מגן אברהם על אורח חיים רמו
סעיף א
[עריכה](א) ולהשכיר: ולענין להשכיר דבר פרהסיא עיין סי' רמ"ג:
(ב) בע"ש דמחזי כשלוחו: אבל בחנם לא מיחזי כשלוחו:
(ג) בהבלעה: אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ"ש סי' ש"ו ס"ד ובזה נתבטלו דברי ע"ש שחולק על הג"מ:
(ד) ולהשאיל וכו': אפי' בכלי שעושין בו מלאכה שרי (הג"מ):
סעיף ב
[עריכה](ה) מפתח ביתו: עיין סי' רנ"ב ס"א ומדברי הע"ש משמע שלא ע"ש:
(ו) צוהו להוציאו: ואפי' לדידן דל"ל ר"ה גמור' אסו' כמ"ש בב"י רסי' שכ"ה וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה שרי אבל הרמב"ם פ"ו כת' כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת עכ"ל, וא"כ צ"ע על הרב"י שהשמיט טעם הרמב"ם ויש להקל בעת הצורך:
סעיף ג
[עריכה](ז) אסור להשכיר: עיין סוף סימן ש"ה מס"ך והלאה ודברי ע"ש שכ' בשם הרמ"ע צ"ע:
(ח) שאדם מצווה כו': וזה אסור מדאורייתא דקי"ל דשכירות לא קניא כ"א לענין אונאה (תוס' בע"א דף ט"ו) ואף דבחושן משפט סי' ר"ס ס"ד כתב דמקרי חצירו של השוכר לענין קנייה וצ"ל כמ"ש הריב"ש דדוקא לענין הנאה של השכירות מקרי חצירו וזהו ג"כ הנאה הוא אבל הגוף של המשכיר וע"ש סי' שי"ג ובש"ך ועיין בב"מ דס"ז ואין כאן מקומו, ואם ישראל שכר מעכו"ם בהמ' מצווה על שביתתה דשכירו' קניא לחומרא עכ"ל הג"א וצ"ע דהא אמרי' בגמ' ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום דלא קני לה משמע דאפי' לקולא אמרינן שכירות לא קניא ובתוס' דע"א דף ט"ו כתבו דמיירי שמזונותיה על הכהן ומ"מ נ"ל דאם שכרה מהעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ:
(ט) יפקירנה כו': דד"ת הפקר בפ"ע הוי הפקר אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד (ע"ש צ"צ) וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר לפני ג':
(י) קנויה לעכו"ם: וצ"ע דבהגמ"ר כתוב בהמתי קנויה לך משמע דצ"ל להעכו"ם בהמתי קנויה לך כדי שיזכה בו העכו"ם אבל אם אמר שלא בפניו לא מהני דאפי' בישראל לא מהני אא"כ זיכה לו ע"י אחר לכן נ"ל דצ"ל לעכו"ם דוקא בפניו כדי שיתכוין לקנות:
(יא) כדי להפקיע כו': משמע דאפי' בשבת אין אדם יכול לזכות בו וכ"כ הלבוש מ"מ אין עובר עליו כיון שהפקירה כנ"ל דלא כע"ש ומהב"י אין ראיה דהוא פי' לדברי הר"פ:
(יב) אין אדם מצווה וכו': וביש"ש פ"ה דביצה חולק על זה ומביא הרי"ף והרא"ש שכתבו בשם הירושלמי אין רוכבין ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו וזה גבי י"ט מתני עכ"ל ועיין ב"י סי' ש"ה ומדברי ש"ל אין ראיה דהתם מיירי שהעכו"ם רוכב עליה ומביא עליה משאו' וזה אפי' באדם מותר דהא אין איסור הוצאה בי"ט אלא שאסור מדרבנן כמ"ש סימן תצ"ה ס"ג ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' כ"ד בשם הרשב"א דכשטוענ' בחצר משא בשבת ליכא משום שביתת בהמתו אלא כשמחמר אחריה אסור משום מחמר והר"ן סובר דאפי' משום מחמר ליכא, ועב"ח שלא נחית לחלק בזה ומ"ש בירושלמי אין רוכבין משום שביתת בהמתו אף על גב דחי נושא את עצמו נ"ל דטעמו משום שמא יצא חוץ לתחום כדאי' בגמרא והוא סובר תחומין דאורייתא והאדם בעצמו אינו עושה איסור כיון שיושב על הבהמה כמ"ש הרא"ש פרק מי שהוציאוהו בשם רשב"ם ועמ"ש סימן ש"ה, ובאמת ז"ל הירושלמי היה רוכב ע"ג בהמה א"ל רד וכו' שני' היא משום שמצווה על שביתת בהמתו וכו' ונ"ל פי' דאף על גב שעלה א"ל לירד משום שצער הוא לה כמ"ש סימן ש"ה סי"ח משא"כ באילן כמ"ש רסי' של"ו ודכוותיה כתבו התוס' בשבת דף קכ"ב בב"י סי' תצ"ה כתב שביתת בהמה ומחמר בי"ט יש אוסרין ויש מתירין ודעת הרב"י שם לאסור ע"ש ולכן יש להחמיר, ולהשתמש בב"ח פשיטא דאסור מדרבנן כמו בשבת ועיין במסכ' מכות פ"ג וריש מי שהחשיך:
סעיף ה
[עריכה](יג) ע"י שיתנה עם העכו"ם: ואז מותרין אח"כ לחלק בשוה כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב ואז אפילו אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע מותר (ר"ל חביב) אבל אם לא התנו מתחלה אלא אחר שנשתתפו אומר לו טול כו' אף על פי שאין כאן משום שביתת בהמתו כיון שיש לנכרי חלק בו אסור דמ"מ הוא נוטל יום א' כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה ומזה היה יותר היתר שלא יאמר טול אתה כו' אלא יחלקו סתם כל השבוע ביחד (ב"י סוף סימן רמ"ה בשם ריב"ש וכ"כ ר"ל חביב סוף סימן ק"ו) ומ"מ דוקא בהפסד גדול שרי לחלק סתם (ד"מ) ועיין סי' רמ"ה ס"א בהג"ה:
(יד) יהרהנם אצלו: פי' אף על פי שיניחם ביד הישראל למשכון והעכו"ם נוטל אותם ועובד בהם שרי כיון דלא א"ל מעכשיו לא קנא' כמ"ש סוף סימן תמ"א ע"ש אפי' א"ל אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך:
(טו) ויכתוב כן: היינו לפרסומי מלתא:
(טז) ואפי' אם הבהמה כולה: ואם הסוסים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב"ם כמ"ש סימן רמ"ד ס"ה ועכ"פ אסור לומר לו לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב ודעת הרב"י דאם היא כולה שלו לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות כמ"ש ס"ד ורמ"א הכריע להקל: