מדבר שור כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מדבר שור · כד · >>

במדרש רבה: '"ויהי מקץ שנתים ימים', 'קץ שם לחושך', זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומ"ט 'קץ שם לחושך' שכ"ז שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם דכתיב: 'אבן אופל וצלמות', נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. ד"א 'קץ שם לחושך', זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום". יש להעיר מה חדשו ז"ל בפי' הפסוק בהאי אידך פירושא דקאי על יוסף, ואיה מרומז במקרא שפרעה חלם חלום, ומה חידוש יש לנו שדוקא ע"י חלום באה הגדולה ליוסף. אמנם כל אלה הם דברים גדולים בע"ה יתבארו, נאמרו בעומק חכמה. גם ראוי לדעת שכמו בפי' הראשון כתבו לפרש סיפא דקרא "אבן אופל וצלמות", ע"כ גם באידך פי' מתפרש סיפא דקרא, וצריך ביאור איך יתפרש, כי רז"ל סתמו ולא נקטו רק רישא דקרא. ונבאר בע"ה תחילה מעט ענין החלומות ומשפטם ע"פ חז"ל, וביותר מה שאמרו חז"ל: "כל החלומות הולכים אחר הפה"ד, שהדבר באמת מופלא ונעלם וראוי לקרבו אל השכל. וראיתי לבעל עקידה ז"ל שהאריך בזהה ודבריו וביאוריו ע"ז לא נהירין לע"ד, שהוציא דחז"ל מפשטן באופן רחוק מאד, ונדחק יותר מדאי. שפי' שכל החלומות יש להם כמה מיני הוראות וכולן מתקיימות, רק שהפותר פותר צד אחד מהם וכיון שמעורר את זה הצד נזכר האדם על חלומו, ושארי ההוראות באות על האדם אבל אינו נזכר שע"י חלומו הן, אבל אין הפותר פועל מאומה בזה. וכ' דעונש בר הדיא בפ' הרואה בעובדא דאביי ורבא הוי על אשר ציער לרבא בבשורות רעות, מה שהיתה באה עליו בלא דבריו ג"כ כל הרעה הזאת. ודבריו ז"ל קשים לשמוע, דבגמ' מפורש שאחרי שמצא כל החלומות הולכים אחר הפה בספרא דנפל מידא דבר הדיא אז חרה עליו אפו ולטייה, ואם כדברי הרב ז"ל שעיקר הקצף הי' על שציערו בבשורות רעות לא חידש הספר בקצפו של רבא עליו מאומה. ותו בגמ' איתא מפורש דא"ל: "רשע בדידך קיימא", א"כ בידו הי' ואיך יאמר שהפותר לא יפעל מאומה. גם בעובדא דרבי אלעזר ותלמידיו דאמר להו: "אובדתון גברא", דחק דהיינו מפני שבשרו לה רעה, וכל חיך יטעם כי דברי חז"ל אינם מקבלים פי' כזה. ועל כרחנו הדברים כפשטן שהפותר פועל על החלום ע"פ שברו, שהרי בגמ' מייתי ע"ז מקרא: "ויהי כאשר פתר לנו כן היה", ואי כדבריו ז"ל אין בענין שום חידוש כלל, שפתרון הפותר ידע האדם ויתעורר שהוא תוצאות חלומו מפני שהזכירו, א"כ אין בזה שום חידוש ושום פעולה. גם אמרו בגמ' דהרואה: "הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפתרנו בפני ג'" ופריך "יפתרנו" ס"ד "והאמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא מקריא", ואי כדבריו ז"ל דכל ההוראות שבחלום אין כאן שום פועל בקיומן ע"פ הפתרון, א"כ מאי יפסיד בפתרונו אם ידע פרט א' מכל אלה. ואין צורך להאריך בביטול דברים כאלה, כי פשטן של דברי חז"ל מורין שהפותר יש לו יד ופעולה בחלום ולא הערמה בעלמא. ומה שהביא ראי' מדברי המדרש הנעלם שנראה לכאורה כדבריו, יתבאר אי"ה שאין משם ראי', ואין לדחות מאמרים רבים וסוגיות שלמות בשביל הנראה ממאמר אחד, אבל ראוי לישבו שלא יהיו סותרים זל"ז, כפי האפשרי. ואבאר בע"ה תוכן החלום ופעולתו ע"פ התורה, בחלום הצודק, כי ודאי יש מהם בלתי צודקים כלל. אבל על החלום הצודק הדברים אמורים, שתכלית בריאת השי"ת החלומות בטבע נפש האדם היתה עבורו, ולפי טבע הישר של האדם לא הי' ראוי כלל כ"א לחלום צודק. אלא בשביל שיצא מדרך הישרה במעשיו בתאוות ומותרות ומחשבות רחוקות שאינן מועילות לו כלל, נשתנו עליו סדרי בראשית בענין החלום, שנתערבה בו פסולת מרובה על הברור שבו. אבל להצודק הנשאר עכ"פ בהכרח, לזה כיונה ההשגחה האלהית בבריאתם, וכמש"כ בספר איוב: "בחלום חזיון לילה וגו' אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום", שבכח החלומות להישיר דרך המעוקש של האדם ע"י מה שיתעורר העתיד לפניו אם לא יתקן מעשיו. אבל איך יתכנו החלומות בכל אדם, שאם היותם כעין נבואה פרטית קשה הדבר שיגלה השי"ת סודו גם לבוערים בעם ומתי און, אשר לפעמים גם בחלומותם יצוק דבר אמת. פשר הדברים כך הוא, ע"ד שאמר הכתוב: "כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו", וכבר האריכו בזוה"ק בביאור פסוק זה. ותוכן כוונתו לפ"ד, כי ענין מדותיו של הקב"ה שהן מדה כנגד מדה שיסד בעולמו, יסד כח כזה בנפש האדם שתהי' סגולה נפלאה בנפשו להמשיך אליו כל המצבים והמקרים הראויים לו לפי מעשיו. והסגולה הקנויה לו בנפשו ע"פ מעשיו ודרכיו, היא בעצמה מסבבת את כל גלגולי סיבות לבא אל תכלית מצבו הראוי לו, וכאשר תתחלף תכונת נפשו ממילא ישתנו עניניו, כי אותה הסיבה שגרמה להם נשתנתה ונתחלפה. וזהו פי' "כי פועל אדם ישלם לו", שזהו כלל גדול שישלם השי"ת כל פועל טוב לטובים ורע לרעים, אבל באיזה אופן יהיו התשלומין, שהפועל בעצמו משלם, משום ש"כאורח איש ימציאנו", פי' ימציא לו צורת מציאותו בנפשו כפי ארחו, ואותה המציאות הקנוי' כפי ארחו היא בעצמה מסבבת על כל הפעולות, שמהן יבא מצבו וענינו כפי מה שראוי לו על פי פעלו. והנה מאחר שלצורך הדברים הנעשים מחוץ להאדם והם נוגעים אל האדם, הסיבה שהקב"ה מגלגל אותם עליו היא התכונה שבנפשו, א"כ זאת התכונה היא ג"כ צריכה סיבות איך תהי' קנויה ומושרשת בנפש, כדי שע"י השרשתה תמשיך עליה אותן הפעולות הצריכות לפי הראוי לו לפי פועל אותו האדם. והנה החלומות הם אחת מהסיבות שברא השי"ת לפתח סגולה זו שבנפש האדם, לסבב את מצביו ועניניו ע"פ הראוי לו, וכענין מה שכ' הגר"א ז"ל בכתביו שהמעשים של האדם המה גלגלים שלו שמסבבים מזלו ועניניו ומערכתו. והנה החלום עצמו הוא המקנה את הסגולה בנפש שיבא לה הראוי לה לפי מדתה, והיא אחת מהדרכים שמשלימות הסגולה בנפש האדם להתפעל ע"פ מעשיו. אמנם הורו לנו חז"ל שהסגולה אינה נגמרת ע"י החלום לבדו, כ"א צריך עוד שיתחזק הציור על הדבר הנראה בחלום ג"כ ע"פ הפתרון. והנה פשוט דצריך שיהי' הפותר חכם לבב קולע אל השערה מה הם הענינים שמורה החלום, שהחלום הוא מורה שיש סגולה צפונה בנפש אותו האדם שכאשר תצא מן הכח אל הפועל תסבב אותן הפעולות הנוגעות לו כפי מה שבאה רמיזתן בחלום. והנה לכל אדם יש לו סגולות בנפשו בין לטוב בין לרע, כי ע"פ רוב אין איש שלם וצדיק במעשיו אשר לא יחטא, ותהי' מצד החטא צפונה בנפשו סגולה לרע לו, ומצד מעשיו הטובים יש בנפשו סגולה צפונה לטוב לו. א"כ לפעמים וע"פ רוב, החלום שהוא התחלת ההתפתחות שהסגולה הנעלמה שבנפש מתפתחת לצאת מן הכח אל הפועל, יש בו הוראות לטוב ולהפכו. וכיון שההתפתחות הזאת של החלום אינה גמורה, כי עדיין צריכה להתחזק בנפש ע"י מאמר הפותר האמיתי הפועל עליו, ע"כ נבין לאשורם דברי חז"ל כי כל ?חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא מקריא"ט. כי בהחלום לבדו עוד לא תגמר אותה הסגולה הפרטית לסבב זה הדבר הרמוז, כ"א ע"י מה שיחזק ההוראה הפותר, שבזה ישתכלל הציור ויתאמץ בנפש ויהי' מוכן לסבב ע"י כח זה את הראוי לו. נמצא שאם יפתור הפותר החכם האמיתי את החלום לצד הטוב שיש בו, יפתח בנפש החולם את הסגולה הצפונה בו לטובה, וכשיפתור לביש יפתח להפכו, ע"כ "כל החלומות הולכים אחר הפה"ד. וראי' ברורה לדברינו בעומק ענין החלומות היא מדברי הזוהר פ' זו דאי' התם בד' קצ"ט ע"ב: "דהא חלמא דאיהו טבא בעי בר נש לאדכרא לי' דלא יתנשי וכדין אתקיים דהא כמה דאתנשי קמיה דב"נ הכי אתנשי עלי', ת"ח חלמא דלא אתפשר כאגרתא דלא מתקריא ות"ח בגין דלא אדכר כמאן דלא ידע לי' ועל דא מאן דאתנשי מני' חלמא ולא ידע לי' לא קיימא עליה לאתקיימא, ובגין דא יוסף הוה דכיר חלמיה בגין לאתקיימא בגין דלא יתנשי חלמא מני' לעלם והוה מחכה לי' תדיר" עכ"ל. הרי דברינו מבוארים בע"ה, שבשביל שעיקר הכח אל הפעולות הנוגעות לאדם שם השי"ת בסגולות נפשו ובציוריו, והציורים באים ג"כ בהשגחת השי"ת ע"פ המעשים, והם מתחילים לצאת מן הכח אל הפועל ע"י החלומות, רק שאותן ההוראות שצריכין חלומות לצאתן אל הפועל עדיין חלושות הן ועוד לא יצאו כראוי אל הפועל. והחלום כשם שהוא בא מכח עומק הסגולה שבנפש שבא ע"י מעשיו ומדותיו ודרכיו של אדם, ה"נ ע"י החלום מתחזקת הסגולה הצפונה שהרי מתחזקת בציורה, מיהו צריכה עוד להתחזק ע"י הפותר ע"פ דרך האחת, והפותר הוא מפתח את הסגולה. ע"כ אם יפתור בכל ההוראות הצודקות שבו, אע"פ שסותרות זא"ז כי זו