מגלה צפונות/כי תצא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פרק כא[עריכה]

פסוק י'[עריכה]

כי תעשה הישר בעיני ה' - כי תצא למלחמה וכו'[עריכה]

כתיב לעיל (דברים כא ט): כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. וסמיך (דברים כא י): כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ:    נראה בדרז"ל גבי אברהם שהיה מצטער במלחמת הה' מלכים, אפשר שבכל אותם אוכלוסין שהרגתי לא היה צדיק ביניהם, א"ל הקב"ה אל תירא אברהם, כלם קוצים כסוחים, לזה-אמר "כִּי תַעֲשֶׂה וכו'" כלומר כשתעשה הישר בעיני ה', כי תצא למלחמה לא תכשל להרוג צדיק, אלא לעולם יהיו הנרהגים אויבך, כלם חייבי מיתה. עוד יש לפרש שהכונה לומר אל תעלה על דעתך לומר ריך אני יוצא למלחמה לשפוך דמים שכלם ברואיו יתברך, וגם אפשר שיהיה ביניהם מי שעתידין להתגייר, לזה-אמר "כִּי תַעֲשֶׂה וכו'" כלומר דע באמת כי בודאי "תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", שכיון שהם אויביך, גם הם אויבי ה', וכשם שישראל שונאים אויבי השם, כדכתיב (תהלים קלט, כא): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וכו'" גם מי שהוא אויב לישראל נוגע בבת עינו ולאויב להקב"ה יחשב.

ובענין הפסוק "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" מיד ביציאתך פתח פיך לטובה ואמור בודאי שאתה גובר על אויביך, וכיון שברית כרותה לשפתים "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" וגם "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ". עוד יש לפרש "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" כלומר ושבית אעפ"י שלא יהיה בך זכות בעין, שאומרים כל אומה ואומה שאתה נלחם בה, דמה שהביא ממלחמות שנלחם הוא שביו דייקא, שכחו ועצם ידו עשהו, על-דרך לא בצדקתך וכו' כי אם ברשעת הגוים ה' אלהיך מורישם מפניך, ובחיבור אחר פרשתי פנים הרבה.


פסוק י יא יב יג[עריכה]

כי תצא למלחמה על איביך וכו' - והסירה את שמלת שביה וכו'[עריכה]

(דברים כא י): כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וכו'. (דברים כא יא): וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וכו'. (דברים כא יב): וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וכו'. (דברים כא יג): וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ:    כבר באלו הפסוקים פרשתי בחיבור אחר על דרך הפשט, אך לפי רוב המפרשים ז"ל הדורשים פסוק "כִּי תֵצֵא" על מלחמת יצר הרע. נראה ליישב פסוקים הבאים אחריו דרך רמז, וזה שיעורם "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" הוא יצר-הרע וחיילותיו הם תחבולותיו הבא כהן להלחם עמך, כיון שאתה המתחיל לצאת להלחם עמו בא לטהר מסייעין אותו, לכן מובטח אתה ש"וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" שכל מה שהחטיא לך מקודם, בהיות אתה מנצחו עתה יתהפכו העבירות לזכיות כאחז"ל, ונמצא ש"וְשָׁבִיתָ" כל השביה שלקח ממך, "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר" מגיד הכתוב כיצד הם העורמות והתחבולות שעושה היצר-הרע להחטיאך, והוא שידמה לך כאשת יפת תאר אין כמוה בעולם, כדאיתא בזוהר באורך בדמיון היופי שמדמה לאדם להחטיאו ע"ש, יודע אני ש"וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" להלוך אחר עצתה, ועתה שמע בקולי איעצך שלא די שתנצל ממנה, אלא אדרבא תהפך היצר הרע לטוב, והוא ש"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" ותחליש כל כוחותיה ש"וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ", כלומר תסיר כל המותרות שלה, הם התאוות הגופניות אשר מסיתך בהן, שהן דומות לשערות ולצפרנים שהם מותרי הגוף, חלק של נחש כנודע, ובהיות אתה מחלישה מלהלוך אחר פיתויי התאוות המדריכך להלוך, מיד "וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ" כי הלבוש המתלבשת לעשות שבי, להחטיא לאדם וללכדו ברשתה, הוא הפיתוי אל התאוות, ובהיות מתגבר עליה להסיר שערותיה וצפורניה מתחלשת כמדובר, מיד "וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ" ומתהפכת לאהובה "וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ" יחדיו תמיד עם יצר הטוב כשבת אחים גם יחד, וכדרז"ל (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע, שצריך האדם להפוך היצר הרע לטוב לעשות החומר צורה, ושניהם יחד יהיו אוהבים להקב"ה ודבקים בו. "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ" כי תבכה על מה שעבר מזמן הבחרות שהחטיאך והביאך בתענוגיו הגופניים שהרגילך בהם, על שהחזיקה האדם באהבת אב ואם שיש לבן געגועים עליהם, תחזור בה ותבכה על אביה ועל אמה, איך נעשה כאביה ואמה להביאו ברשתה, אך יהיה הבכיה ירח ימים ולא יותר, כלומר שלא תתרחק מן האדם עד קצה האחרון להיות כמלאכי השרת, כי בזה לא יהיה לו שכר ועונש, אך יהיה עמו לב בשר - לב לעשות בשר לעת הצורך, וכדרז"ל יצר הרע תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ואח"כ תבא אליה ובעלתה, כי מתהפכת לאהובה והיתה לך לאשה שהיא עזר לבעלה, כן יהיה לך לעונה האמורה בתורה, ולא כמקודם לכל בעילת איסור. והיה אם לא חפצת בה ליכנס להכניעה ולהופכה ליצר הטוב, כי לא ראית בך כח לבא לגדר זה ושלחה לנפשה ריקה, ודי לשעה שלא תשמע לעצתה להתפתות אחר עצתה, אך בתנאי שומכור לא תמכרנה בכסף, כלומר אל תעלה על דעתך מה אעשה כדי לפנות מלבי להרהורי עבירה, הנני נותן כל חמדתי להיות אוהב כסף וטרדת רדיפה אחר השגת הכסף, ימנעני מלהרהר בשום עבירה למען השם, ומכור לא תמכרנה בכסף כי זאת העולה על לבך לעשות, הוא עצה שלה ששם בלבך כדי ללוכדך ברשתה, כי ברוב ממון קרוב אדם לחטוא יותר כנודע, ונמצא שע"י עצה זאת אתה עובד לה, לכן לא תתעמר בה לעשות חילוף זה כדי שלא להרהר אחריה לרדוף אחר חמדת הכסף, כי גם זו בכלל תחבולותיה כדי ללוכדך באמצעות הממון תחת אשר עניתה ושלחת אותה לנפשה רקה ולא שמעת לעצתה כדפרשית. וטעם שמדמה ליצר הרע לאשה יפה, לפי שעל הרוב מה שמחטיא לאדם הוא בזנות, וכן שלמה המלך ע"ה ממשילו לאשה זרה שהיא זונה, ולרמוז על מה שפירשנו אמרו חז"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, לא אמרו "דברה תורה כנגד יצר הרע" אלא אמרו "לא דברה וכו'" לשון שלילה, לומר מלבד הפשט לא דברה פרשה זאת אלא כנגד יצר הרע שמדמה לאדם כאשה יפה להחטיאו כדפרשית, ועיין בשפתי כהן דדריש גם-כן אלו הפסוקים דרך צידה. ושניהם כאחד טובים שהתורה נדרשת בע' פנים.

אך כפי הפשט יש לחקור איך התורה התירה לבעול בת אל נכר וכל-שכן לדעת האומר שביאה ראשונה מותרת מיד במלחמה, וזה כמעט סותר מה שכתוב לא תתחתן בם, ועיין על-זה בספר תולדות יצחק, ולע"ד כתבתי טעם נכון בסדר שופטים גבי עגלה ערופה, קחהו משם. ונראה עוד בקיצור נמרץ שיהיה מצוה זאת על-דרך שאמרו רז"ל "כל מה שאסר הקב"ה התיר כנגדו, אסר אשת אח התיר יבמה, אסר אשת איש התיר גרושה בחיי בעלה וכו'" וכן אסר לבעול בת אל נכר דכתיב לא תתחתן בם והתיר יפת תואר, ולבעול אותה בגייותה מיד במלחמה, והוא להודיע שאין אלוה מבלעדיו המכריחו לצוות המצוה חלילה חלילה, אלא אלהי האלהים ואדני האדונים שליט על כולא עושה כחפצו ורצונו בשמים ובארץ ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, ועדות יש שהרי מתיר מה שאסר כמדובר, וזהו שאמרו חז"ל "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" כלומר לפי שיצר הרע מפתה לאדם לדברי מינות שציווי המצות באו בהכרח ולא ברצון ח"ו, לכן מתיר יפת תואר לבא כנגדו ולהפילו ארצה, שהרי מתיר מה שאוסר ואין זאת כי-אם שהוא אל יחיד ומיוחד ואין אלוה מבלעדיו, כמדובר.


פסוק י"א[עריכה]

וראית בשביה אשת יפת תאר וכו'[עריכה]

(דברים כא יא): וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:    נראה שרומז הכתוב ששני סיבות גורם לך לחשוק בזאת האשה, סיבה ראשונה שבשביה מחמת הצער ובפרט הנשים שהן רכות הלבב נהפכים כל הפנים לירקון. גם ידוע שהבעולה מחמת שיולדת תתכחש יופיה כדרז"ל גבי ער ואונן שלא שימשו כדרכם וכו' וטעמו של אונן כדי שלא תתעבר ותכחיש יופיה וכו' מה שאין כן הבתולה, לכן אמר "וראית בשביה" כלומר היות בשביה שמחמת הצער תתגנה האשה כמדובר, ועוד היותה אשה בעולה ועכ"ז היא יפת תואר זהו השתי סיבות יגרמו לך שוחשקת בה באומרך אם אעפ"י שהיא בשביה והיא אשה בעולה היא יפה כל כך, נמצא שאין כמוה ביופיה, זהו יביאך שוחשקת בה, אבל דע שהחשק הזה יביאך שולקחת לך לאשה, דהיל"ל ולקחת לאשה, מאי לך, אלא הכוונה תקח לך ליכנס עצמך בבחינת אשה, שהוא תשי הכח משום דאיזהו גיבור הכובש את יצרו, וזהו נקרא איש על-דרך אשרי איש בעודו שהוא איש כדרז"ל, וכיון שאתה חושק בה, ואין אתה כובש יצרך נמצא שולקחת לך בבחינת אשה. ובזה שפרשתי יובן מאמר הספרי הביאו הילקוט וז"ל "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה:    בשעת שביה" עכ"ל. דקשה מה חידש יותר מהמובן מפשוטו של מקרא, הן אמת דפשוטו לומר דשעת שביה דוקא הותר ליקח אותה, לא כן בשעת המלחמה או אחר חזרתם מן המלחמה לביתם. אבל כפי דרכינו בפסוק הכוונה כך וראית בשביה וכו' כלומר פיתויי הראיה מביאך לקחתה בהיות בשביה, כלומר היות בשעת שביה שמהפכים כל פנים לירקון ועכ"ז עמדה ביופיה.


פסוק כב כג[עריכה]

וכי יהיה באיש חטא משפט מות וכו' - לא תלין נבלתו וכו'[עריכה]

(דברים כא כב): וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. (דברים כא כג): לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:    יש לדקדק דהיל"ל "וכי יהיה באיש חטא ותלית אותו על העץ" וממילא שנתחייב מיתה ותלו אותו, וקרוב לשמוע שבא ללמדנו שאם בעוד שהיו דנין אותו נתלה, ובעת שהיה גוסס נגמר דינו למיתה עכ"ז ימיתו אותו במיתה שנתחייב בה, דמיתה זו כפרתו ומצילתו מדין של מעלה הקשה, ושיעור הכתוב "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא" והגיע נפשו למשפט מות, שנתלה והגיע קרוב למיתה, עכ"ז לא ינצל אלא "וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ". ויכולים לומר דרך רמז דאומרו "וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ" כולל רמז, שבהיותך ממית אותו מיתת בית-דין ניצול מדין של מעלה, ונמצא אתה תולה אותו בעץ החיים שהולך למנוחות משום שבצער המיתה שקיבל נתכפר. וגם כדי לקיימו בי' (דברים יג, ו): "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" על-דרך שאמרו חז"ל הביאו הילקוט דתקי"ג ע"א גבי מאמר המתחי' שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ וכו' ע"ש, גם בנדון זה כיון דבשעת גמר דינו נמצא חי צריך לקיים מצוה "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". עוד י"ל אלהים מלשון (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים" דכיון שהלינה גורם להם שמתברכים על שיונקים ממנו, לזה אמר "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" כדי שלא לומר כי ברכת אלהים הפך כשהוא גבי הקב"ה שאנו אומרים לשון ברכה, כמו (מלכים א כא, יג): "בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ" כדי שלא לומר בהפך.


פסוק כג[עריכה]

לא תלין נבלתו וכו'[עריכה]

(דברים כא כג): לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:    יש להבין דכיון שאמרו רז"ל שאין מצוה זו בנתלה לבד אלא אף כל הרוגי בית דין, מצוה לקוברם ביום הריגתם וכו' גם בכלל המצוה לקבור כל מת מישראל ביום מותו וכו' אם כן למה תלה הכתוב הדבר בנתלה, גם להבין איך בהלינו הוא קללת אלהים, ודברי רש"י ז"ל והם מרז"ל ידועים, משל לשני אחים וכו', ובפרק נגמר הדין אמרו כי קללת אלהים תלוי, כלומר שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי, מפני שקלל את השם ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם שהם מחללים שם שמים וכו'. ועוד לאלוה מילין, ונראה שבהיות כל האויר מלא מרוחות הטומאה כאחז"ל, וכל תאותם להתלבש בגוף הם מבקשים כדי להניק מלחלוחית הקדושה כיון דהגוף היה נרתיק לנשמה חלק אלוה ממעל, ועל ידי כך מתגברים כח הטומאה עם אותה יניקה, ויותר הכנה יש להשרות בגוף זה כחות הטומאה בלילה יותר מביום, כיון דתוקף שליטתה בלילה, ולכן אסור להלינו בלינה ובפרט דמוצאים ריעותא בגוף הנהרגים בבית דין כיון שעל חטא נהרגו ויש להם אחיזה לאחוז בו, ולכן אסור להלינו כי הוא גרמא שישלטו על גוף זה שנעשה כדמות הצורה העליונה כנודע, היא קללת אלהים לגרום שישרה כחות הטומאה על הצורה שהיא כדמות הצורה העליונה, דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, וזהו הענין כי קללת אלהים ותלה הדבר בתליה, משום דכיון שכל האויר מלא מכוחות הטומאה כמדובר, בהלינו אותו תלוי נראה כאילו מוסרו בידיו בקום עשה ברשות כחות אלו ומכניסו ברשותם יותר מהלינו על הארץ, ולזה תלה הדבר בתליה ומגיע יותר קללת אלהים כמדובר, וזהו כי קללת אלהים תלוי, ואמר לא תטמא את אדמתך, רמז לגוף עפר מן האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך, נתלה היינו הגוף שנתנו הקב"ה לנשמה שעתיד לקום עמו בתחיית המתים, וכיון שעתיד לחזור בו הנשמה אל תגרום שיטמא בכחות הטומאה ונכון, ודוק. ולרמוז על מה שפירשנו סמיך מיד ענין השבת אבדה הרומז בה ענין תחיית המתים, כמו שכתב רבינו בחיי ז"ל בעניין השבת אבידה, תמצא בה רמז בענין תחיית המתים שהקב"ה מחזיר אבידה לבעליה באחרית הימים ע"ש. וכפי דרכנו סמך ב' מצות אלו, שבשתיהם כאחד יש בהם רמז מתחיית המתים כדפרשית.

