מדבר שור ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מדבר שור · ח · >>

להבין למה נקרא היום הקדוש הזה בתורה בשם "יום תרועה" ולא יום תקיעה, כי המצוה היא בשתיהן, גם התקיעה היא בתחלה גם בסוף אם כן היא יתרה מהתרועה.
ונבין גם כן מהו יום תרועה וזכרון, אף שדרשו בו בגמ' ובירושלמי לענין שבת, מכול מקום דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, גם כן על כורחך אינו כי אם אסמכתא כדמוכח מגמ' דידן. גם יתבאר קצת ענין גניח ויליל, והספק שיש בזה, ומה שעושין שניהם.
ונבאר לפי עניות דעתי תכלית תקיעת שופר, וכמה גדול כח ישראל בזה עד שעל זה נאמר: "אשרי העם יודעי תרועה" ודרשו חז"ל שיודעים לרצות את בוראם בתרועה.
ותוכן הדבר כי הכתוב אומר "ועמך כלם צדיקים", הרי הרצון האמיתי של כל אחד מישראל לקדושה ולהיות קרוב אל השם יתברך וכדחז"ל: רצוננו לעשות רצונך וכו', אלא שהמעשים נעשים כקיר ברזל "עונתיכם היו מבדילים וגו'. והנה ראש השנה "זה היום תחילת מעשיך", מתעורר הכח הקדוש כמו שהוא בעצם, כי זה חק שיום ההתחלה נשארת בו סגולת הקיום, וכדברי הירושלמי בסוף פרק ג' דראש השנה: "לא במהרה אדם נופל ביום גנוסיא שלו", והיינו שבו ביום מתחזק עליו כח הקיום וההויה כמו שהי' ביום הולדתו שיצא אל המציאות.
וסגולת הבריאה נשארה בישראל, על כן מתחזק ביום זה כח קדושת נפשות ישראל כמו שהוא בטבע טהרתם. וזהו שאנו אומרים בזכרונות: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", כי על ידי שהוא תחלת המעשה מתוך כך נזכרת בו זכות הקדושה כפי מה שהיתה כלולה בנפשות ישראל ביום ראשון קודם ששלטו הקלקולים מצד הסיבות החיצוניות.
אמנם כדי להגדיל זכותן של ישראל שתהי' גדולה כערך קדושתן העצמית, צריך לזה כח מצוה בחירית, מפני שהקדושה מצד עצמה הרי היא נחלת שדי ממרומים, אלא שכשהיא מצטרפת למעשה הנעשה בבחירה אז מאירה זכותה. והנה אם היתה הקדושה הגדולה הזאת שיש בנפשותיהן של ישראל בפועל, ודאי היתה מדרגתם גדולה עד מאד, ולא הי' כל דבר רע יכול לקרב אליהם להזיקם, אלא שהיא רק בכח ולא בפועל. ובכל מה שישראל מתקנים בזמן הגלות מוציאים חלק אחד מקדושתם מהכח אל הפועל, עד שיתוקן הכל ויצא אל הפועל חלק נכון מהקדושה, אז יבא משיח צדקנו ויושע ישראל.
ויתכן לכוין זה בדברי חז"ל: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" שהנשמה כל זמן שהיא בכח נקראת שהיא כלולה בגוף כמו כח הנתלה בחומר, אבל כשיוצאת מן הכח אל הפועל שוב אין צריך כלל לגוף, וזהו שיכלו הנשמות שבגוף שכל מה שמוכן לצאת מן הכח אל הפועל מקדושת ישראל יצא. והנה רצה הקב"ה לזכות אותנו שנעשה מצוה שבכחה לגלות קצת מהקדושה שבעצם כח נפשותינו.

והנה, הכתוב אומר: (ישעיהו כז יג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלם", וצריך להבין:

  • מהו שופר גדול, וכי יש נפקותא אם יהיה השופר קטן או גדול?