תהי' לטוב וזו להפכו, כולן נכונות להתקיים, ע"כ הורו לנו חז"ל במ"ש ר' בנאה ש"עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי". הנה העמידו אותנו על האמת הגמורה בטבעי החלומות והתיסדותם ע"פ רצון הבורא ית'. ע"כ כ"מ שיזכור את החלום הוא מחזיק את הציור ההוא, ומתחזקת בנפשו הסגולה להוציא מהכח אל הפועל את הדבר המרומז בו, ובשכחתו ירפה הציור ותתמעט הסגולה ההיא הצפונה, מעמיא עמיא ואזלא. והנה מטעם זה היתה סיבה מאת ד' שכל זמן שהיו ישראל צריכים להתגדל, אבל לא בשלימות כ"א ישועה זמנית הבאה לצורך שכלול השלמות הגמורה העתידה, הי' זה דוקא ע"י סיבת חלומות. כמו יוסף, שעם כל גדולתו לא היתה גדולה גמורה, שהרי פרעה הרשע הי' המלך והכסא שלו, כמש"כ: "רק הכסא אגדל ממך", והי' צריך רשות פרעה על העגלות וכיו"ב. וכמ"כ גדולת דניאל בגלות היתה ג"כ ע"י חלומותיו של נבוכדנאצר. כי ענין ישראל לעולם יש בהם סגולה צפונה שתצא מן הכח אל הפועל לעת קץ, והסגולה היא הנותנת להם להיות עליון על גויי הארץ לשם ולתפארת ולתהילה, וכמש"כ: "והייתם לי סגולה מכל העמים". וכל זמן שהם בשפלות, עדיין לא יצאה הסגולה מן הכח אל הפועל, רק היא מסבבת סיבובים איך תצא לפועל. והוא דומה ממש לטבע החלומות, שהסגולה שבנפש מתאמצת לצאת מן הכח אל הפועל ובזה היא מסבבת החלומות. ע"כ אמר הכתוב: "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו וגו' אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות וגו' הגדיל ד' לעשות עמנו היינו שמחים". שיש להעיר מהו ענין "כחלמים", גם מה שכתוב "היינו שמחים" לשון עבר. אמנם יתבאר כי חז"ל אמרו שאחת מהשאלות ששואלין לאדם ביום הדין היא: "צפית לישועה", גם חז"ל הגדילו מאד החיוב להתפלל על שיבת ציון. ולכאורה הדבר צריך ביאור, איך יהי' החיוב כ"כ על דבר כזה שתלוי בפעולות כלל ישראל או עכ"פ בזמן הקצוב כענין "קץ שם לחושך". אמנם משפט היחיד והרבים אחד הוא. וכמו שבכל נפש של כל יחיד שם השי"ת שתהי' בנפש סגולה שמתהוית ע"י דרכיו ומעשיו, ואותה הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה הפעולות נכונות לצאת אל הפועל ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין הפעולות עומדות הכן להתפעל. וציור הדבר מחזיק הסגולה, כענין מ"ש חז"ל על ההוא גברא דמפחד: "יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשי' דכתיב: "כי פחד פחדתי ויאתיני" וגו', וכמו כן הוא לטובה. ע"כ גדול ערך דיבור בין לטוב בין להפכיו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז"ל שלא תהא קלה בעינינו, כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן הכח אל הפועל. וכן שם השי"ת ג"כ בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אלי' מחזקתה, א"כ היא נכונה יותר אל פעולתה עי"ז. ע"כ הצפי' לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה, ע"כ נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים את ד', וכמש"כ: "המזכירים את ד' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ". א"כ ג"כ מה שאנחנו מזכירין את ישועת ד' ית' לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה ג"כ הכין השי"ת שתהי' המסייעת להוציא מן הכח אל הפועל הצפון בזה בסגולת ישראל. ע"כ אמר "בשוב ד' את שיבת ציון" אנו סבבנו בעז"ה את הגדולה ע"י האמונה בשמו ית' שיקיים הבטחתו. "אז ימלא שחוק פינו וגו ,"'ש"היינו כחלמים" שהחולם מוציא את הסגולה שבנפשו שמוכנת לפעול במעשים הנוגעים לו, ומתחזקת יותר ע"י הפתרון והרושם שבנפש, כמ"כ אנחנו אסירי התקוה הננו כחולמים ש"אז ימלא שחוק וגו ."'והנה עתה רק אנחנו החולמים וחוץ לגבול ישראל א"ז נודע כלל, כמו החולם, שכל עניניו לא ירגיש העומד אצלו כ"א הוא בעצמו. אבל "אז יאמרו בגוים הגדיל ד' וגו "'שיתפשט הדבר מכח אל הפועל. אבל אנו, יודעים אנו ש"הגדיל ד' לעשות עמנו" כבר, ששם בנפשנו הסגולה אל כל הגדולה, ע"כ "היינו שמחים" כל זמן שהיינו נזכרים בהבטחותיו הגדולות יתברך שמו, כמשל חז"ל באשה שהתנחמה בכל עת קריאת כתובתה המרובה. והנה נס חנוכה הי' ג"כ דומה לזה, שישראל לא היו אז במעלה העליונה כי כל ימי הבית השני היו נכנעים והי' רק פקידה בעלמא כדחז"ל, ע"כ הי' רמז פך השמן ונסו, שלא היה בו כ"א להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים, כי המעשים פועלים להוציא מן הכח אל הפועל הצפון בנפש. וגם מטעם זה דומה מצוה לנר, "כי נר מצוה" וכמ"כ "נר לרגלי דברך", כי הוא מוציא ע"י הפעולה את הסגולה הטובה שבנפש מן הכח אל הפועל. ודומה לנר שהדברים הבלתי נראים מתראים על ידו. ודומה לנר שכמו שהנר צריך דבר גשמי לשכלול שמו עליו, כמ"כ צריכה הסגולה מעשים דוקא, שע"י היא יוצאת מן הכח אל הפועל. וע"כ התורה דומה לעצם האור, כי התורה היא רוחנית והיא פועלת בסגולתה להוציא כל סגולה חמודה שבנפש אל הפועל בלא תערובות מעשה גשמי, ע"כ היא דומה לעצם האור שאין בו גשם עב בעצמו. ועפ"ז נמשלו יפה המצות ומע"ט לשמן, כדחז"ל ע"פ: "ושמן על ראשך אל יחסר" אלו מצות ומע"ט, שהמצות ומע"ט הם מוציאין אל הפועל את הסגולה הצפונה בנפש שתאיר אורה, א"כ כל מה שמתרבה השמן כה תוסיף להאיר אורה, והסגולה הנפשית יוצאת אל הפועל ע"י כוחות הגוף שהם לה כפתילה. והנה בענין המצות כבר אמרו חז"ל עפ"מ דכתיב: "כי גדול עד שמים חסדך" וכתיב: "כי גדול מעל שמים חסדך", "כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה". נמצא כי ההצלחה האמתית לא תוכל להמציא כ"א עשיית המצות לשמה, ועשיית המצות שלא לשמה אינה פועלת כ"א