ג"כ מצד צירוף הזכות של תקנתם העולם כולו, אז אפי' לא יהיו במדרגה עליונה כ"כ מ"מ ראוים הם לגאולה, שעכ"פ התכלית של תקנת או"ה נמשכת מהם כ"ז שהם דבקים בכלל האמונה ובשם ישראל יכנו. ע"כ מי שמבקש עיקר התכלית השלמת ישראל הגדולה, ירצה יותר שיהי' התיקון בדרך הראשון שהוא ע"פ מדת הדין. ויהיו הנבררים שנים מעיר וא' ממשפחה ממש הצדיקים הגדולים, ויתגלה השי"ת בגאון עוזו. והעמים שרובם אינם ראוים כלל לגילוי אור אלהי גדול ונשגב כזה יחלופו מן העולם. ותתכונן מלכות השי"ת על ישראל והנלוים אליהם, ויתרבו מאד מאד לקהל גדול ועצום יותר מכל הגוים יחדו. אבל ההנהגה השני' שתהי' מצד צירוף הזכות שישראל מתקנים את העולם, אז אע"פ שמצד עצמם לא באו לשלמותם, מ"מ ראוים לגדולה מצד זכותם הגדולה שע"י גלותם הודיעו שם השי"ת בעולם. ועפ"ז תתאחר הגאולה כדי שבמשך הזמן יתוקנו רבים מאוה"ע. והנה יש נפ"מ ג"כ באיכות הגלות אם תהי' כפי מטרה הראשונה או השני'. שע"פ המטרה הראשונה לא תהי' תכלית הגלות כ"א לזכך את ישראל, להפרידם מכל חלאה וחשק זר של אהבת עוה"ז וגדולתו. א"כ ראוי שתהי' הגלות בתכלית השפלות והעוני, ומזה תצמח המעלה העליונה של גדולת ישראל ומעלתן לפי ערכן. אבל לפי התכלית השני' של תקנת העולם, ד"ז ימשך גם בהיות לישראל עכ"פ איזה כבוד והתנשאות. והנה השי"ת מזג בגליות שני הדרכים, ואיזה מהם שיגיע לתכליתו יגאלו על ידו ישראל. או שישראל עצמם יזכו במעלתן שיהיו ראוים לגדולה העומדת להם מצד עצמם, או שיזכו מצד הפעולה הגדולה של קידוש ש"ש והודעתו ית' בעולם שנעשה ע"י, כדדרשו חז"ל ע"פ: "אמרת לד' ד' אתה טובתי בל עליך"כח "אמרה כנס"י לפני הקב"ה: רבש"ע החזק לי טובה שהודעתיך בעולם"כט. ע"כ יש בענין הגלות שני מיני ההכנות. ההכנה האחת להפיק התכלית של השלמת ישראל, וכשהתכלית הזו מתעוררת אז הגלות היא בתכלית התוקף והשפלות. ולפעמים מתעוררת ג"כ התכלית השני', כשיראה השי"ת בעמל ישראל שא"א להם לסבול תוקף העוני והגלות הקשה אז מניח להם מעט ממשא מלך ושרים, והגלות פועלת את תכליתה מצד הודעת השי"ת שנעשית בעולם. והנה מצינו ארבעה דברים שבהם ההבדל בין תכלית הראשונה של הגלות מתכלית השני'. הא', שלתכלית הראשונה צריך שתהי' השקפת השי"ת על ישראל מצד ערכם, ראוי הוא שיהיו מתיחדים בשלמות גדולה פרטית הראוי' לשם ישראל. והנה כבר ביארנו שיעקב ע"ה קבע את שלמות ישראל מצד ערכם לעצמם ולא מצד ענינם בערך העולםל, ע"כ היתה מטתו שלמה ולא יצאו ממנו אוה"ע. גם קרא בית לביהמ"ק שהוא מורה על התיחדות בשלמות העצמית. לא בתור התערבות עם עוד אחרים אפי' להטיב להם, מפני שלא יפחת הדבר בשלמות עצמו. והב', שהגלות כשתהי' לזו התכלית, ראוי שתהי' בתכלית ההשפלה והעוני, משא"כ מצד תקנת העולם אפשר להרחיב ידם מעט ג"כ בגלות. השלישי בענין סדרי העונשים. הנה מצאנו שהשי"ת "פוקד עון אבות על בנים", ואע"ג דאוקמוה בשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, מ"מ מובן הדבר שאין הכונה שהם רשעים גמורים כאבותיהם דא"כ ל"ל "פוקד עון אבות", מצד עצמם ג"כ ראוים לעונש, אלא הכונה היא כשהם אינם כשרים כראוי ואוחזים חלק ממעשה אבותיהם, מתעורר עליהם עון אבותם. וטעם הדבר הוא שתכלית המעשים היא כדי לזכך הנפש, וכל מה שיתרבה תיקון המעשים כן תתרבה זכות הנפש, ועיקר העונשים הוא ג"כ לזיכוך הנפש. ע"כ ע"י מעשה אבות נמשך קלקול והכנה של תכונה רעה בנפש הבנים, ואז אע"פ שהמעשים ישרים מ"מ יש טינא בנפש, אלא שהמעשים מזככים את הטינא ההיא כשהם ישרים כראוי. מה שא"כ כשנתקלקל מעט, אז כשיש טינא מצד חלק האבות מתעורר הקלקול וצריך ייסור גדול לתקנו. והנה כשההשקפה תהי' על ערכם של ישראל מצד עצמן, אז ההקפדה גדולה על זיכוך הנפשות וראוי לפקוד עון אבות על בנים כדי לזכך הנפש. אבל כשתהי' ההשקפה מצד ערכם על תקנת העולם, אז עיקר הקפידה הוא שיהיו מעשיהם החיצונים הנגלים טובים, וא"ז מעכב לגאולה כ"כ תיקון וזיכוך הנפשות כפי הראוי למעלת ישראל. ע"כ רק "הנפש החטאת היא תמות", מפני שבקלקול גלוי מפסיד התכלית של הכנעת האומות אל התורה, משא"כ ענין זיכוך הנפשות, א"ז נוגע כ"כ לגאולה כשתהי' עפ"ז הדרך של צירוף תקנת או"ה. הרביעי בענין הנשארים לזכות לגאולה. כשתהי' ההשקפה מצד ערך ישראל, ממילא תהי' ההנהגה אז בכח קדושה גדול כ"כ עד שמי שלא השלים עצמו כראוי לפי ערך ישראל הם יהיו נאבדים. מה שא"כ כשתהי' הגאולה מצד ההשקפה של תיקון או"ה הנמשך מהכלל, אז כל הכלל יהי' שוה לטובה, ע"כ יבאו כולם אל תכלית של הגאולה. והנה משרע"ה רצה בתקנת ישראל בתכלית המעלה העליונה, כמו שביקש: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"לג, ע"כ יסד הדרך של הגלות שתהי' יוצאת ממנו התכלית של תקנת ישראל מצד עצמם, שהיא תכלית יותר נשגבה. מ"מ באו ד' נביאים ויסדו שתצטרף ג"כ ההשקפה השני' של תקנת או"ה, כדי שיהי' קל ונח לשאת עול הגלות, ותהי' תקוה ג"כ לאביוני אדם מעם ד'. וזהו פי' דבריהם ז"ל: "ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל", לטובתם, כדי שתהי' הגלות מרוממת אותם אל תכלית המעלה העליונה. אע"פ שיצאו מזה דברים קשים לסבול, הכל כדאי בשביל קדושת המעלה העליונה. א', שמשה אמר: ?וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב", פי' שהציג תכליתם מצד ערכם עצמם, כעין יעקב שלא יצאה ממנו שום אומה זולת זרע קודש שבטי יה הברואים לכבודו ית', וזהו "בדד", מיוחד במעלתו. אבל ראה עמוס שא"א שיהיו ישראל סובלים מדה"ד גדולה כזו, התפלל שיצטרף ג"כ ענין צירופם את העולם. אמר: ?