מגן אברהם על אורח חיים שמג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים שמג |

סעיף א[עריכה]

ומלתא דנפיק מיניה חורב' כגון תקיע' שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו (ר"ן פ"ג דר"ה) וכתב הב"ח דגבי טומאה מצווין להפרישו אפי' לא הגיע לחינוך אבל דעת רמ"א ביורה דעה סי' שע"ג דאין מצווין להפרישו וכ"ד רוב הפוסקים ופשטא דגמרא:


(א) אביו מצווה:    אבל אמו אינה מצווה וכ"ה בנזיר דף כ"ט ובת"ה סי' צ"ד ומעשה דהילני בסוכה דף ב' שהושיבה בניה בסוכה ע"ש היא החמירה על עצמה (תשו' מהר"מ ד"ק סי' ר') עיין סי' תרי"ו ומשמע בנזיר דאין מחויב לחנך בתו ע"ש ובתו' בנזיר הקשו מ"ש דבי"ה מחויב לחנך בתו ע"ש ואפשר דכל המצות דמי לי"ה וצריך לחנכם וכן הובא בילקוט אמור דף קע"ח ע"ג:


(ב) מאיסור דאורייתא:    באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאי' בסי' ק"ו ס"א ובכמה דוכתי אלא שאם לא הפרישוהו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו (ב"י רסי' זה) וכתב באו"ה שמ"ח דדוקא בתינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה ל"ל בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עד כאן לשונו ועיין ביורה דעה סימן פ"א סס"ז דמכל מקום מזיק לתינוק וכ' הש"ך ביורה דעה סי' שע"ב דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהם הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וב"י סי' זה עכ"ל וכמדומה שלא עיין יפה דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום אבל אוהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י סי' שס"ט בהדיא בשם הרמב"ם פי"ב וכ"מ בת"ה דף ל"ד ע"ב וכ"מ ביבמות סוף דף ק"ג בתוס' ובנדה ספ"ז ובסוכה דף י"ח וכ"מ בל' המשניות באהלות גם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב"י פלוגתא בזה וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים ומ"מ כתב הש"ך בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דספק ספיקא הוא שמא הוא נקבה או שמא הוא נפל ע"ש וצ"ע דבלא"ה מותר דטומאה בלועה אינה מטמאה כדאיתא משנה ה' פ"ו דאהלות ובחולין פ"ד וכ"פ הרמב"ם סוף ה' טומאת מת דלא כר"ע וכ"ד הראב"ד וצ"ע:


(ג) ולהאכילו בידים:    ואי' ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו ואפי' דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו וכ"ש דבר טמא דחזי לאוכלו בעיניה וכ"כ בהג"א שם והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים וע' סי' רס"ז ס"ז ושס"ב ס"ז אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך כדאיתא בב"ב דף כ':

קטן שלא הגיע לחינוך ושתיית המים היזק לו ואין שם יין ישראל מותר לגדול ליתן לו סתם יינם ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים וישים המים תחלה ואחר כך היין (ראב"ח ח"א קי"ב) ונ"ל דאם היין אינו חזק ויפסד ע"י כך יצוהו לעכו"ם ליתן לו: כתב רי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור אבל אסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור עכ"ל ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ והרשב"א בתשובה כתב דמידי דצריך לתינוק כגון אכילה בי"ה מאכילין אותו בידים אבל מידי דלא צריך ליה לא דהא אסור לינק אחר כ"ד חודש ואף שאמרה להלכה ולא למעשה הר"ן כתבה סתם למעשה וא"כ אם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מהעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא חמץ ומעמידו בבית וה"ל חמצו של עכו"ם ואז אפי' הולך העכו"ם לפעמי' יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סי' ת"מ אבל אם התינוק אינו חולה כ"כ ישאנו לחוץ ולא יכניס החמץ לבית כלל עיין סי' תס"ו, וכ' עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצו' ספי' ליה בידי' כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת וכ"כ הג"א בר"ה וכ"כ התו' בפסחי' דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אף על פי שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה ועמ"ש סי' רס"ט די"א דמ"ע מותר להאכילו בידים כגון ליתן לו לשתות קודם קידוש אבל הא פשיטא דמ"מ מחויב לחנכם במ"ע כגון לעשות להם קידוש וכיוצא בזה כ"מ בת"ה סימן צ"ד והחינוך כל חד לפום חורפיה היודע להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין חייב בתפילין היודע מענין שבת חייב בקידוש וכן כל כיוצא בזה:


(ד) טוב לו שיקבל:    והכי אמרינן בסנהדרין ד' נ"ה ע"ב תקלה איכא קלון ליכא ע"ש ובדבר שבממון עיין בחושן משפט סימן שנ"ט ובספר חסידים סי' תרצ"ב: