מדבר שור כו
אמרינן בפ"ק דתענית: "רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא, א"ל רב נחמן לר' יצחק: לימא מר מילתא, א"ל: הכי א"ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד א"ל הכי אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת, א"ל: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל: מקרא אני דורש שנאמר: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ד' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שיבים'א, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"ב. ויש לשאול בזה המאמר אם הכונה שמיתת הנפש "לא מת", הא ל"צ לא דרשה ולא קרא גם כל הצדיקים קרויים חיים, ועל מיתת הגוף הפשוטה, ודאי הקושיא קשיא טובא ממקרא המפורש. גם אע"פ שלא נזכר מיתה בו במקומו שנאמר רק "ויגוע"ג כדהת"וד, מ"מ נאמר בתורה כמה פעמים אצלו לשון מיתה, "הנה אנכי מת"ה, ואח"כ בדברי יוסף ?אבי השביעני וגו' הנה אנכי מת וגו"'ו, ובפסוק ט"ו שם "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם", ובפסוק ט"ז שם "אביך צוה לפני מותו". ובאמת שראוי להבין למה לא נאמר במקומו מיתה כ"א גויעה, ובודאי יש הכרח גדול מזה אל דרש זה, אלא שצריך לבאר הענין על מכונו. וביותר צריך לחקור על הסיבה הגורמת לענין זה ביעקב יותר מבכל האבות השנים האחרים. ולהוציא דברי חז"ל במקומות כאלה מפשטן לגמרי, אין הדבר נח כלל לדעת שלומי אמוני ישראל, כי ודאי אע"פ שדברי חז"ל יש להם ענין פנימי עמוק, מ"מ דבריהם דברי אמת הם ואין בהם ח"ו טעות למבחין דבריהם ע"פ פשוטן. גם צריך שיהי' הענין הנאמר בדבריהם דבר חידוש של חכמה, לא דברים פשוטים ידועים אלא שמעוטפים בהסתרת לשון, דאין זו תועלת ללומדים דבריהם ז"ל. ונבאר תחילה פירוש של מילות גויעה ומיתה האמורות בכ"מ, ולמה אמרו חז"ל דגויעה נאמרה במיתת צדיקים, והיינו גויעה ומיתהז. ואדם א' העירני מפני מה לא נאמרה אצל משה רבינו גויעה כלל כ"א מיתה כדכתיב: "וימת שם משה"ח, ובאמת דבר זה צריך טעם. והנה המיתה יש בה שתי פעולות הבאות ע"י, האחת מה שנוגע לגוף, והשני' מה שנוגע לנפש החיונית ביחוסה אל הגוף. והנה מה שנוגע לגוף הוא אפיסת כוחותיו ומניעת אפשרות פעולתו, וביטול גדרי החי ממנו, ומה שנוגע לנפש הוא ביטול פעולתה על הגוף. אמנם עוד עמוקה מזה היא תכלית המיתה לנפש, שהרי שם השי"ת ענין המיתה שהוכרח להיות אחרי הקלקול של חטא הראשון, כדי שתנוח הנפש מטרדות הגוף ורגשותיו, בהטבעת ציורי החושים שהם מסירים את האדם מהדבקות האמיתית בשם ד'. ע"כ המיתה תבטל מן הנפש את קשורה אל הגוף, אל ציוריו ורעיוניו ומושגיו החושיים, ותשאר זכה נכונה לקבל ההשגה הטהורה באור פני מלך חיים. והנה המיתה תהי' לפעמים אחרי שכוחות הגוף אפסו ע"פ חק טבעם הקצוב מראש, וממילא א"א להתקיים עוד, ע"כ מתבטל הוא מפעולותיו על הנפש. אמנם זה אינו כ"א בצדיקים שמיתה שלהם