מדבר שור ז
"דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"א. שני דברים צריך הבעל תשובה לבקש לתקן. הא' הוא אור הנפש שהחשיך, מפני שקודם החטא האדם מסתכל ביושר בנועם ד', ועיניו רואות גדולתו ותפארתו ומכיר גדולת ערך התוה"ק והמצות שהן חיי עולם, והחטא גורם ששכלו מתעור ועיניו כהות וכל הגדולות שהיו נשקפות ללבבו מקרבת ד' עכשיו הן רחוקות ממנו, וצריך לגבר חילים ביתרון הכשר חכמה להביא אל לבבו האור כי טוב לדעת את ד' ודרכיו הגדולים ולדבקה בהם. גם ע"י עונותיו סר צילו והשגחת השי"ת רחקה ממנו, וצריך לגבר חיל שיאיר ד' פניו לו ותהי' השגחתו חופפת עליו לשמרו מכל רע, בין בעניני גופו בין בעניני נפשו. ונקרא האופן הראשון - להחכים עצמו לדעת את ד' - בשם דרישת השי"ת, והשני שהוא להשתדל שיהי' ד' קרוב לו בשם קריאה אל ד'. ע"כ אמר דרשו את ד' והשתדלו לדעת כבודו וגדלו ?בהמצאו", "קראוהו" שיהי' קרוב אליכם בהשגחתו, "בהיותו קרוב" לחון ולהשגיח עליכם. ויתבארו בזה דברי רבי יצחק בר"ה: "למה תוקעין בר"ה כו' ... אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן"ב, וצריך ביאור במה יעורבב דוקא ע"י אלו התקיעות כשיהיו ב"פ, וכבר ביארו ע"ז בירושלמיג. וכפי דרכינו נאמר, כי הנה לקטרג על האדם יש שני דרכים מפולשים. כי הנה זה האדם הוא מצד אחד נעלה ונשא מאד, נפשו עליונה מזיו כבוד אל חוצבה, ובפרט קדושת ישראל שרמה למעלה, ותעודתו גדולה להיות לו מהלכים בין העומדים לפני המלך ד' ית', וע"כ גדול מאד משפטו ושאתו עת יחטא, כי ראוי לו לדעת ערכו ומקומו. אמנם יש עוד קטיגוריא אחרת הפוכה מזו מצד פחיתותו של אדם וגרעונו, כי הוא שפל ונגרע בערכו, כחו ושכלו חלש, והוא דבוק בתאוות ובהבלים כל ימיו, ושפל ערך כמוהו איך יעיז לחטא לפני מלך אל רם ונשא. והנה השטן ודאי מתהפך בתחבולותיו לאחוז איזו קטיגוריא האפשרית לו כדי להגיע למגמת חפצו. והנה כשהאדם בא להבין ולהשכיל בידיעת השי"ת ולהתקרב אליו ע"י ידיעת דרכיו, אז כל ישעו וחפצו לקטרג לבלבל דעת האדם ולגרום שלא יעלה בידו להבין ולהשכיל בגיאות השי"ת. וכדי להעיר חמה אז עליו להזכיר פחיתת האדם, לומר איך נבזה כזה אשר הוא כלי מלא בושה וכלימה ונוצר מטיפה סרוחה יבא אחרי המלך ה' צבאות לחקור דרכיו ולדעת גדולתו. אבל זאת ההשפלה בעצמה היא לימוד זכות על האדם בבאו לבקש סליחה מהשי"ת ושישיב אור פני השגחתו עליו. והנה השופר הוא פועל לעורר את הלב להוסיף יראת ד' ועוזו ולעורר את השכל לדעת דרכיו ית', גם הוא מחריד את הלב ומכניע להשפיל עצמו לבקש רחמי שמים, ע"כ תקנו לנו חז"ל שנאחז באלה שני הדרכים. כי בשופר יש בו כח לעורר את השכל לדרוש את השי"ת, וזה אנו עושין בתקיעות דמיושב, כי קשות מיושבד, וקודם התפילה צריך האדם להתבונן בגדולת השי"ת כדאי' בשו"ע, וע"כ היו חסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפלליםה כדי שיכוונו לבם לגדולת השי"ת. וכשהשטן ירצה לקטרג ע"ז אז עליו להזכיר שפלות האדם. אך זאת היא מעלה גדולה כשאנו באים לתפילה, לבקש מאת השי"ת שישים עלינו לבו להשגיח עלינו בשפלותנו ולרחם עלינו, ומפני שפלותנו ימצא התנצלות לעונותינו לקבלנו בתשובה לפניו. והשטן כשיודע מכל זה שנקח לנו אלה שני הדברים, לחקור בגדולת השי"ת וחקר כבודו, גם להתפלל שיאיר השי"ת פניו אלינו בהשגחתו, אז הוא מתערבב ולא יכיל למיעבד קטיגוריא, כי באחד משני הקצוות שיאחז יהי' לנו עכ"פ מעלה לאחת מהבקשות שאנו מכוונים ע"י ב' מיני התקיעות. ונבין בזה את האמור עם הספר: "ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד וגו' ... והשטן עומד על ימינו לשטנו. ויאמר ד' אל השטן יגער ד' בך השטן ויגער ד' בך הבוחר בירושלם, הלוא זה אוד מוצל מאש"ו. כי כוונת "עמד על ימינו לשטנו" תתבאר עפ"ד. שיש קטרוג שהוא מצד שהשטן משפיל את מעלת האדם ועי"ז הוא רוצה להגדיל עונו, וזה נקרא שהוא מקטרג אותו ומשטינו מצד השמאל והגרוע שלו. וכשהוא בא לקטרג עליו מצד שמגדיל מעלתו, נקרא שעומד על ימינו כלומר הצד החשוב שלו, ועי"ז הוא משטינו, שת"ח גדול כזה לא יצא ידי חובתו נגד בוראו ית' שהרימהו למעלה רמה כזאת. אבל השי"ת ברחמיו הכין רפואה למחלת הקטרוג הזה, שכשהשטן בא לקטרג את האדם מצד מעלתו, השי"ת ברחמיו יזכור ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו"ז וכפי ערך הקדושה כן ערך שליטת היצה"ר גדל, ודי בזה התנצלות לקבל תשובה. וראיה על ההתנצלות הזאת היא מצד שבחר השי"ת בירושלים להיות שם מקום קדשו ושם יעלו ישראל ליראות פניו. והלא כפי גודל ערך מעלת המקום יגדל הקטרוג בכל חטא קל אשר יחטאו שמה, כי זה המקום שקדושתו גדלה מאד, ראוי שלא ימצא בו חטא ועון, ועל מה עשה ד' ככה שנתן לנו מקום מקודש כזה שיהי' הקטרוג גדול מאד על עונותינו. אלא ודאי שכבר הכין ית' רפואה למכה, ותחת גדולת הקטרוג של קדושת המקום כן גדולה ההתנצלות של שליטת הסט"א המתגבר דוקא לפי ערך המעלה וכבוד הקדושה. א"כ אדרבא, איש המעלה, כפי תוקף שליטת היצה"ר עליו, דבר גדול הוא לו כשניצול ממנו, ואפי' אם ילכד באיזה דבר ח"ו יש לו התנצלות גדולה שראוי לקבלו מיד בתשובה. וז"ש שהראהו את יהושע הכה"ג והשטן עומד על ימינו לשטנו, הכינו ללמד עליו קטיגוריא מצד הימין והחשיבות שלו. והשי"ת השיבו: "יגער ד' בך השטן, ויגער ד' בך הבחר בירושלם", מצד בחירתו בירושלים. אע"פ שמצד קדושת המקום יתרבה עונש החטא והקטיגוריא גדלה, ולא חש לזה, מצד ידיעתו ית' שכל מה שתגדל הקדושה כן יאמץ כח השטן והיצה"ר לקלקל ולפתות. א"כ מה תקטרג עליו מצד מעלתו, אדרבא כפי ערך מעלתו נדע עד כמה הקיפה אותו אש היצה"ר