חדל נא מי יקום יעקב, כי קטון הוא", וכשהשלמות העליונה תצמח מקטן בכמות צריך זכות נפלאה, ע"כ יצורף ג"כ מה שיש לישראל זכות גדולה בכמות דהיינו תיקון העולם בכללו. משה אמר: "ובגוים ההם לא תרגיע", כיון שתכלית הגלות עקרה רק לזכך נפשות ישראל שיהיו קשורים רק באהבת ד', ע"כ נשלל מהם כל חמדה וכבוד כדי שיהיו מתרגלים להיות כל שיחם ותשוקתם רק על אהבת השי"ת ותורתו, ע"כ צריך שתהי' הגלות בשפלות ועוני בלא מנוחה. וירמיה ראה שיהי' קשה לסבול כשלא תצורף ג"כ לפעמים תכלית הגלות עבור תקנת העולם, ע"כ אמר: "הלוך להרגיעו ישראל", שתהי' להם לפעמים קצת מנוחה וכבוד וחן בעיני עמים, ומ"מ תמשך תכלית נכבדה מגלותם לענין כלל העולם. ע"כ אמר שם בדברי הנבואה: "מרחוק ד' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד"לד. שכשישראל מתכשרים לפי ערך עצמם הרי הם קרובים אל השי"ת, ודבר זה נקרא אהבה רבה, שהיא רבה במעלה עליונה, גם רבה היא שלא כדרך הטבעי, כמו שבארנו במק"א מענין רבה הנאמר לרעה שמורה על חוץ ההנהגה הטבעית כמו "כי רבה רעת האדם"לה, ה"נ אהבה רבה באה מצד הכשרת ישראל מצד עצמם. אבל כשהם נושעים מצד תכליתם לענין תקנת העולם, זה אינו בגדר רבה, אבל ראוי להקרא אהבת עולם, כי לענין זה אין הפסק כלל ולעולם יש לישראל זאת המעלה, משא"כ המעלה מצד קדושת עצמם לפעמים נפסקת. עז"א: "מרחוק ד' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך", אע"פ שלא באה לאהבה רבה, "על כן משכתיך חסד", בתורת חסד, אע"פ שמצד עצמך לא תהיי ראויה לישועה מ"מ החסד ההוא יש לו המשכה וחיוב, כי עכ"פ דבר גדול בא על ידך בעולם. וממילא משה אמר: "פוקד עון אבות על בנים", והיינו כדי שתהי' הנפש בתכלית הזיכוך. ויחזקאל אמר: "הנפש החוטאת היא תמות", שמעשיה מעשי רשע ממש, אבל מצד שאינה מזוככת בפנימיותה תהי' לה תקנה ע"י צירוף הזכות, שעכ"פ תקנת העולם נמשכת מהם ע"י המעשים הישרים הנגלים. משה אמר: "ואבדתם בגוים", שלא יהיו הבלתי מוכשרים למעלת כלל ישראל ראוים לגאולה, כיון שתהי' בתכלית המעלה כפי הראוי לגדולת ישראל. בא ישעי' ואמר: "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול", שתצטרף זכות התקנה של העולם, ויהיו רבים הראוים לקבל אור הגאולה. וי"ל דפלוגתא ד"אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד", או ש"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח", בהא תליא. שכשתהי' הגאולה לפי מדתן של ישראל מצד עצמן, ודאי תהי' באופן נשגב כעין עוה"ב, שיתקיימו נבואות כל הנביאים. ואם תהי' ע"י צירוף זכות תקנת העולם, אז תהי' באופן פשוט, ו"אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד". וזהו ג"כ מה שאמרו: "זכו 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה'לז, לא זכו 'עני ורוכב על חמור'". שכשתהי' הגאולה מצד מעלתן של ישראל, אז יזדככו עניני החומריות לגמרי ויהי' השפע רק מצד המעלה האנושית שהיא מעלת השכל והקדושה. אבל אם לא זכו ותהי' הגאולה ג"כ מצד צירוף תקנת האומות שהן ודאי שקועות באהבת החומריות, נמצא שלגבי ישראל היא מדרגה שפלה "עני ורוכב על חמור", רכיבתו ועילויו הוא מצד הכנעת החומריות לקדושה, אבל מ"מ עוד אין זו תכלית ההשלמה האנושית