  • גם מי הם האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, ולמה פרט דוקא את הגליות שבאשור ומצרים, שאר נפוצות ישראל מה תהא עליהן?


אמנם כאשר ביארנו שעצם נפשותיהם של ישראל בטהרתן הן עומדות בכל מקום שהם, אלא שהקליפה המושלת עליהם תרחיק אותם מבית חייהם, אבל עמוק בלב שם שכן רוח קדוש לדבקה באלהים חיים. והנה הסיבות המדיחות את האדם שתים הנה, או שיטעה בדעתו ושכלו לחשב על הרע טוב ועל הטוב רע, או שתאותו גוברת עליו.
והנה אשור הוא לשון הבטה והשקפה, וארץ אשור הכונה לרמוז על הגלות של טעות השכל, שהאמונה רופפת אצלו בהשגחה וחסרון בטחון וכיוצא בזה, או זלזול הורים ומורים מפני מיעוט יקרת התורה בנפשו, וכל זה בא רק מפני שטרדות עולם הזה והבליו משכחים ממנו את האמת. וארץ מצרים נקראת הגלות של תאוות עולם הזה, כי מצרים היא ערות הארץ ומקור התאוות והחומריות כולן.
והנה כל זמן שהאור הקדוש הפנימי אינו מאיר בפועל, אז יש מקום לאותן הגליות של ארץ מצרים וארץ אשור לשלוט, אף שבראש השנה תוקעים בשופר בכל שנה ומתעוררת קדושת הכח הפנימי, אבל אין זה כי אם בחלק פרטי, וכל אחד יזכה בחלקו לתקן על ידי האור הזה כל השנה כולה. אבל כשיהי' רצון השם יתברך לקבץ פזורינו אז "יתקע בשופר גדול", והכונה שכמו שפעולת שופר של ראש השנה היא להוציא מהכח אל הפועל קדושה חלקית מהקדושה הצפונה בנפש הישראלית, לעתיד לבוא תהי' הפעולה כללית, וכל הקדושה הצפונה שבנפשותיהן של ישראל תאיר בכל עוזה ותקפה.
וממילא כל התועים בדעות רעות ישובו מטעותם, וכל הנדחים אחרי תאוות רעות יתגברו בנקל על יצרם, ויכירו וידעו בשכלם ויחפצו בכל לבבם ורצונם להיות נכנעים לפני השם יתברך ולהתענג בהדר נועמו. והנה דייק ואמר: "בהר הקודש בירושלם" אף שידענו שהר הקודש הוא בירושלים, אלא שהוא מכוון נגד מה שאמר: "האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", שכפי מה שביארנו הוא מכוון נגד הנדחים מצד התאוה ושרירות הלב ומצד הדעות הרעות והטעיות. כי חז"ל אמרו בבראשית רבא על הפסוק: "ד' יראה" ששם בן נח קרא שם המקום שלם, ואברהם אבינו עליו השלום קראו יראה, וצירף הקב"ה את שני שמותיהם וקראה ירושלים. והכונה שיש שני מיני שלמיות: השלמות האחת שיהי' שלם בדעות ואמונות האמתיות, והשנית שיהי' שלם במדותיו לעמוד נגד יצר הרע.
והנה הכרת גדולת השם יתברך והעבודה בדעות אמיתיות היא עבודה יותר עליונה מהשלמות של הגבלת המעשים. ובמלכי צדק כתיב: "ומלכי צדק מלך שלם כו' והוא כהן לאל עליון", הכונה שהיתה כהונתו כהונה עליונית שכלית, על כן קרא שלם שקבע עיקר העבודה בשלמות השכלית. ואברהם אבינו הוסיף על זה שקבע בו גם כן קדושה מעשית, שיהי' אפשר על ידי זה לכוף כל התאוות כולן לרצון השי"ת. אם כן בירושלים כלולות שתי הקדושות, קדושת השכל להורות הדעות האמתיות, וקדושת המעשים להכניע היצר הרע והתאוות. ועל ידי המאור שיופיע מפנימיות קדושת נפשותיהם של ישראל ידחו ב' היצרים, היצר האשורי, והמצרי.
על כן אמר ש"ביום ההוא יתקע בשופר גדול", פי' שופר שיעשה פעולה כוללת להוציא מהנעלם אל הגלוי כללות הקדושה שבנפש הישראלית, ועל ידי כן "ובאו האבדים" בדעות רעות שלהם, "בארץ אשור" שהם הולכים אחרי שרירות עיניהם, ומה שהם שרים בשורייני דעינים ואובנתא דלבם דתלי בהיז אף שתועים מאד הם מחליטים ללכת בה, "והנדחים בארץ מצרים" ונמכרים לתאות רעות, ויחדו ישתחוו לד' להשמע למצוותיו ולהכנע מפניו "בהר הקודש בירושלם" שכולל הגנה נגד ב' היצרים של דעות ושל תאות מצד שם ירא-ושלם. ונבא עתה לענין תקיעה ותרועה, להבין ענינן.
והנה הגר"א ז"ל ביאר בפי' לס' משלי שהשלמות השכלית נמשלת לתכשיט שהוא עשוי מחתיכה אחת מפני שהשכל הוא אחד, ושלמות המעשים נמשלת לתכשיט מחובר מחלקים נפרדים. וה"נ נאמר שנגד השלמת השכל באה התקיעה שהיא אחת, ונגד השלמת המעשים ושבירת התאוה באה התרועה שהיא מחוברת מחלקים נפרדים. והנה כל זמן שהשכל משולל מהאדם הוא נופל ביד יצרו ונכשל במעשים, וכיון שמאיר בו אור השכל מיד שב בתשובה, על כן נסמכה בשמונה עשרה תשובה אחר בינה כדחז"ל בפ"ב דמגילה "ולבבו יבין ושב ורפא לו". אמנם הנה אמרו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות", שאם היתה אמונתו שלמה ממש לא הי' עובר עבירה.
ונמצא שיש חסרון בין בשכל בין במעשה, ואנו סובלים ב' הגליות גלות מצרים וגלות אשור, אלא שיש ספק מה היא הסבה העקרית, אם במה שיצר הרע מטעה את השכל הוא נופל אחר כך ברשת התאוה או על ידי שנופל ביד יצרו לתאוה יפול אח"כ לחשוב מחשבות, מחשבות אשר לא כן.
והנה התקיעה היא רומזת נגד עצם השכל הזך, שבהאיר אורו ינוסו הצללים של התאוות והדעות הרעות. אבל כשבא זה השכל להזדקק למעשים, להרים את האדם ממצבו השפל שהי' נמשך אחר יצרו בדעותיו ובמעשיו, אז יתראה רק מעט מעט, ועל כל פרט יתגלה להאיר עליו אור התיקון. ויען שהתקיעה רומזת לשכל הפשוט שמשקיף על היושר בכח אחד, על כן כשהוא בא לתקן בפרטיות, אז אם הוא שלם בשכלו וכל השקפתו אינה כי אם על המעשים להכיר עד כמה טעה ולחזור בו, אז אין צריך עיכוב ואריכות כלל, כי תיכף יכיר כל מעשה שאינו הוגן ומיד הוא מתחרט ומסכים בשכלו לסור ממנו.
אבל אם הוא צריך לתקן גם טעותו בשכל, אז הוא צריך להתעכב מעט כדי להתבונן בכל טענה של היצה"ר, ולהבין שקרותה. וזהו ענין השברים והתרועה. השברים נגד האובדים בארץ בדעות רעות ורוח שטות המביא לידי עבירה, והוא מתדמה קצת לתקיעה, אבל אי אפשר לו שיהי' אחד כתקיעה כי השכל האמיתי אחד הוא ואין קצתו סותר את קצתו, וכדכתיב: "משפטי ד' אמת צדקו יחדו", שבקיבוצם צדקו ומתאימים הם, אבל השכל הכוזב הוא מחובר מחלקים, מתהפך לכמה גוונים כפי נטיית שקרותו פעם בכה ופעם בכה.