כדחז"ל: "נורא בי עמרם"ח, וכשניצול ממנו אע"פ שיש איזה צד נדנוד כשלון בו ח"ו, אין תימה, "הלוא זה אוד מצל מאש", היצה"ר שהקיפו, א"כ סר קטרוגך מצד גדולתו ומעלתו. ויובן בזה מש"כ: "ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני המלאך". שהצדיק יש לו מדרגה שהיא למעלה מהמלאך, אבל כשרואה שיש עליו קטיגוריא מצד מעלתו, אז הוא משפיל עצמו ועושה מדריגה שלו למטה ממדריגת מלאך כדי שיהי' הקטרוג פחות. ע"כ הי' יהושע "עמד לפני המלאך" ופחות ממנו במדרגה, והשטן "עמד על ימינו" וטוען נגדו, שהוא מגביה מעלתו. ובתענית אמרו חז"ל: "אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנאמר: 'ונדעה נרדפה לדעת את ד' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו'ט, אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהי' לך דבר המתבקש לעולם שנאמר: 'אהי' כטל לישראל'י"יא. והיינו כי בדרישת השי"ת יתכן שיעלה האדם במדרגה גדולה ויעסוק בחכמות גדולות לדעת את השי"ת. אמנם למי שאינו מלוכלך בחטא דבר זה נאות מאד אבל למלוכלך בחטא תגדל עליו לפעמים הקטיגוריא, ויש אופן שהאדם צריך להשפיל את מעלתו כדי שלא יגדל עליו הקטרוג. והנה הגשם שבא ע"י התערותא דלתתא, הוא מכוון נגד קרבת השי"ת הבאה ע"י המחקר בגדולתו ית' שהיא דרך טובה וגדולה מאד, אבל לפעמים יהי' מוכרח לסור ממנה כדי שלא יהי' עליו קטרוג. אבל קרבת השי"ת הבאה ע"י הכנעת הלב, שע"י שהוא מכניע את לבו השי"ת מרחם עליו, ובלא השתדלותו מתקרבת אליו השגחתו ית' ואור פניו, בזה לעולם אין חשש קטרוג. וזו היתה בקשת ישראל שיחזרו בתשובה ע"ד דרישת השי"ת, "ונדעה נרדפה לדעת את ד"' בידיעה, "ויבוא כגשם לנו" שע"י שאנו נשתדל לחקור דרכיו ית' ממילא מוכרח שיושפע עלינו שפע דעת. אבל השי"ת השיב שלפעמים הוא אינו מתבקש כשהקטרוג גדול, וכשהם הולכים בדרך הראוי' לגדולים, מוצא השטן מקום לעמוד על הימין לשטן ח"ו, לאמר כי לפי גדולתם ראוי להחמיר בעונשם. ע"כ אמר השי"ת "אהי' כטל לישראל", שבא רק מלמעלה, והם יכינו עצמם רק לקרבת השי"ת ע"י הכנעת הלב, ובראות השי"ת לבבם הנשבר ישוב ורפא להם ויוסיף עליהם שפע דעת לדעת את ד', וזה מתבקש לעולם כי ע"ד זה אין שום קטרוג יכול להיות, אין שטן ואין פ"ר. עוד אמרו שם: "ועוד שאלה שלא כהוגן, אמרה לפניו רבונו ש"ע 'שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך'יב, אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר: 'הן על כפים חקותיך'יג"יא, ומאמר ויכוח זה ג"כ יתבאר קרוב לדרך המאמר הקודם, אלא שהוא עסוק במקצע אחר. ונבאר תחילה ענין "כחותם על לבך" ו"חותם על זרועך". הנה נודע כי להשי"ת יש סוד עם ישראל והנהגתם, ולו ית' נתכנו עלילות ומנהיג בחכמתו בסיבובים גדולים שיבא אל תכלית הנכבדה המכוונת