אינה באה מקלקולי דרכם, כ"א ע"פ הסדר הטבעי. לא מבעי למ"ד: "יש מיתה בלא חטא"ט רק מחטא הקדום, שהוא שיהי' הטבע טבוע בגוף עומד להתבטל בקץ ימי חייו הקצובים. ואפי' למ"ד: "אין מיתה בלא חטא"ט, מ"מ בצדיקים החטא הוא ג"כ חטא טבעי מצד טבע חומר האדם, ע"כ אינו אלא גורם אפשרות אל הטבע, העומד לבטל כח הגוף, שישלוט עליו ע"פ ההדרגה. משא"כ ברשעים שהם מתחייבים המיתה מצד מעשיהם הרעים, הם ממהרים קלקול הגוף שלא ע"פ טבעו. ע"כ שם גויעה, שמורה על אפיסת הכוחות ממילא בלא כח מחבל פועל ההשחתה, לא נאמר כ"א בצדיקים. אמנם לא נאמר ענין הגויעה כ"א על הגוף, שע"פ ההדרגה כלו כוחותיו וא"א לו שיפעול עוד על הנפש. אלא שצריך לזאת הגויעה אסיפה, כי לפעמים יש רשע מאריך ברעתו והשי"ת משלם לו על פניו להאבידו, ע"כ לא יבא על גופו שום דבר המשבית אותו כ"א ע"פ טבעו עצמו, אבל זה הרשע לא יאסף כי נפשו תדחה מאור פני השי"ת. וכן במבול נאמר גויעהי, מפני שהי' גזירה כללית הטביע השי"ת טבע ביטול בגוף, אע"פ שבא ע"י מי המבול מ"מ מפני שהי' באמת "קץ כל בשר"יא נאמר גויעה, להורות שע"י מעשיהם הקריבו את הקץ הכללי הטבעי עליהם כענין הגויעה הפרטית שהיא בכל א' מהחיים מצד הטבע הכולל. אמנם המיתה היא כמש"כ מחיית ציורי הגוף וקישורו אל הנפש בנפש, וזהו עצם ענין המות. וזהו פי' הפסוק: "כי עזה כמות אהבה"יב, פי' כמו שהמות מוחה את ציורי הגוף וקשריו מעל הנפש, ה"נ האהבה הגדולה להשי"ת מוחה ומסירה מן הלב כל ענין אחר זולתו. וכענין שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה וז"ל: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה"יג. והנה התכלית ששם השי"ת למחות ציורי הגופניות מעל הנפש שלא תהי' קשורה בהם, היא כדי שיהי' לה מקום אל השלמתה לראות באור החיים, וכענין ר' זירא דפ' הפועלים דבעי רחמי על תלמודא דבבלאי דתשתכח מני' כד סליק לארעא דישראל כ"ה דלא לטרדיהיד. אך לכאורה הכרח דבר זה אינו כ"א באנשים אשר השקפתם על עניני הגוף היתה מצד תאות החושים, שאצלם יבלבלו מושגי הגוף את מושג הדבקות של נועם העליון. מה שא"כ האנשים אשר כל ימיהם קודש לד', הנה אינם נקשרים בשום ענין גופני כ"א מצד תכליתו המקודשת, הלא כל רגש גופני שיעלה על זכרונם יזכיר עמהם רגשי קודש של אהבת השי"ת וכבודו. אמנם הדבר צריך עדיין להתברר כי אין הדבר אפשר להאמר בכל הצדיקים, וכי ראוי הוא לחלק הענין למפלגות. כי הנה לכל תכלית נשגבה צריך הכנה ואמצעיים אשר אינם ממין התכלית, והאמצעיים בשעה שהאדם עסוק בהם ע"כ עודנו רחוק מן התכלית. אך האמצעיים יש מהם שני מינים. יש אמצעי כזה שאע"פ שאין נכבד במעלה כרוממות התכלית, מ"מ אינו ג"כ גרוע ואינו ראוי להתבטל, אע"פ שהתכלית נכבדה ממנו. ויש אמצעי כזה שהוא בעצמו באמת מנגד אל התכלית, ואין כבודה של התכלית כ"א בביטול האמצעי ההוא. והנה שני אלה האמצעיים אפשר שימצאו לכל אדם בחייו הפרטים, אך אנחנו