על כן צריך גניח ויליל, ומתחילה שברים לברר הדעות, ואחר כך יליל לבירור המעשים.
והנה השכל מה שמאיר מקדושת הנפש, אינו כי אם מעשה ד' ית' ונדבתו שמשפיע מטובו לחדש ימינו כקדם, אבל מה שאנו עושים מצדנו הוא להשגיח על מעשינו, על כן אין לקרות היום מצדנו מצד מה שאנו מקדשים אותו כי אם יום תרועה, אבל התקיעה היא למעלה מהזמן וסדרי הימים.
והנה התרועה שפועלת בנו שנשגיח להיטיב מעשינו על פי כח השכל הקדוש שבעצם קדושת הנפש, היא גורמת שהשי"ת ישבר כח הקליפות של אשור ומצרים ששולטות על נפשותינו להחשיך את אור הקדושה מאתנו, ע"כ נקרא מצדנו "יום תרועה" שאנו מריעים ומשברים הרע הפרטי.
אבל מצד שזה השופר שלנו הוא חלק אחד מהשופר הגדול שעל ידו ישברו הכוחות הרעים של אשור ומצרים, ע"כ הוא "זכרון תרועה" שמזכיר התרועה העתידה והשבירה האמיתית שתיעשה בקיבוץ גלויות, וזהו הכל מצדנו. ונבין בזה דברי חז"ל: "אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני". ויש להעיר למה שייכת דוקא זכות העקידה לתקיעת שופר, ולא זכות אחרת, אלא מפני שענין תקיעת שופר הוא שתעמוד לנו זכות הקדושה שיש בנו בכח אע"פ שאינה בשלמות בפועל. והנה בכל המצות כולן עיקר שלמותן הוא רק בפועל, אבל עיקר המצוה של מסירות נפש מיוסד על בכח, שהרי האדם צריך להרחיק עצמו שלא לבא לידי נסיון, אלא שיקבל עליו בכח לקיים כל זמן שתזדמן לו.
וכן המצוה העקרית שהשרישה בנו הכח למסירות נפש, היא העקדה, היתה גם כן בכח ומכול מקום ענינה גדול מאד, על כן נתקע בשופר של איל להזכיר עקדת יצחק, ויעלה זכרון של הקדושה שלנו שבכח גם כן, ויעלה לנו כאילו השלמנו בפועל את כל מערכי לבבנו לטובה בשעה הקדושה הזאת של תקיעת שופר. ובמזמור היום כתוב: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע". ויתפרשו כתבי קודש הללו ע"פ האמור, שהקב"ה צוה לתקוע בשופר, והוא מקבל קול השופר אף על פי שאין זה הגילוי לפי ערך שלנו בפועל, אבל הוא לפי ערך הסגולה שמכוסה וטמון בנו.
וכיון שביום זה שם השי"ת חק ברחמיו שגם כח הקדושה שמכוסה בנו יפעול לזכותינו נקרא יום הכסה, ע"ש הכיסוי, ושמכול מקום פועל אף על פי שהוא בהעלם וכיסוי.
והנה חז"ל אמרו: "בר"ה יצא יוסף מבית האסורין", והנה נודע כי ירידת יוסף למצרים היתה לשבר כח הטומאה של התאוה, על כן עמד שם בניסיון ונעשה שליט על ארץ מצרים כדי שהטומאה של תאוה תהי' נכנעת ומשועבדת להקדושה, ובזה הועיל שישראל יכולים להתגבר עצמם תמיד על יצרא דתאוה, גם נותן כח לשבים לשוב באמת. והנה עיקר שבירת היצר בא ע"י שנתרבה אור החכמה, והנה כל ישראל נקראו בשם יוסף להורות שמקרים של יוסף נוגעים בפעולותיהם מאד לכלל ישראל.
והנה בזה שהשליט השי"ת את יוסף על מצרים הכניע את יצר התאוה, ונעשה שורש לכל ישראל להכניע אותו ביום זה. ובמה שלמד אותו גבריאל שבעים לשון בזה האיר עליו כל אור החכמה והשכל, כי באמת כל החכמה תלוי' בדיבור והשלם בדיבור על האמת הוא מגיע לחכמה, והראי' שהרי כשמבשרנו הנביא על שלמות השכל שתהי' בכלל העולם לימים שיפליא השי"ת ישועות עמו אמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד"'. וחכמי אומות העולם אינם מכירים את הלשונות על בורין, אבל יוסף הצדיק כשלמדו גבריאל שבעים לשון למד אותן עם תכלית חכמתן והורהו כל חכמת נפש האדם, ועל ידי זה האדם הולך בדרך ישרה ונמנע מכל חטא. גם ע"י הבנת כל הלשונות וידיעתן איך הן נגזרות מלשון הקודש, יובן על ידי זה איך כל הדעות הן רק ענפים מתורתנו הקדושה ויודע על ידי זה להנצל מכל טעות, ובזה הכח נופל ג"כ היצר הרע של דעות כוזבות, ועל ידי כן גם בישראל מתוסף אור דעת לשוב מכל דעה כוזבת.
על כן אמר "תקעו בחדש" שמתחדשת השנה גם כן, וכח החידוש חוזר להוסיף כח הקדושה בנבראים כעין התחלת היצירה ופועל עלינו, "בכסה" שגם הכח המכוסה שבנפשנו יפעול לטובה ויצא לגילוי להשלים הנפש בדעות ובמעשים. אמר אף על פי שהמכוסה מעומק הטוב שבנפשות ישראל אין אנו מכירים, אבל השם יתברך שהוא אלוה כל הנפשות הוא יודע ומכיר ערך הקדושה המכוסה שבנפשותינו, ע"כ "כי חק" בלא טעם "לישראל הוא", אבל הוא "משפט" מבואר "לאלקי יעקב" שהוא יודע עד כמה ראוי להכריע לצדק מצד כח הקדושה הצפון.
ואמר כי יש יחס שיפעול השופר על הדעות והמדות ביום זה, משום שכבר הושרש זה הענין ביוסף ששם בו הקב"ה "עדות ביהוסף", ששם י"ה מעיד על טהרת היחס כדאי' על פי: "שבטי יה עדות לישראל", ושם אותו הקב"ה לעדה "בצאתו על ארץ מצרים" שיחליש פעולות התאוות, וגילה לו רוב חכמה "שפת לא ידעתי אשמע", להורות שביום זה תתוסף גם בנו רוב דעת מהאור הצפון שבנפש עד שנבין יותר האמתיות שבדרכי התורה הישרים, ויפעל עלינו לטובה קול השופר. ע"כ אמר הכתוב: "אשרי העם יודעי תרועה", פי' שהם מכירים היטב מדעת הצפונה בם, כי ראוי להכנע לך ולשבר כל התאוות והרצונות לעבודתך לא בהכרח לבדו.
והידיעה הזאת תתן עז שיאיר אור הפנים, דהיינו הקדושה שבנפשות ישראל שהם בנים למקום שיהי' האור מאיר בפועל, ולא יהי' רק במדרגת העמידה דהיינו שלא יוסיף על ידי זה קלקול, כי אם "יהלכו" על ידי זה במעלות רבות, וזאת היא בקשה שהאור הזה הנמשך מהתקיעה והתרועה יהי' יוצא אל הפועל להיות מתקיים לעד, ובזה תקרב קץ הישועה במהרה בימינו.


<< · מדבר שור · ח · >>