הראויה לישראל כמש"א חז"ל: "אתם קרוים אדם"מ. ומבואר ג"כ בזה פלוגתא דאהבת עולם או אהבה רבה דבפ"ק דברכות. והנה יעקב אבינו ע"ה מצד עצמו הי' במעלה כזאת שכל אהבות עוה"ז לא היו מניעות אותו כלל מאהבת השי"ת, וכמו שפי' המפרשים ממה שקרא ק"ש בפגיעת יוסף אליומב. א"כ לכאורה מצדו לא הי' צורך כלל אל הגלות שיהי' בשפלות, שאפי' יהי' בתכלית המעלה מ"מ נפשו דבקה באהבת השי"ת, אבל עיקר ירידתו לא הי' מצד עצמו כ"א מצד ישראל, שתהי' קדושת השי"ת קשורה ודבוקה עמם בגלותם. והנה מצד ההכנה לישראל היתה מצד יעקב הכנה לגדולת ישראל מצד ערכם עצמם, וערכם המרומם א"א להתגלות כ"א ע"י שפלות הגלות. אלא שאם היתה ירידת יעקב אבינו ע"ה בגלות בשפלות, לא הי' מקום שיהי' לישראל איזה ריוח וגדולה בגלות, ע"כ הנהיג השי"ת עמו לא לפי המדה שהוא ראוי לה מצד הכנתו לישראל, כ"א מצד הכנתו מצד עצמו שהוא ראוי לקבל גדולה ומ"מ לא יזוז כלל מדביקותו בד' ית', כדי שתהי' הכנה עכ"פ שכשלא יהי' אפשר יושפע לישראל איזה גדולה וכבוד בגלות. ע"כ אמרו הנה יעקב אבינו שמדתו היא התרוממות ישראל אל מעלתן מצד עצמן, ומצד זה ראוי שתהי' הגלות בתכלית השפלות. אבל הקב"ה קרא ליעקב "בני בכורי", היינו שבכור נוטל פי שנים וכן בכח יעקב לטול גדולת עוה"ז ולא יפגום בו מגדולתו וקדושתו האמתית, א"כ איך אפשר להורידו בבזיון כיון שיכול לקבל כבוד ומ"מ תצא תכלית האמיתית על ידו. ע"כ סבב הקב"ה שיבא דרך כבוד, ויהי' זה הכנה אל ישראל שעכ"פ יושפע להם בגלות איזה כבוד לפעמים. וז"ש: "בחבלי אדם אמשכם"א, פי' בחבלים של שלמות הראוים לאדם אע"פ שלא נתיחד כ"כ בשלמות הראוי' לישראל. "בעבותות אהבה", ענין עבותות מורה חוזק החבל הדרוש במקום שיש לחוש לניתוק. והנה השלמת ישראל העליונה, אין בה חשש ניתוק למי שזוכה לה, כי הוא נעשה חסיד ישר ונאמן ודבק בד' ית' בכל לב. משא"כ מעלת ישראל מצד תקנתם העולם, יש ע"ז כמה חששות שלא תנתק ח"ו זו הדבקות, מאחר שאינם מגיעים למעלה הגדולה של אהבת השי"ת כראוי מצד מעלתן של ישראל, הי' אפשר ח"ו שפתויי או"ה יפעלו עליהם לעזוב ח"ו קדושתם. אבל הקב"ה חיזק הדבקות ?בעבותות אהבה", שלא ינתק הכלל ח"ו מזה כלל. ועי"ז שהיתה ההשקפה ג"כ מצד ההשלמה הקטנה שלהם "ואהי' להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"א, שזהו עצמו גרם הגלות והעול שיהיו פזורים ג"כ בשביל תקנת העולם, ומ"מ "אט אליו אוכיל", שיהי' לו ג"כ שפע עושר וכ"ט גשמי לפעמים בגלותם. וז"ש הכתוב: "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי"מג. והיינו אע"פ שלא יהי' כלל ישראל בתכלית השלמות, שיהיו כעין ילדים במיעוט חכמה לפי ערכם ומיעוט מע"ט, מ"מ לא יבוש מפני שעכ"פ גדול הערך הנמשך מהם לתיקון העולם כי יקדישו את שמו בעולם, ודבר גדול הוא הודעת שם השי"ת בעולם. ועי"ז יזכו ג"כ למעלה יותר גדולה כמש"א: "ואת אלהי ישראל יעריצו".


<< · מדבר שור · כה · >>