ממנו ית'. וכשישראל נושאים עין להסתכל בעוצם התכלית הגדולה ההיא, אע"פ שאין מכירים אותה בפרטיותה, מ"מ ודאי נקל להבין כי היא גדולה וקדושה עד אין חקר, ומאחר שכל תכלית יש לה אמצעיים, ע"כ ישנן ודאי פעולות מיוחדות גדולות שהן מיוחדות לסבב את התכלית הגדולה הזאת. ומתוך עוצם התשוקה אל זו התכלית, ישראל מבקשים שיכין השי"ת את דרכינו באופן שנהי' קולעים אל זו התכלית ונשיג אותה. גם אנו מבקשים שנהי' אנחנו מסייעים אל הפעולות הגדולות שהן מסבבות את זו התכלית. והפעולות הגדולות הן הכלליות ודאי, שע"י פעולה כוללת מתראה התכלית איך היא מתקרבת עי"ז, אבל הפעולות הקטנות הפרטיות א"א לאדם להשיג איך הן עולות כולן אל התכלית הכללית. והנה הזרוע היא מיוחסת אל הכח הכללי, לכללי פעולות, והכפים הן מיוחסות אל הפעולות הקטנות הפרטיות. והנה טבע החשק הוא תמיד להיות קרוב אל התכלית דהיינו להשיג את התכלית במדעו, ולעשות הפעולות הכוללות שבעיניו יראה איך התכלית יוצאת מהן, כי על אהבת תכלית טובה א"צ חכמה ולא סבלנות, ועיקר הסבלנות הוא לסבול את טורח כל האמצעיים הקטנים והרחוקים כדי שיבא אל התכלית. וכד' הרמב"ם ז"ל במו"נ, שאפי' הסכל שבבנ"א כשנאמר לו התרצה לדעת את הגלגלים ותנועותיהם והשכלים הנבדלים וענינם והנפש עם כוחותיה, תכמה נפשו לזה וירצה לשמע, אבל כשנאמר שע"ז צריך השתדלות ולימוד בכמה הקדמות, יקוץ בזהיד. והנה התכלית העליונה היא סוד נסתר לא יתגלה כ"א לעתו, גם הפעולות הגדולות שמסבבות את התכלית בגלוי ג"כ לפרקים הן מתגלות, וע"ז אין לבנות בנין השתדלותנו ושיתופנו בעסק התכלית. אבל הקב"ה רוצה בכבודנו, ומסר באמת בידינו הכח להביא את התכלית שצפן לנו, אבל לא שנחכה רק על הפעולות הכוללות כ"א בכל פעולה פרטית של שמירת התורה והמצוה בזה נתקרב אל התכלית ונקרב את ישועתנו, וכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו ששאלה כנס"י שלא כהוגן לאמר: "שימני כחותם על לבך", הכונה שאשיג בשכלי התכלית הצפונה בלבך מעניני, "כחותם על זרועך" שאצליח במעשי לעשות הפעולות הכוללות המביאות לידי תכלית זו. אמר לה: "בתי את שואלת דבר שפעמים נראה", גילוי התכלית א"א כ"א בהיות בעולם אנשי רוח הראוים לזה, וכן הפעולות הכלליות לא בכל עת יזדמנו, "אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם", כי כל הפעולות הפרטיות של כל המצות כולן וכל המדות הטובות שע"פ התורה, קשרתין בלולאות שיביאו כולן את התכלית שאתה נוסד עליה. וז"ש: "הן על כפים" דהיינו על פעולות הפרטיות שבפעל כפים בתורה ובמצות, "חקותיך", "חומותיך"יג ובניניך אינם באים אלי מזמן לזמן בזיכרון באופן שאסתפק רק בפעולות הכלליות שהן באות לפרקים, אבל הם "נגדי תמיד"יג ותמיד אני עסוק בבנינם, והם נבנים ע"י פועלי כפים הפרטיים שלך במצותי' של תורה. לכן אל תבקש דוקא גדולות וכלליות, כי כל הדברים הקטנים הם תמידים ומועילים לתכליתך, כל פרוטה של צדקה, כל לימוד תורה, כל תפילה הגונה וכל מדה טובה שבכל אדם מישראל, הם מקושרים בקשר גדול לבנות את בית ישראל. וזו התכלית אפשר לך השגתה ג"כ ע"י בחינת טל מאת ד', בהכנעה ג"כ, לא דוקא בבקשת גדולות המשיאות לקטרוג, כי ?