נשים לב אל האמצעיים הכוללים שצריכים לתקנת חפץ השי"ת בעולמו. והנה "אין קורין אבות אלא לשלשה" אמרו חז"לטו, הרי שהשלשה האיתנים הם בנו את בית ישראל בכונה מכוונת אל דעת העליונה, וידעו תוצאות דבר פעולתם עד תכלית האפשרית. וזאת לדעת כי כל פעולה פועלת על ציורי הנפש, לא רק תכלית של הפעולה כ"א גם עצם הפעולה, כדברי החינוך שהדעות נמשכות אחרי המעשיםטז. והנה הסיבות שצריכים כדי למלאות חפץ הבורא ית' בבריותיו, ג"כ נמצא מהן אמצעיים שהם יקרים מצד עצמם ועולים אל מעלות הקודש בעליית תכליתם, ויש מהן שהן באמת מתנגדות אל התכלית בכללה אע"פ שהן נצרכות לשעתן לשכלול התכלית. והנה ההבדל אצל המתעסקים בשני אלה האמצעיים. שהמתעסקים בהאמצעיים שהם צריכים ביטול אחרי גמר התכלית, ראוי הוא לשלמות התכלית שיבטל מנפשותם הקישור שלהם עם אלה האמצעיים מאחר שא"א להם שיעלו במעלות התכלית. מה שא"כ העוסק באמצעיים שאפשר להם לעלות במעלות התכלית, אשרו הוא שיתקיים בנפשו הקישור אל האמצעיים ההם ג"כ. ובפ' מקום שנהגו אמרי': "אמר רשב"ל 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם'יז, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבנו לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. א"ר יצחק אמרי דבי ר' אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא בחשאי"יח. ואין צורך להרבות שאלות על המאמר הלזה, כי לפי ההשקפה יראה כל מבין כי תעלומותיו צריכין להוציאן לאור. ונבאר בע"ה ממה שאפשר לצייר בזה בדלות שכלי. רק נעיר למה דוקא ע"י סילוק שכינה ממנו בבקשתו להודיע הקץ סבור הי' שיש פיסול ח"ו במטתו, והלא באמת לא כך הי', רק בלא פיסול אין ראוי לגלות מסתורין של מלך, ולמה לא תלה ג"כ הוא ע"ה בזה. אמנם, נבאר באיזו מדרגה חשב יעקב אבינו שעומדים בניו כשרצה לגלות להם קץ הימין, גם למה דייק רשב"ל "קץ הימין" ולא אמר סתם את הקץ, ומה מצא בהם אח"כ וחשדם, ואח"כ באיזו מדרגה שבו לאיתנם. והנה ענין הקץ הוא מדברים הסתומים מאד כדחז"ל: "לבא לפומא לא גליא"יט. וטעם הדבר כי קץ הימין הוא התכלית האחרונה של העולם כולו על מה בראו השי"ת, ואינו ראוי לגלותו כ"א לאדם כזה שמצד עצמו כבר הוא מוכן אל התכלית, ואין צריך עוד לעבודת האמצעיים המביאים אליו. מה שא"כ מי שעודנו רחוק ממדרגה כזאת, הוא לא יבין את כבוד התכלית המרוממה הזאת ע"כ א"א לגלותו לו, כענין שאין מוסרין דברי תורה כ"א למי שראוי להכ. והנה מצינו קץ הימים וקץ הימין, והאריכו בזה בס' הזוהר לבאר ענינם בעומק סוד ד' ליראיוכא. וע"ד המושכל הפשוט נראה, שכל ענין דרושות לו סיבות המסבבות את התכלית, והסיבות אינן תכלית אבל כ"ז שיש עוד צורך לאיזה אמצעי שיבא עוד לא בא זמן התכלית, ואחרי עבור כל האמצעים כולם אז כבר התכלית מזומנת. והנה לכל הדברים הטבעיים עיקר האמצעי לסיבתם התכליתית הוא הזמן, שכ"ד יעשה בזמן והדרגה, והזמן עצמו יורגש ע"י עבור האמצעיים זה אחר זה עד שיגיע למטרת התכלית. וכשהדבר בא אל מטרת התכלית אין הזמן מורגש, כי הדבר בא לכלל עמידה על מצב אחד בלא חילוף ושינוי, ובאין שינוי אין זמן וצורך זמן. ע"כ השלמת האמצעיים שיובילו אל התכלית זה נקרא קץ הימים, וקץ הימין נקרא התחלת עצם התכלית בעצמה. והנה יעקב אבינו מצד עצמו כבר הי' מוכן להתכלית בעצמה בלא שום מעכב. ומצינו ענין הקדושה מתיחסת ליעקב כמש"כ: "והקדישו את קדוש יעקב"כב. וביאור ענין הקדושה הוא כמש"כ החסיד במסילת ישרים שאין עניני עוה"ז לו ענינים הכרחים לבד, כ"א ענינים מעוליםכג, והיינו שא"צ להשתמש בהם לשם אמצעי בלתי נכבד, כ"א גבר כ"כ בעוצם קדושתו עד שהפכם לאמצעי נכבד, מתאים עם ענין התכלית בעצמו לא סותרו. וחשב, אולי עומדים בניו כ"כ קרובים אל התכלית, עד שאפשר לגלות להם עצם התכלית. אך נסתלקה ממנו שכינה כי עוד לא באו עד רום ערך התכלית עצמה, א"כ לא יכירו כבודו וא"א לגלות להם. ובזה נפל דאגה וספק בלבבו של הזקן ע"ה, מאחר שהם עומדים עדיין בתור אמצעיים, באיזו מדרגה מהאמצעיים הם עומדים, אם במדרגה כזו שהאמצעי צריך אח"כ להתבטל בהגיע התכלית כי הוא סותר את התכלית, או במדרגה של אמצעי שרק לא הגיע למעלת קדושת התכלית אבל אינו סותרה כ"א עוזרה. והנה האומות ג"כ הן אמצעיים ודאי אל קירוב התכלית ע"פ מחשבות השי"ת המסבב כל הסיבות, אבל ענינן כשהן לעצמן בתור אמצעי המנגד את התכלית, ע"כ א"א שיעמדו בצביונן ודעותיהן שהם עיקר שמן בהגיע זמן התכלית. אבל ישראל אע"פ שאינם גמורים אל התכלית עד עת קץ, אבל אינם בתור מנגדים אל התכלית כ"א עומדים בתור אמצעי המתאמץ לבא להקביל את התכלית. והחילוק הוא כי או"ה מתוך שאינן מענין אמתת התכלית, א"א שתהיינה דבקות באחדות ד', כי אחד מורה שאין לו שניות ולא שינוי דעת ח"ו, ולאמונה זו אין לכל אומה ולשון חלק כ"א לישראל עם קרובו. אבל בישראל אע"פ שלא נגמרו כ"כ עד שיהיו מוכנים מיד אל התכלית, א"ז מצד דעת ואמונה כ"א מצד היות עדיין המעשים בלתי מוכשרים כ"כ. והנה הכתוב אומר: "והיה ... ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד"כד, כי שם השי"ת המתיחס אליו בלא תואר מלכותו ית', דבר זה מורה על השגת עצם רצונו התכליתי והדבקות בזה, אבל כבוד המלוכה הוא אמצעי לתכלית המלוכה שהוא ההמשכה אחרי רצון המלך. ע"כ כ"ז שאנחנו עסוקים בהאמצעיים המביאים אל התכלית, דהיינו כל עסקי העולם שלנו, והעבודה להשי"ת כפי ערכנו השפל, אנו צריכים להודיע שדבר זה שהוא לכאורה עדיין אינו במעלת התכלית, מ"מ אינו ח"ו מכלל ארור ודבר הטעון ביעור חלילה בהגיע התכלית, כ"א לעולם יהי' ברוך שם כבוד מלכותו, אע"פ שהוא אמצעי אל התכלית, מפני שעל ידו נבוא להכיר אמתת התכלית שיראה לכל איך ד' הוא אחד, וכל אשר פעל מראש ועד סוף שהכל הולך אל התכלית הנשגבה האחת שהיא רצונו ית' השלם. והנה לפי מעלת ישראל הקיימת לעד, ראוי שכבר יהיו עומדים על מעלת התכלית, מ"מ טיבותא הוא לגבייהו, דאע"ג דע"י חטא העגל אבדו לפי שעה את התכלית, מ"מ הם עומדים מכלל האמצעיים שהם כבוד למלכותו ית' אע"פ שא"ז עצם המלכות. וזהו ענין דבריהם ז"ל שכשרצה יעקב אבינו לגלות לבניו קץ הימין, שהוא עצם התכלית, נסתלקה הימנו שכינה מפני שכלל ישראל עודנו צריך לעסק אמצעיים רבים. חרד הזקן האלהי שמא יש פסול במטתי, ויהיו בתור האמצעיים הגרועים שצריכים ביעור כשתגיע התכלית, כענין "ולא יהי' שריד לבית עשו"כה, כאברהם וכו'. ע"ז אמרו לו: "שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד", א"כ כבר המרכז התכליתי אחוז בידינו, א"כ כל האמצעיים שאנו צריכים אינם כ"א להגיע אליו, א"כ אין חשש ח"ו לאמצעיים כאלה המתבטלים בהגיע זמן התכלית שהם אינם אותם שאינם פונים אל התכלית כלל. ע"כ פתח הזקן ע"ה ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שאם עסק האמצעי אינו עצם מלכות השי"ת, שרק בהגיע זמן התכלית ותהי' ההשגה שלמה וההנהגה גלוי' באור אלקי אז יהי' למלך על כל הארץ, אבל עכ"פ העסק בתורה ועבודה לפי ערך של עכשיו הוא כבוד למלכותו ואינו היפוך ח"ו, ע"כ הוא ראוי לברכה. נמצא שד"ז של "ברוך שם כבוד מלכותו" מורה שעדיין לא הגענו אל תכלית המעותדת לנו, אבל מ"מ עלינו להזכיר את עצמנו כי ערך האמצעי שלנו הוא נכבד ומעולה שאינו מתבטל לעולם ועד, ואדרבא שמו וזכרו יתקיים לעד כי הוא מקביל אל התכלית. אבל משרע"ה לא אמרו בתורה, כי התורה היא מוגבלת לעומק התכלית, שהרי היו ישראל ראוים בקבלת התורה לבא אל התכלית כדכתיב: "אני אמרתי אלהים אתם"כו, ע"כ הי' ספק איך לדון בדבר. המשילו לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, ציקי קדירה אינו תבשיל כ"א אמצעי לתבשיל שיהי' מתוקן כראוי, ע"כ אכילתו אינה ראוי' לבת מלך. כמו כן ישראל שנשמתן רוממה ראוים לתכלית העקרית, מ"מ כיון שנשפלו לפי שעה אם לא יזכירו שענינם בתור אמצעי הוא קיים לעד, יש לה צער, שיסברו ח"ו כי אמצעי שמתיחס להם הוא כענין האמצעיים הבטלים בהגיע זמן התכלית. ע"כ אומרים אותו בחשאי, לבד מיוה"כ, שהוא באמת כעין וידוי על שלא זכינו עדיין לעצם התכלית. והנה האבות אברהם ויצחק היו מוכרחים להכין כמ"כ את האמצעיים הצריכים להבטל בהגיע התכלית כיון שלא היתה התכלית אפשרית באופן אחר, ע"כ היו הם סיבות לאו"ה ישמעאל ועשו אע"פ שהם מצירים אל התכלית מ"מ דרושים הם אל השלמת התכלית. אמרו לו: "שמע ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד וכו ,"'אין סיבת היותינו בלתי ראוים אל התכלית כעת מפני היותינו מנגדים ח"ו אל התכלית, עד שנחשב חלילה כאמצעיים הצריכים להבטל בהגיע זמן התכלית, כי אין בלבנו אלא אחד, ע"כ דומה לציקי קדירה. וע"ז אמר: ?ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שמורה על האמצעיים הברוכים. אמנם האבות אברהם ויצחק שהוצרכו להקים את האמצעיים הצריכים להתבטל בהגיע זמן התכלית, הנה מצד עצמם הוא דבר של פחיתות, וכל הרושם שעושים אמצעיים כאלו בנפש נח הוא לנפש שתמחה אותם הציורים ממנה מפני שהם מנגדים אל תכליתה. והנה עפ"ז אצל האבות אברהם ויצחק הוצרך לכתב מיתה עם הגויעה, שהקישור הנפשי עם האהבות והעסקים שהיו מסבבים להקמת האומות הממציעות התכלית, טובה להם שימחו מהם, ולא נשארו בהם כ"א רושם הענינים של האמצעים שאינם מנגדים אל התכלית בהמצאו. וענין מיתת משרע"ה מפורש כמה פעמים בס' הזוהר שהי' בשביל שקירב את הע"רכז. הנה הע"ר היו ג"כ אמצעיים לצורך השלמת התכלית, אבל ע"כ אמצעיים הצריכים להבטל כדכתיב: "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך"כח. והנה הוא כבר יצא מחטא הקדום, ע"כ לא הי' גופו ראוי למיתה כלל, ע"כ לא נאמר בו גויעה, כי הכתוב מעיד: "לא כהתה עינו ולא נס ליחוה"כט. רק מצד זה הקישור של אלה האמצעיים הצריכים להבטל, הי' קישור זה מעיק להשלמת אור הנפש הקדושה ברוממות תכליתה, ע"כ נאמר בו מיתה, שהיא מורה על ביטול איזה קישורים של הנפש וציוריה, שזהו פעל המיתה. והנה האבות, כיון ששמם אבות, ודאי כל עניניהם ועיקר מהותם הי' רק מה שנוגע אל השלמת התכלית של כלל האומה, מיהו הי' צריך אל זה עכ"פ מציאותם הפרטית בתורת אמצעי אל הכללי התכליתי. והנה האבות אברהם ויצחק מחויבת בחקם המיתה גם בתור ענינם הכללי, שהרי היו מתעסקים מצד התכלית הכללית באמצעיים כאלה שההכרח להם להתבטל. משא"כ יעקב אבינו ע"ה שמטתו היתה שלמה, לא עסק בשום ענין אמצעי הבטל בענינו, כי כל עניניו נצחיים קיימים לעד לעולם דבקים בעצם התכלית המכוונת של הבורא ית' בעולמו. ע"כ אמר הכתוב: "אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם"ל, יחשם מצד העדר הכלי' וענין הנצחיות אל יעקב, שבו חקוק הדבר ביותר. ואם נכנס עכ"פ בגדר המיתה, הי' רק מצד עניניו הפרטים שמצד שפלות העוה"ז אפשר להמצא בהם איזה ענין שמעיק לתכלית הנפש, אמנם לא זהו עיקר נפשו. ע"כ במקום שהוזכר ענינו העיקרי מסילוקו מצד ערכו העצמי שהוא מצד היותו אב לכנסי' הישראלית, לא הוזכרה בו מיתה ולא מת באמת, כי אין דבר מכל קישור נפשו בעסקיו הגשמיים שהי' צריך להתבטל, שזהו ענין המיתה. ומזה הענין תצא לנו קדושת המעשים הגשמיים כשהם נעשים על טהרת הקודש, שהם הם השלמות מצד עצמה. ע"כ כאשר יתבי השלמים האלהיים הללו בסעודתא, כמהה נפשו לאור התורה, ודאב לבבו על אותה שעה שהוא עסוק באמצעי חמרי. א"ל: "אין מסיחין בסעודה", והנה הטעם משום סכנה, אך על מה עשה ד' ככה שתהי' כ"כ מנגדת שלמות הגוף לשלמות הנפש, ומה תקנה הנפש אחרי אשר בעת האוכל עצמו דבר ד' יקר עליו. אמר לו שמצינו אמצעיים גדולי ערך שהם בעצמם אין להכלם מהם כשהם נעשים באופן שהם עולים עם מעלת התכלית, ע"כ אין לגרוע חק הגוף כי גם הוא יגדל ויעלה במעלות הקודש. והי' זה ג"כ הוראה ממה שיסד השי"ת שאין להשיח בסעודה ולפי קביעת כונניות של האדם יש עליו חשש סכנה, להורות שיוכל להשתלם ג"כ באמצעי ההוא של האכילה בהיותו במעלת הקדושה מבלי שיצטרך לדוחקו, כי זאת היא נחלת ישראל אשר משולחן גבוה קא זכו. ע"כ יעקב אבינו שהי' ענינו להוציא רק האומה הישראלית לעולם לא מת, אע"פ שגוע, כי לא הי' צריך שום קישור ממה שהיתה נפשו קשורה לעניני העוה"ז לתכלית הוצאת עם ד' בעולם להנתק, כי כולם קודש ואינם מעיקים אל התכלית כ"א עוד עוזרים לה. "א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וכו ,"'א"כ י"ל שגויעת הגוף מורה על ענין הנפש ככל אדם. "א"ל מקרא אני דורש" שממש לא מת רק גוע, ממש"כ: "אל תירא עבדי יעקב ... כי הנני מושיעך מרחוק", הכונה ישועה תהי' לך גם מדברים הרחוקים ככל עניני עוה"ז שעמלת בהם. רק עכשיו עוד לא נגמרו תכליותיו מפני שתכלית ישראל לא נגמרה, אמר: "ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים", שתהי' ישועתם באורח חיים, וחיים שלהם של עוה"ז יראו מהם פרי ברכה נצחית. והנה ממה שלא הי' צריך אבינו הזקן ע"ה מיתה מצד נפשו, ממילא לא אבדה הנפש קישורה אל הגוף הקדוש כלל, זולת שאינה צריכה להשתמש בכליו. ע"כ אמרו בסוטה דאחיך כי חזה נקםלא וכד' תו' דהכאד, מפני שהנפש שלמה בכל כוחות החיוניות שלה והוקש בזה לזרעו. ע"כ לא מצינו בתורה כלל ענין הספד עליו ע"ה מצד בניו, רק המצרים הספידוהו ובכנען אמרו: "אבל כבד זה למצרים"לב. כי רק מצדם שעסק קצת להטיב להם במה שכלה הרעב לרגלו ובירך את פרעה, שאלה הדברים שהם הצלחת האומות המצירות לישראל הוא נגד התכלית המכוונת, ע"כ רק מצד זה החלק מת ובטל קישור נפשו מענין זה, ע"כ הם הי' להם להספיד. אבל בניו מידיעתם כי חי הוא עמהם, ולא נסתלק מעניניהם כלל, לא מצינו להם הספד עליו. ובזה י"ל מה שהקשה בזוה"ק שהרי אמרי' על המתים בחו"ל ועולים ונקברים בא"י "ותבאו ותטמאו את ארצי"לג, ולמה הי' כן באבינו יעקב ע"הלד. ולפי דברינו י"ל שעיקר הטומאה מה שמוציא נפשו ברשו אחרא, הוא מפני שצריכים להמחק מהנפש ציורי העוה"ז וממילא מתחדשים בה ציורים חדשים, א"כ כיון שחו"ל אינו כדאי לחכמה יתירא כי רק "אוירא דא"י מחכים"לה, א"כ הרושם החדש שעל הנפש אינו בטהרה ע"כ הוא מטמא את הארץ אח"כ. מה שא"כ יעקב אבינו ע"ה שלא מת, ולא היתה נפשו צריכה כלל לקבל ציורים חדשים, כי כל ציורי נפשו בדבקותו בכל פעולותיו, הכל היו קודש קדשים מיועדים ומיוחדים אל עילוי התכלית העליונה הנשגבה הנרצית, לגבי' אין חילוק כלל בין מקום למקום, רק שצריך להיות שורה באויר הקדוש כראוי לו אבל לא שיפגום נפשו מצד כח ציורי חו"ל. וי"ל שכל השבטים מעין זה היו, אלא שלא היו כ"כ בשלימות כמו אצל יעקב, ע"כ עצמותיהם העלו, שדוגמת הנפש בנפש עצמות הנפש, ולא הסתעפות רעיונותיה. ואצל יעקב אבינו ע"ה גם בשרו שלעומת זה בנפש הכח המעשי החיצוני, ג"כ כולו קדוש ודבק בקדושה העליונה, כענין הכתוב: "קדש ישראל לד"' וי"ל דהיינו ישראל סבא.