על דברים מדומים בעוה"ז. א"כ להוציא אל הפועל גדולת ישראל שהיא אמתת ההצלחה שמעל לשמים, ודאי צריך עשיית המצות לשמה. והנה ע"ד זה דוה לבנו כי ע"י חשכת הגלות וכובד היצה"ר המצות הנעשות לשמה מעטות הנה, כי בכל הפעולות מתערבות פניות חומריות המטמאות את שמן הקודש שהם המע"ט. ועפ"ז לא יהיו ראוים להדליק בפנים בקודש דהיינו בטרקלין שהוא העוה"ב, וכמ"כ אינם ראוים לסבב גאולתנו שהיא גדולה במעלתה כענין עוה"ב. אך חסד ד' לעולם על עמו ויראיו. וכבר ביארנו במק"א עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין בענין טעם הכפי' למצות שפנימיות הרצון של ישראל נוטה מאד לטוב, א"כ יש בעומק הנפש נטי' לעשות רצון השי"ת באמת וכל המצות לשמה. וזו הנטי' היא הגורמת שישראל עומדים בנסיון ומוסרים עצמם לקדש שמו ית', שכל פניות זרות לא יוכלו לגרום מסירת נפש. ע"כ אע"פ שרק מעט היא יוצאת מן הכח אל הפועל, מ"מ ע"י זכות אבות שהיו מקדשי שם ד' מתעוררת הקדושה לפעול, שהפעולות הנעשות במצות ד' יחשבו על שם עיקר הנטי' שבעומק הלב ולא ע"פ הגלוי שנראות בו פניות. וזהו שנרמז בזה הנס, שהפך האחד של שמן משחת קודש שלא נטמא ועומד בקדושתו, אע"פ של"ה בו להדליק שמונה ימים, האיר אורו בנס עד שנמצא שמן חדש של קודש. והוא רמז לדורות שעד העת שיאיר אור ד' על ישראל בגאולה שלמה, תוסיף תת כח הסגולה הצפונה בנפש שלא כפי טבע המעשים, כ"א גם מעשים המועטים יקבל השי"ת ברצון לסבב ההשלמה האמתית לגאולת ישראל, מפני שבפנימיות נפשם הם נעשים בלב נאמן אל שמו ית', כענין "מרחוק ד' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך" וגו'. והנה השגחת השי"ת בעולם מסבבת תמיד התחברות הענינים להוציא אל הפועל כונתו ית'. והנה כאשר היתה סגולת נפש יוסף מוכרחת לצאת לאור הגדולה, והיתה חסרה ההוצאה מן הכח אל הפועל, הראה זה השי"ת במה שהיתה גדולתו דוקא ע"י חלום שענינו ג"כ הוצאת הסגולה הצפונה מן הכח אל הפועל. ע"ז אמר: "קץ שם לחושך", שהחושך, דהיינו העלם הדבר שצריך לצאת אל הפועל ולא יצא, יש לו קץ ובהכרח יוצא. מ"מ "לכל תכלית" וסוף הוצאתו אל הפועל "הוא חוקר אבן אופל וצלמות", פי' ענין אחר שאינו בפועל שצריך לצאת אל הפועל, וע"י חיבורם יצאו שניהם אל הפועל. כמו שהיתה סגולת גדולת יוסף יוצאת אל הפועל, באותה סיבה עצמה שפעולת פרעה יצאה אל הפועל, ע"י חלומו. מזה אנו למדים שכל הדברים המוכרחים להיות, מ"מ רצון השי"ת שע"י פעולות האדם יצאו מהכח אל הפועל. מזה למדנו ג"כ על מה שפי' תחילה במדרש בלשון הפסוק: "זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה". א"כ עקירת יצה"ר מן העולם הוא דבר צפון ועומד בסגולה, מ"מ צריכין ישראל להוציא מן הכח אל הפועל ע"י ביטול כח היצה"ר בהתגברות התורה והמצות, שעי"ז יוציאו