עוד נראה בכוונת "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", כלומר תבא קללת אלהים אם תניחני תלוי, משום דזהו סיבה שתטמא את אדמתך ובהיות שנטמאת הארץף אין זרועיה תצמיח ונמצא קללת אלהים מצויה בה. ומצאתי סמוכים לזה בספר מנחה בלולה דקללת אלהים אינו חוזר להקב"ה שנוגע לו הקל וזלזול ח"ו כדברי רש"י ז"ל, אלא שהקב"ה קלל לזה שלא יהיה תלוי אלא רגע, כך גזרה חכמתו ואתה למה מלינו, וזה לשונו "כי קללת אלהים תלוי, הקללה והעונש אשר גזר הש"י על האיש הזה החוטא איננה תמידית ולא לזמן קצוב אבל עונשו היא התליה בלבד, וכיון שהקב"ה נתרצה בתליה לבד ולא גזר שיהיה עונשו רק ברגע, למה תרבה אתה ותוסיף בעונשו להתמידו על העץ, א"כ ראוי שביום תלייתו יקבר, כיון שכבר נגמר בתלייתו העונש והקללה שהענישו הקב"ה" עכ"ל. עוד נראה כי קללת אלהים תלוי, מלשון אלהים לא תקלל, שכל זמן שאתה מלינו מגיע קללה לסנהדרין שכל הרואה אותו אומר אוי לדיינים אלו שלא נתחכמו להצילו וכדרז"ל אמר ר' עקיבא אם הייתי בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם וכו'.


פרק כב[עריכה]

פסוק א'[עריכה]

לא תראה את שור אחיך וכו'[עריכה]

(דברים כב א): לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:    יש לדקדק דהיל"ל "כי תראה", ועוד דהיל"ל "לא תתעלם מהם" מאי "וְהִתְעַלַּמְתָּ". עוד להבין בכפל "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" ודברי רז"ל הזכירם רש"י ז"ל ידועים על כל זה. אמנם הנראה לע"ד דקאמר "לֹא תִרְאֶה" ללמדנו שלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, לא עליו ולא על חבירו כאחז"ל, דברית כרותה לשפתים, ולרמוז לזה אמר "לֹא תִרְאֶה", כאילו אומר ח"ו לא יבא ולא יהיה דבר זה ששור אחיך או שיו יבא לכלל שיהיו נדחים בדרך ותראה צער זה לאחיך, אלא יהי רצון שוהתעלמת מהם, שיהיה דבר זה נעלם מנגד עיניך, שלא יארע ולא יהיה כדי שוהתעלמת מהם, אבל אם אירע "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ", כלומר בשעת ההשבה זאת תברך אותו, כשם ששב לידך אבדה זאת כך ישוב לידך אבדה אחרת אם אבדת, וזהו "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם". ומכאן נלמד האדם אם הקב"ה לא אמר "כי תראה" אלא "לֹא תִרְאֶה", כאילו אומר לא יבא ולא יהיה כדפרשית, כל-שכן לאדם שלא יוציא רעה מפיו, והוא מעין מה שאמרו חז"ל במסכת (סנהדרין קד, ב) "מנין לקובלנא מן התורה, שנאמר (איכה א, יב): "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ"".

עוד נראה לפרש דהכוונה לומר, לא תראה אותם נדחים, אלא מיד תאסוף אותם שלא יהיו נדחים ואם לא עשית כן, אלא והתעלמת מהם לשעה להניחם נידחים כדי שיתכפר לך מה שחשבת להניחם נדחים "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" תטריח עצמך בשני השבות, אחת להשיבם מהיותם נדחים. וא' שהנה אמרו חז"ל (בבא מציעא כח, ב) "תנו-רבנן אבן טוען היתה בירושלים שכל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וזה עומד ומכריז וזה נותן סימניה ונוטלה וכו'" אם בהיותך מכריז אמרו השומעים אנו מכירים שאבידה זו של פלוני, אל תמתין במקום ההכרזה שיבא ויתן סימניו ויטול אלא תטריח עצמך להשיבה אצלו בביתו או במקום שהוא, ושם יתן סימניו ויטלנה וטורח זה יכפר על העלמה שעבר על דעתך כמדובר.

ובספרי הביאו הילקוט "(דברים כב א): לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ. מצות לא תעשה, ולהלן הוא אומר (שמות כג ד): כִּי תִפְגַּע. מצות עשה, שׁוֹר אָחִיךָ - אין לי אלא שור אחיך שור אויבך מנין, תלמוד-לומר שׁוֹר אֹיִבְךָ מכל-מקום, אם-כן למה נאמר אָחִיךָ, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" עכ"ל. ראוי להבין מאן דכר שמיה כאן יצר הרע. והנראה שבא לתת טעם דלמה הטיל במצות עשה ולא תעשה, והוא כי יצר הרע חפץ שלא יקיים הרבה, לכן הטיל כאן עשה ולא תעשה, כדי שכשמקיים המצוה יקיים עשה ולא תעשה ומקיים הרבה, והוא כדי לבא כנגד יצר הרע.

עוד נראה אם-כן למה נאמר "אָחִיךָ", כלומר כיון דקאמר "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ" שישיב כל-שכן שור אחיך ולמה הוצרך לומר כִּי תִפְגַּע "שׁוֹר אָחִיךָ" שהוא לא תעשה, משום שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ירצה הטעם שאמר לא תראה את שור אחיך שעובר על לא תעשה, כדי שיקיים אותה, שאם לא היה מטיל לאו דלא תעשה היה מפתהו יצרו דכיון שהוא אחיו אהוב שלו, לא יקפיד עליו אם לא השיב אבידתו כדי שלא יטריח, ואם-כן מה לו לטרוח להשיב, אבל כשעובר על שני לאוין, גם על לא תעשה, שנכבד עונשו מתיירא ואינו שומע לעצת יצר הרע, והוא מעין מה שאמרו רז"ל שבועה דכתיב בה "לֹא יְנַקֶּה" אדם נשמר יותר וכו', הרי כשהעונש חמור יותר, אדם מתיירא יותר מלעבור על אותה מצוה. עוד נראה שהכוונה לומר, אמר אויבך ואחיך לומר שלאויבך תחשב כאחיך בשעת קלקלתו, ולזה אעפ"י שאמר אויבך הוצרך לומר אחיך, וזהו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שהוא אינו רוצה שלאויבו יחשבהו האדם כאח וישמח במציאת אבידתו, עוד פירשתי ומצאתיהו בפירוש על הילקוט, דאם פגעת בשור אחיך אושור אויבך מצוה באויבך כדי לכוף את היצר, וכי האי גוונא גרסינן בסוף פרקין דאלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) "אוהבו לפרוק ושונאו לטעון, מצוה בשונאו כדי לכוף את יצרו".

פסוק ג'[עריכה]

וכן תעשה לחמורו וכו'[עריכה]

(דברים כב ג): וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:    קשה ידוע הוא שכן החמור ושמלה, דכיון שהוא אבידה מה לי שור ושה או חמור ושמלה וכל דבר שנאבד ממנו. ונראה אם לא היה אומר אלא שור ושה בלבד, הייתי אומר מה לשור ושה שראויים לקרבן ולכך חייבה התורה להשיבה מה שאין כן חמור, לכך הוצרך לומר וכן תעשה לחמורו, ואם היה אומר חמור ולא שמלה, הייתי אומר מה לחמור שמקיים בו מצוה ופטר חמור תפדה בשה, ועוד עזרו לישראל בביזת מצרים כאחז"ל, לכך הוצרך לומר שמלה ואם יאמר שמלה הייתי אומר מה לשמלה שמקיים בה מצות ציצית, לכך הוצרך לומר לכלכ אבידת אחיך. ואם היה אומרו לכל אבידת אחיך בלבד ולא היה מזכיר האחרות שור ושה חמור ושמלה, הייתי אומר כל אבידה שנעשה בה מצוה בלבד, אבל אבידה שאין נעשה בה מצוה לא הטריח התורה להשיב, לכן הוצרך להזכיר כולם ולומר אח"כ לכל אבידת אחיך, כל דבר שיהיה. ומצאתי דוגמא מזה בהר"ב תולדות יצחק זצ"ל וז"ל "מה צורך לומר וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו. יש-לפרש, הייתי אומר שור ושה ישיב לאחיו לפי שראוים להתקרב על-גבי המזבח ולא חמור, לזה אמר וכן תעשה לחמורו, ועדיין הייתי אומר דוקא חמור שבעליו שמרו אותו כראוי ושבר הדלת ויצא, אבל שמלה אבידה מדעת היא שנתן אותה במקום שאינו משתמר, לכן הוצרך לומר וכן תעשה לשמלתו" עכ"ל. ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו ואם היה אומר שמלה הייתי אומר שאני שמלה דאנוס היה, דאפשר היה מתבודד בעיונו ומתוך כך הניח שמלתו בשוק כדרז"ל גבי אותו שלם שמתוך עיונו היה מניח דלימתו בחוץ שהיה נופל מעליו ולא היה מרגיש, לכך הוצרך לומר לכל אבידת אחיך, שכולל הכל ולא היה זוכר האחרות, הייתי אומר כל אבדה שיש לתלות בה דבר כנזכר, אבל דבר שאין לתלות בה דבר לא, לכך הוצרך לומר לכל אבידת אחיך.

פסוק ה'[עריכה]

לא יהיה כלי גבר על אשה וכו'[עריכה]

(דברים כב ה): לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה:    כתב הר"ב שפתי כהן זצ"ל וז"ל "כתב מהר"י ז"ל שהוא רמז על נשים המסוללות זו בזו כמעשה ארץ מצרים, "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" שלא יבעל, וכתב עוד שכתבו המקובלים האחרונים שסופו להתגלגל בארנבת שפעמים זכר ופעמים נקבה" והרב מנחם מרקנטי זצ"ל כתב על דרך הקבלה "הרמז הוא שלא ישנה סדרי בראשית, כי האיש הלובש שמלת אשה עושה מן המשפיע מקבל, והאשה הלובשת בגדי איש עושה מן המקבל משפיע, וסוד המלבוש הוא סוד גדול לבעלי הקבלה, ויש מפרשים כי גם הנה רומז לסוד העיבור, ורמז רמז מופלא שלא יתחלפו נפש זכר ונקבה בגלגול, כענין שלא עשאני אשה, והבן זה" ע"כ. ועל דרך הפשט לא תתבשם האשה בתכשיטי האנשים ושלא תלבש כלי זין כמו שאחז"ל, מפני מה הרגה יעל לסיסרא ביתד ולא בחרב או סכין, משום לא יהיה כלי גבר על אשה, ולזה נכפלה ברכתה תבורך מנשים יעל מנשים באוהל תבורך, ולא האיש בתכשיטי נשים שלא יראה במראה, והוא אחד משלשה דברים שהתירו חכמים לבית רבי לפי שהיו קרובים למלכות, מדהוצרכו חכמים להתיר להם שמע מינה שהוא אסור לראות במראה, פירוש: המראה מתגרה בו היצר הרע, ובפרט אם יהיה לו פרצוף נאה, כההוא מעשה דאיתא במס' נזיר ע"ש. ופעמים יבא להתגאות ולעשות עצמו ע"ז. ובזוהר פ' פקודי בהיכל שתיתאה מגהינם ע"ש עכ"ל.

וב-(ספר החינוך תקמב) כתב: "כי אם יהיו מלבושי האנשים ונשים שוין, יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זימה, ועוד אמרו בטעם מצוה זו, שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה שדרכם של עובדי ע"ז היה בכך, ואלה שני הטעמים מצאתים בספרי הרמב"ם ז"ל אחר כתבי אותם" ועיין ברש"י. ובתרגום יונתן בן עוזיאל "לָא יִהְיֶה גּוּלְיַין דְּצִיצִית וּתְפִילִין דְּאִינוּן תִּקּוּנֵי גְבַר עַל אִיתְּתָא, וְלָא יְסַפֵּר גְּבַר בֵּי שיחיא שֵׁיחִיַיא וְעִרְיְיתֵיהּ וּבֵי אַנְפּוֹי לְאִיתְחֲמָאָה אֵיךְ נְשָׁא, אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם ה' אֱלָהָכוֹן הוּא" ע"כ. ונראה לי דאיסור התחלפות המלבושים מאיש על אשה ומאשה על איש, נראה הדבר כמתרעמים על מדותיו של הקב"ה וכאומר שלא טוב עשה ח"ו, והתחלפות היה נאה יותר שאשה זאת תהיה איש ואיש זה תהיה אשה כפי תוארם וקומתם, וכאילו לא עשה יצירתם כראוי ח"ו ועדות יש שהרי זה בוחר להדמה לאשה וזאת בוחרת להדמות לאיש.

אך יש לדקדק בפסוק דלמה לא קאמר "לא תלבש אשה שמלת גבר" כשם שאמר ולא תלבש גבר שמלת אשה, מאי "כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה". אמנם נראה כיון שברוב העולם ניכר האיש מכיסוי הראש יותר מהמלבוש, לכן קאמר לא יהיה כלי גבר, דהיינו כיסוי הראש במצנפת וכדומה על אשה, כלומר על ראש האשה, שעל ידי כך ניכרת מאשה יותר ממה שניכרת אם תלבש בכיסוי הגוף, ולכן אמר כלי גבר על אשה, על ראש האשה כמדובר, דכיון דכוונתה שתדמה לאיש, כל השתדלותה לשים עליה הדבר שבה ניכר האיש יותר, היינו כיסוי הראש הבא על הכל. ובגבר נקט שמלה, שהאשה ניכרת יותר בכיסוי הגוף וזה שרוצה להדמות עצמו כאשה, לובש עצמו במלבוש המכסה את הגוף שבו ניכרת האשה יותר, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שמדבר בחילוף המלבושים, וכמו שכתב בספר החינוך שאסור מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו מקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש והדבר בהפכו.

ובטעם המצוה, נראה עוד בדין דקי"ל שכתב מרן בית-יוסף ז"ל בהלכות צדקה סימן רנ"א "איש ואשה שבאו לשאול מזון מקדימין אשה לאיש, וכן אם באו לשאול כסות, וכן אם באו יתום ויתומה לינשא, מקדימין להשיא היתומה" עכ"ל. והנה אם ילבשו הנשים בגדי איש והדבר בהפכו, יחשבו על איש שהוא אשה ועל אשה שהיא איש ויבואו לעשות הפך הדין וק"ל. ובספרי אשר קריתי לו טעמי המצות כתבתי טעמים אחרים.

פסוק ו'[עריכה]

כי יקרא קן צפור לפניך וכו'[עריכה]

(דברים כב ו): כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ וכו':    כתב הרב שפתי כהן זצ"ל "סמך פרשת צפור למה שלמעלה לומר שילמוד מהצפור ששאר עופות פעמים יושבת הנקבה על הבנים ופעמים יושב הזכר, אבל הצפור לעולם יושבת הנקבה ולא הזכר כדי שלא ידמה לנקבה, וגם אינן מזדווגים לשאינם מינם" ע"כ. ולע"ד נראה בדברי חז"ל "דשכר המקיים מצוה זו, שאם אין לו בנים יזכה לבנים, שנאמר (דברים כב, ז): "הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ"" ע"כ. והנה חילוף המלבושים מאיש על אשה ומאשה על איש גורם זנות כמו שכתבתי לעיל, כי הנשיאות ברצותם להיבעל לחשוקיהם ילבשו בגדי איש להדמות אליהם ולא ירגיש איש בהם וילכו כאיש ההולך לבקש חבירו, וכן הנרבעים לזכור ילבשו בגדי נשים להדמות אליהם ולעורר לב הזונים אחריהם וכל המעשים אלו גורמים מניעת הבנים, כי הזונים כוונתם להנאה דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא יהיה עיבור ותתגלה חרפתו בקהל, וכן הזונות עושים דברים להפיל הולד או שותה משקה לבטל מהן העיבור לכן סמך לה מצות שילוח הקן, שזוכה אדם עמה לבנים כמדובר, לומר שטעם מצות לא יהיה כלי גבר על אשה הוא כדי שיזכה לבנים, כי חילוף המלבושים מונעו מבנים כמדובר, ובענין הפסוק הארכתי בחיבור אחר.


ובילקוט: העושה מצוה אחת וכו'[עריכה]

ובילקוט: העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאיריכין את ימיו, אמר הקב"ה אם קיימת מצות שילוח הקן, אפילו היית עקר ולא מוליד, חייך שאני פוקדך בבנים, שנאמר (דברים כב ז): שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. ואם עשית כן - וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ:    ראוי לשים לב איך הוא מדה כנגד מדה, שיזכה לבנים בקיום מצוה זו. ונראה דכיון דמצוה זו גורם רחמים, שהקב"ה מרחם על בניו בראות שעוף צועק על בניה ונושא ק"ו לרחם הוא כביכול על בניו, לכן זה הגורם זה יזכה לבנים, שיתקיים בו כרחם אב על בנים. עוד נראה בדרז"ל שהמקיים מצוה זו גורם לבנין המקדש, וזהו דסמיך כי תבנה בית חדש וכו', והמקדש נקרא אפריון על שם שעל ידו היו פרים ורים ישראל כאחז"ל, לכן זה הגורם לבנין המקדש הגורם פריהו רביה, בדין הוא שיזכה לבנים.

נחזור לענין הסמיכות, ונראה עוד דכיון שמצוה לא יהיה כלי גבר על אשה הוא כדי שלא יתרבה הזנות כמדובר, וידוע שהזנות מקצר ימיו של אדם כמ"ש הרמב"ם ז"ל שצ"ט מתים מרוב תשמיש ואחד בדרך ארץ, ועוד גורם מיתת וקצרות ימים לכל העולם ובשביל זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורג טובים ורעים וכו' לכן סמך לה מצות שילוח הקן שמאריך ימים, כדכתיב והארכת ימים, לרמוז אם תפרוש מהזנות תאריך ימים. ובזה יובן פסוק שאחר זה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, דהנה כיון שסגולת מצוה זו להוליד בנים, והמניח בן אפילו אחר מותו נקרא חי, לזה אמר שלח תשלח וכו' ועל ידי כך בנים תקח לך, שיהיו לך בנים למען לך בעולם הזה שהאב מתעטר עם הבנים, והארכת ימים בין בעולם הזה בין בעולם הבא, שהמניח בן נקרא חי ונמצא שמאריך ימים אף אחר מותו. ועל פי דרז"ל שאמרו והארכת ימים לעולם שכולו טוב לעולם שכולו ארוך וכו', קרוב לשמוע שמדבר באריכות ימים של עולם הבא מדסמיך מיד כי תבנה בית חדש, כלומר האריכות ימים שיהיו לך יהיה בבית חדש הוא מקום דירתך בגן עדן שבונה אותו בעשיית המצות כנודע. עוד נראה בפסוק כי יקרא קן צפור לפניך וכו' דמילתא אגב אורחיה קמ"ל, שהיוצא לדרך ונזדמן בצאתו ששמע מי שקורא לפניו ענין קן צפור, מובטח שיצלח דרכו על-דרך פסוק לי פסוקיך, ושיעור הכתוב כי יקרא לפניך, כלומר כשיזדמן כי יקרא פסוק זה, דע שלפניך בדרך הכל מזומן עד שתגיע למקום חפצך, והוא רמז נכון ובחיבורים אחרים הארכתי הרבה בענין שילוח הקן ועיין בסוף הפרשה.

כי יקרא קן צפור וכו'[עריכה]

במדרש: (דברים כב ו): כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ. הלכה תינוק שנולד כשהוא מהול, מהו שיהא מותר למול אותו, כך שנו חכמים: תינוק שנולד מהול, צריך להטיף ממנו דם בריתו של אברהם, ומנין אתה למד, מן התורה שנאמר (בראשית יז יג): הִמּוֹל יִמּוֹל:    קשה אומרו מהו שיהא מותר דהיל"ל מהו אם צריך למול אותו, דמילת "מותר" משמע שהיה צד איסור ושואל אם יהיה מותר, ולע"ד נראה שבהיות אמת שהקב"ה בראו לאדם הראשון מהול כדי שיהיה שלם, כי כל מעשיו ית' שלמים כשם שהוא שלם, אך כשחטא אדם הראשון נתלבש הכל בקליפה וקליפת האדם היא העורלה, והנה תינוק שנולד מהול נמצא שבראו הקב"ה שלם, ואם יחזור למולו מורה שנותן חיסרון על מה שעשה הקב"ה, ושעדיין צריך תיקון ואין איסור גדול מזה, על דרך איסור ההרכבה, שהוא מטעם שמורה שתיקון הפרי כך, ושהקב"ה בראו בלתי מתוקן ויצא חסר מתחת ידו ח"ו, כמו שפירשו המפרשים ז"ל, ובזה יובן מאמר רז"ל "כל מי שנאמר בו תם, נולד מהול: נח יעקב איוב וכו'" דהטעם שהנולד מהול נאמר בו תם, לומר הקב"ה השלימו כאדם הראשון שבראו שלם בכל, ולא היה לו צורך לשום תיקון בגופו כי נולד מהול, גם כל הנולד מהול נקרא תם, לומר הק"ה כבר השלימו לזה וכו', וכפי זה הנולד מהול, הדעת נותן דאסור למולו משום דמורה שאעפ"י שמלו הקב"ה, עדיין יצא בלתי מתוקן מתחת ידו, לזה שואל מהו שיהא מותר למולו, דבמושכל ראשון משמע דאסור כמדובר, ומשיב דאין הכי נמי דאסור מהטעם האמור, אך משום בריתו של אברהם צריך להטיף ממנו דם ברית.

ועד יש לפרש, כיון שנולד מהול, אם יחזור למולו סכנה הוא, שאפשר ידע בגיד וימות, ולזה שואל מהו שיהא מותר וכו', עוד נראה דרך דרש נמצא בכתבי החכם השלם כמה"ר משה אבועלפיא ז"ל "שהנולד מהול כבר נשלם בגלגול ראשון ולא שלחו הקב"ה בעולם כי אם לייסר את העם ולהדריכם בדרך ישרה, והנולד ערל עדיין לא נשלם, או הוא נשמה חדשה" ע"כ. והנה לזה שואל תינוק שנולד כשהוא מהול, אם מותר למולו, משום שנראה אסור שבמולו מורה שלא נשלם, ונמצא מוציא לעז על אותו צדיק, ותירץ שמותר שהתורה נתן רשות בכפל (בראשית יז, יג): "הִמּוֹל יִמּוֹל".

ובענין הפסוק, נראה לפרש אומרו "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ", דלמה תלה הכתוב מצוה זו על דרך המקרי וההזדמן, ונראה בדברי רז"ל "כל המקיים מצוה זו זוכה לבנים אם אין לו, שנאמר (דברים כב, ז): "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם" ובשכר זו "וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ וכו'"" וכיון שכן הטיל התורה מצוה זו אם יזדמן, לרמוז שבענין הבנים אל יפציר אדם בתפילות, אלא אם אירע שנתן לו הקב"ה בנים מוטב, ואם לאו אל ירבה בתפלה עליהם, פן יהיו לו אותם הבנים לפוקה ולמכשול, האופן שהעדרם היה יפה ממציאותם, והדבר בדוק ומנוסה הוא, שכל המרבה בתפלות להפציר על הבנים באים לו בנים אשר מתבייש מהם, ולכן כיון שע"י מצוה זו אדם זוכה לבנים, תלה ואתה כי יקרא, לרמוז שענין הבנים צריך שיהיו על-זה האופן, כי יקרא שנולדו לו מוטב, ואם לא אל יפציר. והחכם השלם כמה"ר מאיר דאנון נר"ו פירש הענין עצמו על אופן אחר, דכיון דמצוה זו ממהר המשיח כדרז"ל במדרש, ולכן לרמוז שאל יפציר האדם בענין הגאולה, הטיל המצוה באם יקרא, לומר גם ענין הגאולה כך, וכארז"ל על-פסוק "אם תעירו ואם תעוררו".

עוד נראה שטעם שלא חייבה תורה לרדוף לבקש מצוה זו, אלא תלה המצוה באם יקרה, משום שהיא מצוה שיש בה סכנה כאותו שעלה לבירה ונפל ומת כארז"ל, לזה אמר "כִּי יִקָּרֵא" כי תקיימנה, כאילו אומר כיון שיש בה סכנה איני מחייבך שתרדוף לבקשה, וכפי טעם זה מתיישב מאמר המדרש בסדר זה "מהו שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח שני פעמים, שאם אירע לך המצוה פעם שניה, אל תאמר כבר יצאתי ידי חובתי, אלא כל זמן שתארע לידך, אתה צריך לקיים אותה" עכ"ל. דקשה למה בא הציווי בזה המצוה דוקא מבשאר מצות, אלא כיון שהיא מצוה שיש בה סכנה, הייתי סובר אם קיימה פעם אחת דיו, ואם יבא לידו פעם שנית יעובר עליה, לזה הוצרך ללמד בה שעל פעם שיבא לידו יקיימנה, שנאמר "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וכו'". ויובן בזה מאמר "חמורה שבחמורות שהיא מצות כבוד אב ואם וקלה שבקלות שילוח הקן, שכרה אריכות ימים" דכמו זר נחשב שהחמורה והקלה יהיו שוין בשכרם, דלפום צערא אגרא, ובכבוד אב ואם יש טורח הרבה עמהם להאכילם ולהשקותם ולהלבישם ולהכניסם ולהוציאם. ושילוח הקן אין בה חסרון כיס, אלא דשניהם שוות, בכבוד אב ואם יש חומרא וקולא, ובשילוח הקן יש חומרא וקולא, כיצד בכבוד או"א יש חומרא בעשייתה כמדובר, ויש קולא שאין בה סכנה, ובשילוח הקן יש קולא שאין בה חסרון כיס, ויש חומרא שיש בה סכנה כמדובר, ולכן אעפ"י שלכאורה זה חמורה וזו קלה, ב' בחינות יש בשתיהן ולכן שכרן שוה.

ובטעם למה מצוה זו שכרה בנים, כבר פרשתי בחיבור אחר שהוא מדה כנגד מדה, משום שטעם מצוה זו כדי שיצעק העוף על בניה ושר העופות מליץ בעדה לפני הקב"ה, ובזה הקב"ה מתעורר ברחמים על בניו מק"ו, שעוף אחד מרחם על בניה, כמו שכתבו רז"ל והנה כיון שגורם רחמים על ישראל בנים למקום, ראוי שיהיו לו בנים ויתקיים בו "כרחם אב על בנים". אמנם נראה עוד, דכיון דמצוה זו גורם להביא המשיח כדרז"ל במדרש סדר זה, ובביאת המשיח יתרפאו העקרות כארז"ל על-פסוק "ועלהו לתרופה" לכן מדה כנגד מדה, יפקד הוא בבנים, כיון שהוא גורם להיות בנים למי שאין לו בנים, ומה גם שאין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף כאחז"ל, וזה בקיום מצוה זו שממהר להביא המשיח כמדובר, גורם בהוצאת נשמות שבגוף ולהרבות בנים בעולם בדין הוא שמכל אותם נשמות היוצאים מן הגוף שיהיה לו חלק בהן, ולכך זוכה לבנים.

ובטעם מצוה זו שהזכרתי שהיא כדי שיצעק העוף והקב"ה ירחם על בניו, נראה שיובן קושי שיש בפסוק אומרו "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר וכו' אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים" דהיל"ל בצים או אפרוחים לפי שהבצים קודמים, ובחיבור אחר פרשתי עם המדרש הנזכר לעיל, "למה שלח תשלח ב' פעמים, שאם יבא מצוה זו לידו כמה פעמים צריך לקיימה", לרמוז שיחזור לקיימה אעפ"י שקיימה, כאילו עתה תחילה שבא לידו וכו'. אמנם כפי הטעם יבא על נכון, דכיון שהטעם כדי שיצעק העוף בודאי שיותר צועקת בלקיחת האפרוחים מלקיחת הבצים, לכן קדם אפרוחים לבצים, לומר שאם נזדמן לפניו קן של אפרוחים וקן של בצים, יקדים קיום המצוה באפרוחים. עוד יש לפרש הזכיר בצים בסוף כדי לסמוך בצים ל"וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ", לפי שבבצים שייך מוזרות, לרמוז שאעפ"י שיראה האדם במזלו שעתיד להוליד בנים בלתי הגונים דומיית בצים מוזרות, אינו יכול לבטל עצמן מפריה ורביה, וכמו שאמר ישעיה לחזקיה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ושיעור הכתוב בצים בנים תקח לך, כלומר אעפ"י שתדע שהם כבצים שיש בהם מוזרות עכ"ז בנים תקח לך, צריך שתתעסק בפריה ורביה שיהיה לך בנים.

מסכת ברכות פרק ה' "ההוא דנחית קמיה דרבה, אמר אתה חסת על הקן חוס ורחם עלינו, אמר רבה כמה ידע האי צורבא דרבנן לרצויי למריה, אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעא" ע"כ. קשה כיון דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך היא משנה, ומשנה כולם ידעו אותה, לא שייך בדבר כזה לומר שאמר כך לחדודי, ועיין בשפתי ישנים.

ולע"ד נראה לחדודי לאביי דקאמר הענין הוא שרבה אמר דבר הפך המשנה, באומרו כמה ידע האי צורבא דרבנן לרצויי למריה, כיון שהמשנה קאמר דהאומר כך משתקין אותו, כדי לבדוק באביי אם חריך הוא אם לא, והבדיקה כך היא אם אביי לא היה חריף היה שותק באומרו וכי רבה טועה בדבר משנה, בשלמא ברייתא לא שמיע ליה, אלא ודאי שענין אחר ה דברי רבה, ואם אביי חריף יבין שכוונתו לבדקו אם ילך במבוכות בכוונת דברי, ומיד יקשה עלי והא משתקין תנן, כלומר הבנה שכונתך לבדוק אותי אם אני מסתפק בדבריך, כי כל מי שהוא חכם מטבעו הוא שמבין הקל הקל תחילה, על דרך שפירשו חז"ל על מאמר רז"ל במדרש "ביקש לץ חכמה ואין - אלו חרטומי פרעה, ודעת לנבון נקל - זה יוסף וכו'" שהכוונה חרטומי פרעה בשומעם חלום פרעה מענין השבולים בריאות וטובות ודקות ושדופות, הבינו שהיו מורין על השובע ועל הרעב, אך בראותם הדברים כל כך פשוטים נטו מיני הדרך והיו מבקשים פתרונות אחרים נעלמים מבמובן מהפשוט, אך יוסף נקט הקל הקל ואמר זה מורה על השובע ועל הרעב, שדעת לנבון לתפוס את הקל ע"כ. ולכן אביי השיב מיד והא משתקין תנן, משום דהמובן מדברי רבה הוא הפך המשנה, מה שאין כן אם אביי יה משולל הבנה היה מספתק איך יתכן דרבה טועה בדבר משנה, והיה הולך במבוכות, אך ודעת לנבון נקל, הבין דברי רבה כפשוטן והקשה לו משתקין תנן, והבין דלחדודי אמר כך, וזהו לחדודי לאביי דקאמר ודוק.

בירושלמי דברכות בעין יעקב סי' י"ט "ר' אחא בשם רבי יצחק אמר כתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, מכל מה שאמרתי לך בתורה השמר שאין אתה יודע מאיזה מהם יוצא לך חיים" עכ"ל. השה מוהר"ש אלגזי ז"ל בספר תאוה לעינים רמ"ט ע"א דהיכי קאמר מאיזה מהם יוציא לך חיים, דמשמע דאיכא דלא נפיק מהם חיים, הרי כל התורה היא סם חיים ואין בה דבר לבטלה, ואפילו אחות לוטן תמנע ע"כ. והנה מה שפירשתי על זה במושכל ראשון כוונתי לדעת הרב ז"ל תל"י וששתי כעל כל הון. אמנם נראה עוד בהיות שלפעמים מתגלגל האדם על מצוה אחת דוקא, וכשמקיים אותה משלים נפשו לעולם הבא שהיא ארץ החיים, באופן שאותה מצוה לו היא תוצאות חיים, ובהיות שאין אדם יודע על איזה מצוה חזר לעולם להשלימה, צריך לקיים כל המצות כדי שבכללם יגיע לקיים אותה מצוה שממנה לו תוצאות חיים, לרמוז לזה אמר מכל מה שאמרתי לך בתורה השמר שהם כל המצות שאין אתה יודע מאיזה מהן יוציא לך חיים, שאפשר שעל קיום אחת או קצתם באת כדי להשיג חיי עוה"ב ואינך מכיר אותם לכן הזהר לשמור את כלם שאם הייתי יודע על קיום איזה מצוה באת, היה מספיק לקיים אותה בלבד ולא עוד.

עוד נראה בהקדמה, ידוע דשישים ריבוא אותיות לתורה וישראל אינן חסרים מס' רבוא וכל אחד מישראל יש לו יניקה מאות א' להחיותו, ע"כ לרמוז לזה אמר שכל מה שנאמר לו בתורה יקיים משום שאין אותה יודע מאיזה מהם יוצא לך חיים, ירצה אפשר יניקתו מאות צד"י וצריך ליזהר ממצות ציצית שהיא מצות הצד"י. או יניקתו מהתי"ו טצריך שיזהר במצות תפילין, ובדרך זה כל המצות שצריך לקיים כלם, כדי שיפגע במצוה מהאות שיניקת חייו ממנה. ואפשר דמשום זה מצאנו בכמה דוכתיה מהתלמוד רבי פלוני היה נזהר בציצית, ורבי פלוני במצוה אחרת וכו' לרמוז שהיו מכירים על איזה מצוה באו או שהיו יודעים מאיזה אות יניקתם.

פסוקי גליית הפלשתי המגדף. ויעמוד ויקרא אל מערכות ישראל ויאמר להם למה תצאו לערוך מלחמה הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי אם יוכל להלחם אתי והכני וכו'. ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה, תנו לי איש ונלחמה יחד. ראוי לשים לב מאי לערוך מלחמה דקאמר, דהיל"ל "למה תצאו להילחם". עוד להבין מה כיוון באומרו הלא אנכי הפלשתי, ועוד למה תחילה אמר ברו לכם איש וירד אלי ואח"כ שינה לומר תנו לי איש, ועוד שכפל דבריו במלות שונות. אמנם כיון שמלחמותיו של ישראל היו שלא כדרך טבע, שאפילו יחיד עושה אותה, דזהו רמז באומרו כי תצא למלחמה אפילו יחיד, ונתנו ה' אלהיך בידך, וכמו שמצינו ביהונתן ונושא כליו שעשה המלחמה, והטעם משום שה' נלחם להם. ועם זה בא גוליית כיון שאתם אומרים שהקב"ה הנלחם לכם, קשה למה תצאו לערוך מלחמה, כלומר למה אתם עושים צורכי מלחמה חניתות וחרבות וכדומה, אם כנים דבריכם שאלהיכם נלחם לכם אין לכם צורך לערוך כלי מלחמה כי אינכם הנלחמים, הלא אנכי הפלשתי ניחא שאני עורך כלי מלחמתי, משום שאנכי הלוחם וזהו הלא אנכי הפלשתי. אך בזה יבחנו דבריכם אם אלהיכם הוא הלוחם בעבורכם ברו לכם איש, שהוא הקב"ה כארז"ל שעל הקב"ה אמר וכו' וירד אלי מן השמים אם יוכל להלחם אתי והכני, ומה צורך לכם להלחם כי כיון שאין אתם הנלחמים. אחר שחירף וגידף מערכות ישראל באומרו שירד הקב"ה להלחם עמו אם יוכל, חזר ואמר אני חרפתי את מערכות ישראל במה שנגעתי באלהיכם, וכיון שכן אני מהפך התנאי ואין צורך שהוא ירד אלי אם יוכל להלחם בי כאשר אמרתי, אלא תנו לי איש מביניכם ונלחמה יחד, אם אלהיכם הוא הנלחם לכם כדבריכם בהיות השגחתו בתחתונים עליכם אפילו איש מכם יפילני ובפרט שחרפתי אותו, ואם השגחתו עליכם עשה יעשה להפילני על ידי איש מכם, אפילו חלוש שבחלושים, ואין צורך שירד הוא בעצמו להלחם בי כאשר אמרתי ובהיות שסוף דבריו היה על איש ממש, לזה אמר תנו לי איש דבר, שיכול ליטלו וליתנו לאפוקי שתחילה שדבר על הקב"ה ה' איש מלחמה, לא יכול לומר תנו לי איש אלא ברו לכם איש, והוא מעצמו ירד מן השמים להלחם עמו. ובחיבור אחר הארכתי מנא לן דאומרו ברו לכם איש, שעל הקב"ה קאמר כדרז"ל, והוכחתי הדבר לפי שאין מעלה לגבור כמוהו שהשריון שעליו קכ"ה שקנטרין כארז"ל, לומר ברו לכם איש להלחם עמו שהוא כאומר ברו לכם יתוש, אדרבא כח הגבורה לומר ברו לכם אלף גבורים אם יוכלו להלחם איתי, אם-כן מוכרח שעל הקב"ה קאמר. והוא על דרך ששמעתי מהרב הכולל כמהר"ר נסים רוזיליו ששמע על מאמר רז"ל גבי מרגלים "כי חזק הוא ממנו, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" שדרשו רז"ל כך מכח שהם אמרו "ונהי בעינינו כחגבים וכו'" וכיון שכן פשיטא כי חזק הוא מהם, אם-כן מוכרח שעל הקב"ה אמרו ע"כ. גם פרשתי שהוכיחו זה מדקאמר וירד דמשמע וירד מן השמים, והחכם השלם מיכאל הכהן אחי ז"ל פירש שבא דרשה זו לרז"ל מדלא קאמר ברו מכם איש דמשמע איש מכם מקרביכם, ברו לכם משמע איש חוץ מכם והוא הקב"ה שנקרא איש, ועיין במקומו שהארכתי, אך כפי מה שפרשתי בענין הפסוקים מוכיח הדבר שאומרו תחילה ברו לכם איש על הקב"ה קאמר וכמו שמגלה הרשע דעתו שעל הק"ה קאמר באומרו אני חרפתי את מערכות ישראל, שאם לא דבר על הקב"ה, במה חירף שאין חירוף לומר להלחם איש באיש.


פסוק ח'[עריכה]

כי תבנה בית חדש וכו'[עריכה]

(דברים כב ח): כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:    דרך רמז "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ" שהיא בית של עולם הבא שנבנית ע"י המצות, כדי שתוכל לבנותה ולא יעכב בידך סמא"ל הרשע, "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" כלומר עשה גדרים וסייגים במצות כדי שלא יוכל המסית להעבירך על המצות הכתובות בתורה, ובזה "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" בגופך, שהחוטא שופך דמו וממית עצמו כי ע"י גדרי וסייגי המצות, "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" כלומר סמא"ל שנקרא נופל כאחז"ל במדרש על-פסוק (בראשית יד, יג): "וַיָּבֹא הַפָּלִיט" "זה מיכאל, כשהפיל הקב"ה לסמא"ל מן השמים, נאחז בכנפי מיכאל ופלטו הקב"ה וכו'". הרי דסמא"ל נקרא נופל, וכשאתה עושה גדרים וסייגים יפול הנופל מאליו, וזהו "מִמֶּנּוּ", על-דרך שאמרו רז"ל (שבת לב, א) "שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל וכו'" דכיון שאתה עושה גדרים למצות, יפול מאליו כי לא יוכל לך. ובפשט הכתוב נראה לישב מלת "מִמֶּנּוּ", ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, ע"כ. ושיעור הכתוב ולא תשים הדמים בביתך, אעפ"י כי יפול זה הנופל מששת ימי בראשית כי אין יכול להציל מגזרתו, אבל עשה מעקה שלא יפול וימות ברשותך, ויאמרו העולם ממנו נשפך דמו של זה. אי-נמי ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך, וכי יפול הנופל אחר עשיית המעקה, לא יתלו הקלקלה בך, לומר מגלגלין חובה ע"י חייב, אלא יאמרו ממנו בא הדבר, והוא שהפיל את עצמו, על דרך מאבד עצמו לדעת.

פסוק ט יא יב[עריכה]

לא תזרע כרמך כלאים וכו'[עריכה]

(דברים כב ט): לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. (דברים כב יא): לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. (דברים כב יב): גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ:    פירוש הפשט כרמך כלאים, ר"ל עם כרמך, לפי שהגפן היא חזקה היניקה לכן פרט הכרם. כלאים לשון אל בית הכלא שאוסר כחות למעלה ומעכב אותם. פן תקדש אין רצונו בקדושה רק שיהא נבדל בהנאתה, כי הקדושה יאמר ג"כ על הטומאה, כמו אל תגע בי כי קדשתיך, ואסור בהנאה המלאה שהוא הזרע וגם תבואת הכרם היוצא מאותו זרע, כי ב' יהיו קדש. ותרגם אונקלוס דלמא תסתאב דמעת זרעא, א"כ רצונו שהמלאה הוא הדמע, והרי כתוב מלאתך ודמעך, א"כ הם שני ענינים נפרדים ושם תרגם מלאתך בכורך וצריך עיון ורז"ל דרשו פן תקדש, תוקד אש דאין היתר דאסורה לעולם ע"כ במנחה בלולה, ועיין בספר החינוך טעמו של דבר.

אך בדרך רמז, כולל באלו הפסוקים מוסר השכל, כשאדם מתייחד עם אשתו לא יהיה ערבוב מחשבות באותו יחוד לשתות בכוס זה וליתן דעתו בכוס אחר כדי שתתקדש הבטן המלאה עם מה שבתוכה, היינו הולד שנוצר כפי המחשבה כנודע, וזהו לא תזרע כרמך כלאים, כלומר שלא יהיה כלא בשעת אותה זריעה עם אשתו פן עם זה תקדש בטן המלאה עם הזרע אשר תזרע וגם ותבואת הכרם, כל תבואת בניך ובנותיך הנוצרים מבטן הזה יתקדשו לכן לא תחרוש באשתך בשור ובחמור בעירבוב שני יצרים טוב ורע לישכב עמה, דהיינו בחינת יצר טוב וליתן דעתך באשה אחרת שהוא בחינת יצר הרע, שאחד מתכנה לשור שהוא מצד הקדושה ויצר הרע לחמור מצד הטומאה, אך גדילים תעשה לך, כלומר תעשה לך גדילים לקשר בהם ד' כנפות כסות מטתך אשר תכסה בה, כדי להיות צנוע בתשמישך מכוסה היא ואתה מארבע כנפות המטה, ועיין בעמק המלך בפירוש עטיפא בעטפא וכו' דצריך אדם לכסות ראשו וכל הגוף בשעת תשמיש כדי שלא ישלוט בהם באותה שעה דבר מסטרא דמסאבא ויצא הזרע הגון וקדוש, ולכן קדם לומר לא תלבש שעטנ'ז, דהיינו שטן וע'ז, שבהיות תשמישך מכוסה בצניעות גדול אינו מתלבש באותו תשמיש השטן כאשר אירע באדם הראשון שראה אותם הנחש עסוקים בדרך ארץ ונתקנא והטיל בה זוהמא וגרם להיות קין רשע שהיה מזוהמתו, ומשם נולד שהבל הביא בקרבנו מבכרות צאנו וקין הביא מזרע פשתן דבר בזוי כאחז"ל, דהיינו צמר ופשתים, ולכך אסר רחמנא שלא להלבישם יחד לכן אנכי מצוך שלא תגרום רעה לעצמך להוליד בן רשע וכיצד לא תבא לידי כך, דבשעת תשמיש לא תלבש במחשבתך הטהורה שעטנ'ז, דהיינו שט'ן וע'ז לא אתה ולא היא להיות מעורב צמר ופשתים יחדיו אלא הכל יהיה צמר. או צמר ופשתים יחדיו כלומר עשה השתדלות דשני יצרים יהיו יחדיו שתהפך אותו ליצר הטוב וזהו צמר ופשתים יחדיו וכדי שלא יערבב השטן באותה שעה גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה, כלומר אשר תכסה עם אשתך ובטעם כל אלו המצות כבר פרשתי בחיבור טעמי המצות אשר לי.