בשובה ונחת תושעון"טו. עוד יש לבאר מאמר זה, דכנס"י בקשה: "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך". דהנה להיות רצוי אל השי"ת ולהתקרב לעבודתו ישנם שני דרכים: הדרך האחד הוא מצד ההערה השכלית כמשפ"י בחוה"לטז, והיינו שיטהר את לבו להיות דבק בד' ית', ויכין עצמו להיות נכון בגופו ואבריו לרצון קונו גם במסי"נ, ועוד יש דרך קצר להיות שוקד על מצות השי"ת ותורתו. והנה לולא שגילה לנו השי"ת שיש דרך נכון לזכות לאור החיים ע"י פעולות המצות שהן קלות על האדם, היתה הדעת נותנת שיהי' עיקר העבודה לטהר הלב לעבודתו ית' ולדבקות, ולשעבד כל הכוחות להיות מוכנים ג"כ למסי"נ על כבודו ית' וגדלו. אמנם עתה אע"פ שזאת העבודה של טהרת הלב והכנת כל הכוחות לעבודתו ית' בכלל התורה היא, אבל עכ"ז לא ע"ז בנוי' כל השלמות כי עקרה בנוי על שמירת התוהמ"צ. וטעם הדבר, כי אף שעבודה זו גדולה מאד להיות הלב טהור לעבודתו ומוכן בכל כוחותיו לעבוד ולכבד לאלהי הכבוד, עכ"ז השי"ת, היודע יצר לבב בני האדם, יודע שלא יוכלו הכל לזכות ע"י דרך זה תמיד, ע"כ בחר הוא ית' עלינו הדבר הממוצע. אמנם כ"ז בכל השנה כולה, אבל בעשי"ת שהשי"ת משפיע על האדם אור קדושה וחשק עבודה, אז יש להזדרז בעבודה הרוממה לטהר הלב ולהכין כל כוחותיו לעבודתו, ויקובל לפניו ית' כאילו עשינו זאת כל השנה כולה. והנה החותם א"א לקרותו כ"א ע"י שיחתם על דבר אחר, וכן העבודה השכלית שיסודה טהרת הלב והכנת הכוחות לעבודת השי"ת, אינה מתקבלת בעצמה כ"א בהיותה נחתמת על מעשה התורה והמצות, שע"י טהרת לבבו יעסוק במצות לשם שמים בלב טהור, וע"י הכנת כל כוחותיו למסי"נ יגביר חילים לעסוק בתורה ובצדקה ובגמ"ח יותר מכחותיו שבטבע. והנה כ"ז שייך רק בחלק העבודה של מסי"נ והכנת הכוחות ושיעבודם לעבודת השי"ת, שצריך לזה מעשה התוהמ"צ, אבל עצם הקדושה שיש במעשה התורה והמצות עצמם, הם א"צ שיהיו נחתמים על דבר אחר, כי הם בעצמם חותמם אמת. וזהו שבקשה כנס"י מהשי"ת שישפיע עליה קדושה גדולה, עד שתהי' מוכנת כולה לעבודה הרמה של מסי"נ ושיעבוד הכוחות לעבודתו ית'. וזהו "שימני כחותם" שהוא צריך להחתם על הספר וכיו"ב, כן אהי' "על לבך", והכונה שיעשה רצוני משועבד לרצונך ולבבי יבין סודות עבודתך ויהי' נקל לי לחתום זה החותם על התורה והמצות שאהי' עסוק בהן, ואהי' "כחותם על זרועך" שהוא רומז לכל הכוחות שפעולתם בזרוע, שיהיו כוחותי מוכנים לדבקות בך במסי"נ. אבל השי"ת שיודע טבען של בנ"א, יודע שהוא דבר נמנע שיהי' קיים זה הכח בלב כל הימים בפרט בעוה"ז ובזמן הגליות, א"כ זאת הקדושה תהי' רק "נראה" לפעמים בעת רצון ביחידי סגולה ולפעמים "אינו נראה". אבל השי"ת אמר ששם עיקר הקדושה התמידית בישראל ע"י עבודת התוהמ"צ ממש בכל פרטיהן, וכשישמור אדם את התורה ולא יעבור על מל"ת ויקיים כל עשין שבה, מהמוטלין עליו מה"ת ודרבנן, תחול עליו קדושה, ויהי' דבוק בהשי"ת, ויזכה מעצמו לעלות למעלות יותר עליונות, וזה יוכל לקיים תמיד. וז"ש: "אני אעשה לך דבר שנראה לעולם", דהיינו עשיית המצות כמאמרן, שאפשר לעולם לקיימן והן עצמן הן החותם והנחתם. וז"ש: "הן על כפים", שהן אברי הפעולות, "חקתיך", שתהי' חקוקה שמה לא בתור חותם שלא גמרה מלאכתו עד שיחתם על דבר אחר, כ"א בזה עצמו תקנה השלמות. אלא שמ"מ בקשת כנס"י קיימת לעת חפץ, ימי רצון של עשי"ת, שבהם נקל לכ"א מישראל לטהר לבבו ולזכות לעבודה הרוממה של החותם, לשעבד לבבו שהוא שכלו ורצונו, וזרועו שהם כוחותיו, להיות מוכנים תמיד לעבודה ומסי"נ. כי הכלל כולו מוכן באמת בכל עת, אבל כנס"י בקשה שתהי' זאת מעלת כל יחיד וזה הי' "שלא כהוגן", אבל בעשי"ת ישיג כל יחיד מעלת הכלל, כדחז"ל ברומיא דקראי, כתיב: "דרשו ד' בהמצאו"א וכתיב: "מי ... כד' אלהינו בכל קראנו אליו"יז, ומשני כאן ביחיד כאן בציבור, ויחיד אימת בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כיח, הרי יש לו אז מעלת הציבור. ע"כ נבין היטב כונת חז"ל הפוסקים שהזהירו להתנהג בחסידות בעשי"תיט, כי באמת באותן המעלות שאי אפשר לדרוך בהן כל השנה כ"א לפי ערכו, יש אפשרות והכנה באלו הימים. ע"כ גם לדרוש את ד' בדרך חכמה עת ומשפט ידע לב חכם באלו הימים, וכמש"כ שזה ענין דרישה, ע"כ דרשו ד' ועזו, עדת מעוזוכ. עוד יש לכוון "דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"א, דדרישת השי"ת היא בעקרה רק מצד התורה, שכשידרוש דברי קדשו הרי הוא דורש את השי"ת. והנה יש בדרישת התורה שני ענינים: הא' הוא מצות ת"ת, שע"י ידיעת התורה הוא מקיים מצות ת"ת שהיא זכות גדולה מאד, ב' יש בסגולת התורה שתאיר עי"ז נפש האדם ותקנה קדושה ושלמות. ובארנו בזה דברי חז"ל בפ' אין דורשין דמקשי': "ור"מ היכי גמר תורה מפומי' דאחר כו "'ואמרי': "אמרי במערבא ר"מ אשכח תמרי אכל תחלא ושדא שיחלא לברא"כא, ותו אי' התם: "אשכחיה רבה בר שילא לאלי' א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומי' דר"מ לא קאמר כו' ... א"ל אמאי, ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק"כא. והנה לא על חנם נאמרו על ענין זה שני משלים, ולא עוד אלא שמתחלפים בהבנתם, שהמשל של "אשכח תמרי" מורה שאכל החיצוניות והפנימיות השליך, והמשל דרימון מורה להפך שהחיצוניות השליך והפנימיות אכל, ולפ"ד יסבו הדברים על שני הענינים שבאים לאדם בלימוד התורה. הנה בעצם התחדשות הידיעה של התורה, ודאי אין ד"ת מקבלים טומאה, וכיון שיצאו הדברים מפי אחר מכוונים לאמתה של תורה הרי הם מקובלים יפה, וזה נקרא האוכל החיצון שהוא העקרי, ומה שיש גרעון בפנים הוא כח אחר המעורב בדיבור זה, אל זה לא פנה. אבל לענין הסגולה שהתורה פועלת על האדם הרי הוא ענין סגולי, שבא ע"י המשכת הקדושה, וכיון שהכלי שע"י נמשכה תורה זו הוא פגום, אין דרך הקדושה לשרות באתר פגוםכב, א"כ חסרה מתורה זו סגולה זאת של המשכת הקדושה על האדם. אבל באמת כח התורה גדול, והראי' שהרי לסוף אתא לעלמא דאתי וגם ריו"ח הצילו מדינין. והיינו שיש בנפש כ"א מישראל עומק טוב, אלא שע"י מעשים רעים הטוב מוסתר מאד והוא בכח שאינו נכר במציאותו, אבל התורה היא פועלת שהטוב הצפון הוא מתגלה ומתחזק. ע"כ זה החלק שהי' מוסתר אצל אחר ע"י מעשיו, ר"מ מצא אותו ונדבק בו, ומצאה ג"כ הקדושה הסגולית מקום לחול על תורתו. ע"כ כשבא להמליץ על תורתו שיהיו לה מהלכים למעלה, וזה יתכן ודאי רק מצד המשך הקדושה הסגולית שבתורה, אמר: "ר"מ רמון מצא תוכו אכל", פי' אפי' בהחלק הסגולי שנמשך מהתורה שבזה פועל הרבה ג"כ הכלי ע"י מי נמשך, כיון שהוא פועל מצד הסגולה והקדושה לא מצד הידיעה והמצוה המעשית לבד, מ"מ גם בסגולה זו מצא שרק הקליפה מלוכלכת דהיינו חיצוניותו של אחר במעשיו, אבל בפנים יש חלק טוב, והראי' שהרי מת מתוך תשובהכג, אלא שהיתה רק בהרהור ולא גמרה. אבל ר"מ הי' מתדבק רק בעומק טוב הפנימי, וכח התורה הי' מסייעו לגלות את עומק הטוב, ע"כ גם הכח הסגולי שבתורה זו לא נפסק והרי היא נמשכת ממקורה מהלכה למשה מסיני בכלים טהורים. ע"כ אמר "דרשו ד "'ע"י תורתו "בהמצאו", וסגולת הדרישה תגרום שיהי' השי"ת קרוב יותר אל הלב. כמש"כ: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה"כד, ולמדנו מכלל לאו הן, שהמכניס עצמו בעול תורה תפילתו רצוי', שמפני קדושת סגולת התורה נעשה השי"ת קרוב לו ותפילתו נשמעת, ע"כ ע"י מה שתדרשוהו בתורה תגרום הסגולה שבתורה שתקראוהו ויהי' קרוב לשמע קריאתכם. ויש להמשיך ע"פ זה יפה מה שנתן טעם על האמור באומרו: ?כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי"כה, וביאר: "כי כאשר ירד הגשם והשלג וגו' כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע וגו"'כו, שכל אלה צריכים מאד קשור אל מה שאמר לפני זה. אבל תוכן הדברים כי האדם יראה שרק ע"פ מחשבות לבבו בהכנעה ישוב אל ד', ע"כ אמר לו שאין כן, שלא ישוב בשלמות בלא התורה, כי רק התורה תלמד ע"פ דרכה העליונה החכמות והדעות, ואע"פ שלא יבין, כולם יפעלו פעולתם מפני שהם חקי השי"ת, כמו שהגשם והשלג פועל מפני שכן שם יוצר בראשית ב"ה לחק ולא יעבור.