מהכח אל הפועל את סגולתם הרוממה, ועי"ז ג"כ יצא ביטול היצה"ר מן הכח אל הפועל. והוא דומה ממש לענין יוסף עם פרעה שיצאה מן הכח אל הפועל גדולתו שהיתה עומדת לכך, ועי"ז הוציאה ג"כ אל הפועל חלומו של פרעה שהי' סיבה לירידתם למצרים, והי' כ"ז סבה לתורה ולגדולת ישראל. והנה בנס חנוכה נרמז ג"כ כי כל אומה צריכה זכות מיוחדת מצד כללותה זולת זכות הפרטים, שהרי אפשר לפרטי האומה שיתעלו מאד והכלל יעמוד בשפל המדרגה, ע"כ צריכה זכות כוללת לבד מזכיות הפרטים. והנה כ"ז שהיו ישראל בארצם היו זכויות כוללות מצויות להם כמו המקדש וקרבנותיו וכיו"ב, אבל בגלות שנתפרדה החבילה זכויות כוללות הן דבר יקר מאד להמצא. והרי מדת השי"ת היא ע"פ המשפט, א"כ יהי' ח"ו למדת הדין פתחון פה במה יזכו אלה לשוב לשלמות כללותם כיון שזכויות כוללות אין אתם. לפיכך נתן השי"ת כח נשגב בזכויות הכוללות שתהיינה עומדות בצביונן ג"כ אחרי ביטול קישור הכלל, ואותו הכח שפועל בקישור הכלל ביהמ"ק וקרבנות פועלות ג"כ התורה והתפילה וכיו"ב. וזהו נס של פך השמן שהי' חתום בחותמו של כה"ג, כי הכה"ג מורה על הזכיות הכוללות והי' חתום בחותמו, אע"פ שהי' מעט עשה השי"ת להפליא שנמשך אורו משך גדול, לרמז שכמ"כ נרם של ישראל ימשך לעד עד שיופיע כבודו ית' בתוכנו וישיב שבותנו ויבנה בית תפארתנו, שאז זכיות כוללות תהיינה מצויות לנו. וזה שנרמז בפ' בהעלותך במדרש שנחם השי"ת לאהרן שנרותיו יהיו קיימים לעד ע"י החשמונאים, שהכונה שהסגולה הכללית תעמוד לעד עד יבא שילה, שאז תערב לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם. ותתבאר עפ"ז פלוגתא דבית שמאי וב"ה, דמר סבר מוסיף והולך משום מעלים בקודש ואין מורידים ומ"ס פוחת והולך כנגד פרי החג. דכמו שביארנו מרמז נס השמן על זכיותיהם של ישראל, שאע"פ שמצד הגלות הן מעטות בכמות, מ"מ חשובות תהיינה לפניו יתברך להוציא על ידן את שלמות הגאולה מן הכח אל הפועל. והיינו משום שבאמת הסגולה כבר מוכנת ועומדת אלא שצריך להוציאה מן הכח אל הפועל, מצרף השי"ת ג"כ את המחשבה למעשה ונותן כח וקדושה במצות מעטות לפעול מה שראוי לפעול. והנה אם נשקיף על הזכיות של כל דור ודור בפ"ע, הלא הדורות מתמעטים והולכים בעוה"ר וא"ל יום שאין קללתו מרובה מחבירו, א"כ ראוי לעשות זכר הנס דוקא בענין שמתמעט והולך, ומ"מ כשיגיע לתחתית השפל משם יגביה השי"ת, וכדמיון הלבנה שאחרי המיעוט האחרון היותר נעלם מתחדשת באורה, א"כ ראוי להיות פוחת והולך. אבל כשנתבונן בטעם פעולת הישועה ע"י המשך הזמן, נבין שאין הסיבה מיעוט הזכיות של אותו הדור שבו תבא הישועה, אלא שלהצלת כלל ישראל השי"ת מצרף כל הזכיות העוברות בכל הדורות, וכשישלימו הדורות החשבון אז תצא כנגה צדקת גאולתנו. א"כ אע"פ שאצל הדור עצמו הזכיות מועטות מהדור