תשובות ריב"ש/כד

<< · תשובות ריב"ש · כד · >>

תשובה כד

עוד כתבת בההיא דתנן פ"ק דע"ג (עבודה זרה יד, ב) ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ואמרינן בגמרא טעמא גזרה משום שאלה ומשום שכירות כלומר אסור המכירה גזרה משום שאלה או שכירות דעדיין בהמתו של ישראל היא וקא עביד בה כותי מלאכה בשבת וקא עובר אלאו דלא תעשה כל מלאכה וכו' עד וכל בהמתך. ורש"י ז"ל האריך לבאר פירוש אסור השאלה ולא פירש אסור השכירות והוקשה לך למה והארכת לדקדק בזה.

תשובה:    חוץ מכבודך כל הדקדוקים ההם ללא צורך כי רש"י ז"ל פירש השאלה וה"ה לשכירות דשניהם שוים שהם קנוים לימי השאלה או לימי השכירות כמש"א ז"ל (בפרק הזהב נו:) שכירות מכירה ליומא הוא ואף עלפי כן כיון שהם חוזרין בעינם לבעלים והיא ברשותם לענין כחשא ויוקרא וזולא אמרינן בתרוויהו דבכלל "וכל בהמתך" הם לבעלים וכן לענין אכילת תרומה ואין יתרון לשאלה על השכירות בזה אף על פי שבשאלה חייב באונסין מה שאין כן בשכירות דהתם טעמא אחרינא הוא משום דכל הנאה שלו והיינו דכי מוכחינן בגמרא דשכירות לא קניא מההיא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה הדרי' ואמרינן השתא דאתית להכי גזירה משום שאלה גזרה משום שכירות גזרה משום נסיוני אף על פי שלא הוכיחו בשאלה כלום אלא שהדבר פשוט להם שהשאלה והשכירות שוין. ולא מצאתי פה פי' רש"י ז"ל מע"ז שאעיין בו אלא שאני משיב לפי מה שכתבת בשמו.

ומה שהקשית למה הוצרך רב דימי שפירש הטעם משום נסיוני להוסיף ענין מחמר ולא אמר משום שביתת בהמתו שהזכירו עד עתה בכל הסוגיא, ובין בזה ובין בזה עבר אדאורייתא -- כבר הרגישו בזה המפרשים ז"ל ואמרו דמשום דהך גזרה דרב דימי דדילמא מזבין לה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא וכולי הוא חשש רחוק לא היו אוסרין המכירה משום חששא זו אי ליכא אלא משום שביתת בהמתו דהוי לאו גרידא. אבל בלאו דמחמר סבירא ליה לרב דימי דאיכא חיוב חטאת ומשום הכי איכא למיגזר אפילו בחשש רחוק הזה.

ולזה נראה שכיון רש"י ז"ל שכתב כאן והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מ"ד (בפרק בתרא דשבת קנג:) חייב חטאת והתם פלוגתא ע"כ ולא היה לו להאריך כל כך אם לא מפני זה שכתבתי.

וגם הר"ם ז"ל נראה שזאת היתה כונתו שלא הביא טעם נסיוני משום דקיימא לן דליכא חיוב חטאת במחמר אלא לאו גרידא כמו שכתב הוא ז"ל וכיון שכן אין לגזור משום חשש רחוק ותפש הטעם משום שאלה ושכירות והיינו דרב אחא שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקליה דתזיל מחמתיה וכי לא אזלא מחמתיה מאי הוי והא איכא משום שביתת בהמתו אלא דלא גזרינן בהכי בחשש רחוק.

והרשב"א ז"ל כתב בתי' קושיא זו יש לדחוק דלא מנסי לה אלא בחצר והולכת משוי בחצר לא מיקרי מלאכה דניחוש לה אבל משום מחמר איכא בכל דהו, ע"כ.

ונ"ל לישב דבריו דלא מנסו לה ברה"ר כיון שהישראל המוכר הוא שם דלא ברשיעי עסקינן שיניח בהמתו שתעשה מלאכה בפניו ולהא לא גזרינן ולמחמר נמי לא חיישינן שיחמר אחר בהמתו להדיא או שינהיגנה בקול דהא בגמרא לא קאמר הכי אלא דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה ור"ל שהוא לא יכוין שיהיה מחמר אבל היא שמעה לקליה כשידבר עם הנמצאים שם בלא כונת חמור ואזלה מחמתיה. ולפי שזה הוא דבר שאין מתכוין איצטריך תלמודא למימר דניחא ליה דאזלה מחמתיה ואמרינן נמי דבספסירא כיון דלא ידעה ליה לא אזלא מחמתיה ואם היה מתכוין להנהיגה בקול אף על גב דלא ידעה ליה אזלא מחמתיה אלא שאין חוששין לזה. כן נראה לי לישב דברי הרשב"א ז"ל.

אמנם הר"ן ז"ל דחה דברי הרשב"א ז"ל משום דבפ' מי שהחשיך (שבת קנג:) משמע דלא מחייב משום מחמר אלא היכא דבהמתו עבדא עקירא והנחה ומה ענין עקירה והנחה בחצר. ולעיקר קושיין תירץ הוא ז"ל דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שכבר קצבו דמים אלא שמנסין אותה ואם הלוקח מוצא טעות במקחו מחזירה וכל כה"ג ברשות לוקח היא כי ההיא דתניא בפרק השוכר את האומנין (דף פא.) הלוקח כלים לשגר לבית חמיו וכו' וכן בפר' הספינה (בבא בתרא פח.) עובדא דההוא גברא דאייתי קרא לפומבדיתא אתא כל חד וחד ושקל אקדשינהו ואמרינן התם דכיון דקייצי דמייהו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"נ בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי שכיון דקיימא לן שאין במחמר חיוב חטאת ולא מלקות מהו איסורו אם הבהמה [היא שלו אפילו לא שמעה ליה לקליה עובר משום שביתת בהמתו ואם אינה שלו] אפילו שמעה לקליה אין כאן איסור כלל אלא ודאי כל היכא דשמעה ליה לקליה בין בהמתו דידיה בין שאינה שלו הוה ליה מחמר, ואף על גב דבכוליה תלמודא אמרינן מחמר אחר בהמתו מילתא דשכיחא נקט ועוד דבהמתו ידעה לקליה ובהמה דחבריה לא ידעה ליה אבל ודאי כל היכא דידעה ליה אסור משום מחמר.