הקודם, מ"מ באוצר הכללי נעשית תוספת מועטה שחשובה לפניו ית' כמרובה. א"כ ראוי ג"כ לעשות זכר נס זה ג"כ ע"י מה שמוסיף והולך, עד שישלים הקצב הראוי, ואז תבא הגאולה שנמשלת לאור ונר. נמצא שאלו ואלו לדבר אחד מתכוונים, אלא שב"ש יעשו זכר בנס על צורת זכיות הדורות שהתמעטותן צפוי' לפניו ית', וב"ה יעשוהו על זכר התרבותן לפניו ית' בצירוף מעשה הראשונים. ואחרי כל הדברים והאמת האלה שכתבנו בענין פתרון החלומות ע"פ אמתת דברי חז"ל, שאינם דברי הבאי והערמה בעלמא כמו שחשב הרב ז"ל, נבאר מש"כ ראי' לדבריו ז"ל מדברי הזוהר דפ' וישב. וז"ל: "ר' חייא ורבי יוסי הוו שכיחי קמי' דר' שמעון, א"ר חייא הא תנינן חלמא דלא אתפשר כאגרתא דלא מתקריא, אי בגין דאתקיים ואיהו לא ידע או דלא אתקיים כלל. אמר ליה אתקיים ולא אתיידע, דהא ההוא חלמא חילא תליא עלי' ואיהו לא אתידע ולא ידיע אי אתקיים אי לא אתקיים" עכ"ל. והנה הפלא על הרב ז"ל שחשב להעמיד דעתו גם בד' הזוה"ק ואיך לא הרגיש שדברי הזוהר מבוררים שהפתרון פועל בחלום, ואם הדבר והסגולה מאתנו נעלמה לא בשביל זה נכחד את האמת. וז"ל בזוהר שם: "מהכא דלא מבעי לי' לב"נ למימר חלמיה בר לההוא בר נש דרחים ליה, ואי לאו איהו גרים לי' דאי ההוא חלמא מתהפך לגוונא אחרא איהו גרים לסלקא"מ עכ"ל. הרי דבריהם ז"ל ברור מללו כפשטן של דחז"ל בגמ' שחלום מתפעל ממש ע"י הפה. אמנם פשר הדברים מש"כ בזוהר דמתקיים ולא אתידע צריך להבין באיזה אופן לא אתידע, והלא אם במחשבתו יכיר את החלום ושברו הרי אתידע. אמנם ברורם של דברים כך הוא, דבאמת כבר ביארנו שהחלום הוא התעוררות מהכח והסגולה הפנימית שיש בנפש החולם לסבב את גלגל מעשיו ומקריו. והנה הדמויים להיות דבר נפעל ע"י איזה ציור רבו מאד, ורק לחלק ידוע מהדמיון יגיעו הפותרים. אבל באמת בגלגולי הסיבות יש דמויים רבים ומקרים שונים שהם דומים ע"י היקש עמוק אל הדבר שהחלום מורה עליו, כי הסגולה אם כי לא תשקוט מ"מ היא תפעול בכח כוחות, והכוחות ירשימו פעולתם בנפש, ותצא מזה תולדה ותולדה לתולדה עד שיצא מן הכח אל הפועל עכ"פ כח הסגולה. אלא שע"י הפתרון מחזקים את הציור המוכן כמו שהוא, שהוא יצא אל הפועל בצביונו, וכשלא יפתר, כח ההוא הצפון שאינו נאבד ימשיך את פעולתו ויסבב סיבובים עד שיצא לפועל בסגנון אחר. אבל באמת הוא אותו ענין הנחלם ממש, אבל לא אתידע כלל כי אין להכיר כלל מקורו, שכיון שלא יצא לפועל ע"י פתרון אין בו כח לצאת אל הפועל כמו שהוא כ"א ע"י סיבות שונות וגלגולי דברים רבים. ודבר זה דומה לכוחות הטבעיים, שכל כח אינו נאבד אבל משתנה ללבוש לבושים שונים, ויתהפך מחום לאור ומאור למושך וממושך למרעיד וכיו"ב, עד שמ"מ כל דבר יפעול את פעולתו הנתונה לו. זהו עומק ברור הדברים לע"ד המובנים בשום שכל.


<< · מדבר שור · כד · >>